חלב כלבה (2/3)

כן, אף אחד מהנתינים לא הצליח להפסיק את כאבי הראש של המלך המסכן.
ויום אחד, נכנס לחדרו של המלך צייד צעיר עם מכנסיים קרועות מהעבודה ביער, כשעלים בשערו, אדמה על פניו, כולו מיוזע, עומד בפני המלך הסובל והיועצים עם הפנים הנפולות כאילו הכאב הוא בגופם, ואומר להם בביטחון:
"התשובה לכאבי הראש של המלך היא חלב לביאה. אם ישתה ממנו קצת, ייפסקו כאבי הראש באחת."
"כמובן!" צעק אחד היועצים, "ידוע בכל מקום שחלב לביאה פותר כאבי ראש! אתה אדם חכם ומוצלח, ועכשיו רוץ והבא למלך קצת חלב טרי מלביאה."
"אבל…" גמגם הצייד, אמנם הוא רצה את הכסף, אבל ידע שהלביאה תטרוף אותו אם רק יחשוב על לקחת את החלב שלה.
"או שיוצא להורג." אמר המלך באנוכיות בלתי נסבלת, והצייד יצא מהחדר רועד מפחד.

כשלפתע, עלה במוחו המבריק רעיון. הוא יצא אל היער בריצה על רגליו הקלילות, פגר של עז בידיו השריריות. כשלפתע, אוזניו הכרויות שמעו יללות כפירים רכים בשנים. עיניו החדות קלטו את מיקומם. הוא זחל על בטנו השטוחה במיומנות, ליבו האמיץ פועם בקרבו. הוא הניח חתיכה מהפגר מול הלביאה, והתחיל לחזור אחורנית. הלביאה קמה ממרבצה, התקרבה בחשד, ואכלה את הפגר. כשהרימה את ראשה ראתה עוד חתיכה. היא התקרבה אליו לאיטה. וכך עשה שוב ושוב, עד שרכש את אמונה של הלביאה. לבסוף הוא ירה בה חץ הרדמה, חלב אותה, והתרחק משם כשהחלב בידיו. הוא היה שמח ומאושר, ובעיניי רוחו רצו סרטים וורודים של כל העושר והשמחה והאוכל הטוב שיקבל מעתה והלאה, ויותר מכל, התהילה, שלה לא זכה מעולם, בהיותו בסך הכל צייד מהמעמד הפשוט ביותר שקיים.

ואז, התעייף. אפשר להבין אותו, הוא הלך הרבה וזה התיש אותו, אף על פי שהיה צייד מיומן. הוא נעצר בצד, בצל אחד העצים, עיניו נעצמו מעצמן, והוא נרדם כמעט מיד.

ובשנתו חלם חלום מוזר.
בחלומו רבו כל איבריו על התואר "האיבר הטוב ביותר". מי מהאיברים ביצע את העבודה הכי משמעותית? בזכות מי מהאיברים הגיעה התהילה?
פתח המוח ואמר: "שלומות לכם, ידידיי ורעיי לגוף חסר תכלית וריקני זה. אני פותח בשיחה זו משום שאושר גדול מציף את נויירוניי הרבים, זאת משום שבזכותי, ובזכותי בלבד, יזכה הגוף חסר התועלת הזה בתהילת עולם ומקום של כבוד אצל המלך ירום הודו."
כל האיברים ניסו לפענח את דבריו, בזמן שהרגליים כבר אמרו: "מה אתה מקשקש שם למעלה? אני לא מבין אשכנזית. אבל אם אתה חושב שהיית מצליח במשימה הזו בלי רגליים, אתה טועה טעות מרה. ויותר מכך, רב המשימה התבצעה רק בזכותי, ואם אנחנו כבר מדברים על זה, הרי שאני הוא האיבר הטוב ביותר."
לפני שהספיקו להירגע, התפרצו הידיים ואמרו: "אתם חולי נפש! כמובן שהכל רק בזכותנו! יאללה יאללה צאו מהפוזה," הם אמרו ומתחו את עצמם, להבליט את השרירים, "שיהיה לכם ברור, חבורת נעלי בית שכל המשימה לא הייתה מצליחה בלעדינו: אנחנו גם הבאנו את הפגר וגם חלבנו את הלביאה, ואנחנו האיבר הטוב ביותר, מפגרים."
והאוזניים אמרו בקול שהיית יכול לראות וורוד כשאתה שומע אותו: "או. אם. אף. ג'י. אתם חיים בסרט, LOL, אבל אנחנו מצאנו את הלביאה עם החוש שמיעה המטורף שלנו, ובגלל זה אנחנו המלכים! דא!!"
והעיניים חייכו עם העיניים אמרו: "עיוני, חיים שלי בלב כולכם, אבל אם לא היינו מראים לכם את הדרך לא הייתם מגיעים לשום מקום, נכון כפרה עליכם? אז ברור שאנחנו הכי טובים, אהבות שלנו."
והבטן התפרץ (אני יודעת שבטן זה נקבה, אך בסיפור הוא ממלא תפקיד של זכר, ואני אתייחס אליו בהתאם): "יאללה! אכלתם ת'ראש! אולי סתמו קצת? אני פה מנסה לישון. אבל רק שיהיה לכם ברור, שבזכות המבנה החטוב והסקסי שלי זחלנו כל כך בשקט והלביאה לא טרפה אותנו. אנחנו האיבר הטוב ביותר, ועכשיו שבו בשקט, באמאשלכם."
והלב אמר בקולו האיטי: "אחים, אחים, תרגעו, כולנו חברים, כולנו אחים, כולנו שותפים. חיבוק איברים גדול! חברים, אל נא תריבו, תאהבו במקום. אבל אם בכל זאת מדברים, הרי שאומץ הלב שלי הניע את הכל, ואני עולה על כולכם, אחים."
"הרעיון שלי ואני הכי טובים!" הכריז המוח.
"בולשיט, אנחנו הובלנו אתכם!" אמרו הרגליים ורקעו על הרצפה.
"ב'אנה אל תשגעו אותי!" אמרו הידיים ונופפו באוויר להרתעה.
"או. מיי. ג'סטין. ביבר. סתמו ת'לוע, אנחנו 'דה-בסט'." אמרו האוזניים וכססו ציפורניים.
"אהבות שלי בלב, אנחנו עשינו את הרב!" אמרו העיניים וה"חיוך עיניים" שלהם לא ירד להם מהעיניים.
"יא אללה כבר, סגרו ת'ג'ורה!" נהם ורטן הבטן.
"תפיצו אהבה, אחים שלי, אהבה…" הלב אמר, אולי היה קצת מסטול.
"וואלה אני מתהפך עלייך!" השתוללו הידיים.

"סליחה…" נשמע קול חלוש.
"וואלה מי זה? אלוהים?" שאלו הידיים והסתכלו לשמיים.
"זאת אני, הלשון." לחשה הלשון. "ואני רוצה להגיד משהו… אני חושבת שאני האיבר הטוב ביותר."
פרצי צחוקים בקעו מכל האיברים בגוף.
"שבי שבי בשקט, יא סתומה." אמרו הידיים עם דמעות בעיניים (עיניים מטאפוריות).
"פ-א-ד-י-ח-ה…" לחשו האוזניים וצייצו על זה בטוויטר.
"חיים שלי בלב, אבל את כזאת פיצקלה מיצקלה בוז'ו מונו קושקוש." אמרו העיניים ועשו פרצופים קצת מטרידים שאני לא יודעת לפענח.
"בקיצור, את לא קשורה. את קטנה מדיי בשביל להיות אפילו בוויכוח." אמרו הרגליים, וזה עורר פרצי צחוק רמים.
הלשון התחפרה במקומה בשקט, כולה רותחת מזעם.

~~ההמשך יבוא~~