שכונה פרק 14
****
"אנחנו צריכים לדבר" עמדתי מול המראה מנסה להוציא מבין שיני את המשפט הזה.
"שיט" מילמלתי ונשכבתי בכבדות על הגב במיטה. למה זה כל כך קשה?למה אני לא יכולה להגיד את זה? אולי אני באמת אוהבת אותו? אני מרגישה אליו משהו אני מתלהבת ממנו אבל אני מפחדת שהוא יפגע. אני ימות אם יקרה לו משהו,אני יקבר בחיים אם הוא יפגע ממני..
"יעל יעל" שמעתי צעקות של התאומים
ישבתי על המיטה והם נכנסו בסערה לחדר מתנשפים.
"מה קרה עכשיו? השמנה אכלה לכם את השוקולד?" שאלתי
"לא..עדן..הגיע" אמרו מתנשפים
"מה מתי" אמרתי בשוק.קמתי מהמיטה מהר לא מחכה לתשובה מהם ויצאתי מהחדר בריצה.
התנגשתי במשהו קשה הסתכלתי למעלה בתקווה שלא נתקעתי בקיר ועדן עמד מולי,גבוה מתמיד, שזוף עם מעט זיפים. עם המדים היפים שלו, העניים החומות שמהפנטות כל בן אדם.
"יעלי"אמר ומחץ אותי, בתגובה חיבקתי אותו בחזרה
"מה קרה?" שאל כשקלט שהמדים שלו נרטבים מדמעות. הוא התכופף אלי מעט, מנגב את הדמעות ומחייך את החיוך שחושף שיניים לבנות בוהקות.
"עדן" אמרתי את שמו ולא שיחררתי לרגע את האחיזה
"למה אני צריך לבוא מהבסיס ולדעת מרועי (אח של שיר) שיש לך חבר?כל כך קשה להתקשר?כבר שחכת אותי?" שאל וליטף את שיערי
"חחחח לא שחכתי" אמרתי בחיוך קטן
"עכשיו את מספרת לי הכל" אמר ומשך אותי לחדר שלי. כל כך התגעגעתי למגע שלו, לידיים הגדולות שלו, למכות שלו, לצחוק שלו..שתינו תמיד היינו מחוברים. ואז הצבא הפריד בנינו, הוא התגייס למג"ב. לא וויתר למרות שקשה. אבא שלי היה כל כך גאה בו כי גם הוא היה במג"ב.
ובעזרת ה',גם אני יהיה.
"יאללה שפכי" האיץ בי
"טוב אז ככה"
תגובות (0)