ציפורים

הבטתי בהן מחלון חדרי, וחשבתי לעצמי –
כמה נחמד לו הייתי ציפור.

אני חושב שחיי היו יותר קלים.
לא היה צורך לקום כל בוקר ,
להתלבש, לצחצח שיניים -ולשתות קפה.
אחרכך, להביט בשעון ולגלות שהשעה כבר מאוחרת וצריך להספיק לתפוס את האוטובוס, שמא יברח.

ציפור לא צריכה את כל זה.
לא גן, בית ספר, תיכון, צבא. בשביל מה לה כל זה?
הרי הכול יש לה.
אוכל, מים, אמבטייה כל חורף, היא גם מאוד חכמה אז השכלה יש לה. והדבר הכי חשוב -חופש.
חופש מבני אדם,
מחיות רעות,
מתאונות,
ממלחמות.

לו רק יכולתי לקחת את שני כנפייה, לחבר אותן לשתי ידיי ולעוף רחוק -רחוק מהכל. הייתי עושה זאת -ללא שום היסוס.
ציפור יקרה, התוכלי להשאיל לי את שני כנפיי לשנה או שנתיים? התוכלי?
..

המשכתי להביט בהן, ולרגע חשבתי לעצמי,
אילו הייתי ציפור- והייתי מקבל את הכנפיים האלה שאני כלכך רוצה ,ועף.
אז, להיכן הייתי מגיע? ואם מי הייתי?
והאם היה לי טוב באותו מקום?
וחוץ מזה ,לא היה לי את כל מה שיש לי בתור בן אדם.
בית חם, משפחה, חברים וחברות.
או שבעצם, כן היה לי את כל זה, רק בצורה שונה.
ובסופו הגעתי פשוט למסקנה אחת –
אני ציפור בנפשי ובגופי אני אדם.
כך בדיוק.

כנפיים עוד אין לי,
אבל תמיד יש בדמיוני, זוג כנפיים גדולות ויפות.
ובבוא הזמן, אוכל לקטוף אותן מדמיוני ולהפוך אותן למציאותיות..
וככה, אוכל לעוף לאן שארצה .
בדיוק כך- לאן שארצה..