שמים

נשכבתי על הדשא הלח ותפסתי בידה. גופה הגיב בהפתעה, וכך גם עיניה, אשר הסתובבו אלי בפליאה, וכאשר נפגשו בעיני חיוכה התרחב. היא הוציאה את האוזניות מתוך אוזניה וכיבתה את המוסיקה הרועשת שיצאה מתוכן. בפעם הראשונה שפגשתי בה, תמהתי איך בחורה כה עדינה שומעת מוסיקה כה אגרסיבית. עשר דקות לאחר מכן הבנתי שהיא פשוט הבן אדם הכי יוצא דופן שיצא לי להכיר אי פעם.
עיניה עדיין היו נעוצות בעיני, מספרות את מה שמילים לא יוכלו לתאר בחיים. ניסיתי לנחש על מה היא יכולה לחשוב, אבל הגעתי למסקנה שהיא בלתי צפויה. הלוואי שיכולתי להיכנס לתוך ראשה. אפילו לעשר דקות.
היא ניתקה את מבטה ממני וחזרה לבהות בשמים.
"על מה את חושבת?" שאלתי.
היא חייכה, "חושבת על מה?"
'עלי, מה את חושבת עלי?' רציתי לשאול, אבל עצרתי בעדי. "על השמים."
היא חזרה להסתכל עלי לשניה, מבולבלת.
"למה את מסתכלת במבט כזה על השמים?" ולמה את לא מסתכלת עלי כך?
"תחשוב על זה, אנחנו לא מסתכלים למעלה, אל השמים. אנחנו מסתכלים למטה, אל החלל האינסופי והבלתי ידוע, והדבר היחיד שמחזיק אותנו על פני כדור הארץ הוא כוח המשיכה."
חייכתי לעצמי. המחשבות שלה היו נצחיות בשבילי והעיניים שלה היו הדבר היחיד שהחזיק אותי חי.
"על מה אתה חושב?" היא שאלה.
גיחכתי לעצמי, "חושב על מה?"
היא נשענה על מפרקי ידיה וחייכה. "למה אתה מביט בי כך?"
"כי את השמים שלי."