תכירו, זאת אני
לפעמים אני מרגישה שאני רוצה לברוח מהעולם הזה ולהיעלם. כשאני מסתכלת במראה אני רואה נערה קטנה ומפוחדת שצריכה חיבוק, חיוך רחב שמסתיר דמעה ולב שבור.
אף פעם לא היה לי חבר ואף בן לא שבר לי את הלב. הוא נשבר לבד. השריטות שחרוטות בו הצליחו לסדוק אותו ולשבור אותו לחתיכות, אבל הוא עדיין שם, אני מרגישה אותו.
יש לי הרבה חלומות ועדיין לא הגשמתי את כולם. אני רוצה להיות על במה גדולה עטופה בקהל אוהד שבא במיוחד רק כדי לראות אותי. אני רוצה שאנשים יאהבו אותי ויחשבו שאני מדהימה… אבל הדבר שאני הכי הכי רוצה, זה להיות מאושרת. אני רוצה לקום בבוקר עם חיוך אמיתי על הפנים כמו פעם שהייתי ילדה- תמימות מאושרת זה כל מה שאני רוצה.
תגובות (3)
אני אתן לך את החיבוק הזה אם תתני לי אחד גם. את לא לבד בהרגשה הזאת, יש הרבה שמרגישים ככה. ואם לא הרבה, אז… יש אותי.
אבל משום מה בזמן האחרון זה פחת טיפה.
אני מניחה שזאת תגובה.
ואת כותבת ממש יפה.
תהי חזקה, יהיה בסדר.
טוב סופית אני שונאת את האנטרנט הזה, נמאס לי מזה שרק המילים שלי יכולות לנחם, אני רוצה לחבק להגיד שאני כאן, אבל אני לא ואני מנסה להעביר עוצמת רגשות דרך מקלדת מסכנה, אני רוצה לראות עיינים, אני רוצה להראות שאני אוהבת ושיראו את זה, שירגישו לא שיקראו את זה על המסך והתהו אם אני אכן מתכוונת למה שאני כותבת.
אז למרות שהדבר מרגיז, קבלי חיבוק חם ואוהב והכי חשוב תאמיני שאני אוהבת אותך.
תודה רבה! אני שמחה שאהבתן את הכתיבה שלי ותודה על החיזוק:)