שבת בקומונה
המחברת פרושה לעיניי, מלא דפים במלוא הדרתם מקושטים בשורות ריקות ולא בא לי לכתוב כלום, לא בא לי להכתים את הכל. הייתה לי חולצה לבנה, הייתי לובשת אותה בכל יום שישי, ואז הייתי יורדת במדרגות ומשקיפה על הסלון מבעד למשקפיים והרבה פרצופים שונים היו משקיפים עליי.
עוד מדרגה ועוד מדרגה ואני בסלון ליד כולם, אבל אלו לא כולם. חלק עוד ישנים ואנחנו מחכים ומחכים שכולם יתעוררו ויתארגנו לבואה של השבת. אני כבר מאסתי בלחכות ונרדמתי על אחת הספות.
בשמונה בערב כולם כבר מוכנים וכל הפרצופים מחויכים. הבנים הניחו כובעים על הראשים, אבל הכובעים היחידים שהיו לנו הם כובעי ליצנים מקופסת התחפושות, ואז שאר הבנות שמו כובעים כדי שנהיה כולנו מגוחכים ביחד.
החולצה הלבנה שלי כבר התלכלכה, והיא כבר לא כל כך מיוחדת ולא כל כך לבנה. בטח היא כבר בפח.
המחברת כבר מטונפת במילים והמילים מטונפות במשמעות, אבל לסיפור קבלת השבת אין שום משמעות בעיניים שלי.
עכשיו המדרגות האלו שייכות לאנשים אחרים, והפרצופים שהשקיפו עליי משקיפים כרגע על נופים אחרים. גם אני משקיפה על נוף אחר, אחר לחלוטין… רק אני פה, אני לבדי…
הדלת של החדר שלי הייתה נעולה ועמדתי על המיטה, השקפתי מהחלון. היו תלויים חוטים ועליהם הייתה תלוייה הכביסה. ידעתי שאם אפול הכביסה תיפול יחד איתי ואז יהיה בום גדול והכל יגמר. כמה פעמים ישבתי על אדן החלון הזה והדלת הייתה סגורה ונעולה, המחשבות לקפוץ או לא לקפוץ.
לא הצלחתי להחליט. אני בפנים או בחוץ? לקפוץ או לא?
פעם הפרצופים דפקו על הדלת הנעולה ופעם לא. רוב הפעמים לא, ואז הייתי שומעת מבעד לקיר. הייתי מאזינה לקולות של הפרצופים ובלב שונאת ושונאת ושונאת. לפעמים במקום לדבר היו רק דפיקות על הדלת, ולפעמים כשפתחתי אותה קיבלתי חיבוק. פתחתי אותה רק פעם אחת.
תמיד כשירדתי במדרגות היה פרצוף בסלון. לפעמים עסוק, לפעמים לא. לפעמים באמצע שיחה מותחת ולפעמים מנמנם לו בנחת. הייתי יושבת ומציירת ולפעמים מביטה על השמש וחושבת. חושבת וחושבת.
עדיין לא הצלחתי להחליט אם אני בפנים או בחוץ, אבל עכשיו הכל אדיש. הכל סתום.
החלטתי שאקפוץ.
תגובות (12)
:< בת כמה את ?
כבר מבוגרת, 19.
ממש עברה לי צמרמורת… הרגשתי קרבה ממש מציאותית לתמונה שבה היית ניצבת…
אהבתי את האופן שבו תיארת את הקטעים באדישות אבל גם עם טיפה רגש לפרטים…זה מדהים לא כולם יכולים לעשות את זה…!
מקווה כמובן שהתחושה תחלוף, אני מאמינה שאם את תפרקי כאן את הלחץ דרך סיפורים כבר לא תרגישי ככה(: מניסיון ♥
כבר מבוגרת, 19.
אני שונאת כשזה מפרסם תגובות פעמיים. אין אפשרות למחוק את התגובות באתר הזה…?
זו הייתה תקופה שהעלתה בי הרבה שאלות, משמעות, חיים, אהבה ושנאה… אני שמחה שזה הצליח לעבור דרך שתי הסצנות האלו. זה אולי הדבר הראשון האמיתי שאני כותבת באתר הזה.
תודה על התגובה, אני מסכימה איתך, צריך לפרוק וצריך להמשיך הלאה. זו הייתה הנבירה הקטנה שלי בעבר :)
למחוק תגובות אי אפשר…
ביאס אותי גם בהתחלה אבל מצד שני, אם יש דיון בתגובות ויש כאלו שנמחקו- זה די הורס את זה..
וגם אם כתבו ביקורת זה חשוב להשאיר אותה. לדעתי זה ממש מועיל, בעיקר התגובות הרעות :P אם כמובן כותבים מה לשפר, ולא סתם זורקים משפטים באוויר…
קטע יפה, אין לי הערות.
ואווו את מבוגרת חחחח אני קטנה …
זה ממש יפה,
אני מקווה שבסוף תחליטי לא לקפוץ …
את חשובה יותר משנדמה לך !!
אני יכולה להבין את התחושה, אחרי הכל, גם אני חייתי בקומונה, אבל אני לא מצליחה להבין את רצף הזמן אצלך. מתי כתבת את זה? זה שונה מאוד ממה שאת אומרת שאת מרגישה היום. אני יודעת שאת מבולבלת בקשר לזה אבל זה מבלבל גם אותי עכשיו.
לפחות בכל הנוגע לכתיבה שלך, היא משדרת בדיוק את מה שהרגשת(ואת עדיין מרגישה?) אז. להיות חלק אבל לא באמת.
כן, אני ילדה גדולה. כבר החלטתי לקפוץ, אבל זה סיפור אחר לזמן אחר :)
כתבתי את זה ממש לא מזמן. ניסיתי לשחזר חלק מהדברים שעברו עליי. במקור כתוב הרבה יותר, אבל אני אפילו לא מרגישה בנוח לקרוא את זה בעצמי. כנראה שזה משהו שהיה צריך לצאת וטוב שיצא. הקבלת שבת היא ממש סיטואציה אמיתית. אולי מתישהו אני אכתוב על החיים בגרעין יותר, זה דווקא נשמע לי כמו משהו מעניין לכתוב עליו.
את – פשוט – מדהימה!
אהבתי את הקטע הזה מאוד, איך שהוא מתאר את הרגשות שלך, את התחושות שלך, את מה שקורה מסביבך.
מושלם.
מדרגת 5.
תודה!