גן העדן האבוד – פרק 4

ברגע האחרון, בספונטניות הלכתי עם חברים לראות דרקולה,
ולא הספקתי לעדכן, אז היום מלבד הפרק הזה (אני יודעת שהוא יצא קצר), אני אעלה עוד פרק אחד בערב (סביר להניח לקראת 22:30).
מקווה שתאהבו ^^

גן העדן האבוד – פרק 4:

"בבקשה תשחררו אותי…" ייבבה שרה, בעודה קשורה אל אחד הכיסאות במעבדה.
הם לקחו לה את המשקפיים בכדי שלא תוכל לראות את הזהויות שלהם. כולם ניסו לשמור על מרחק בכדי שלא תראה בהם מקרוב.
הכול נראה היה מטושטש בעיניה, רק אור יום בהיר שחדר מהחלונות, שולחנות וכיסאות סביב שנראו כמו ציור מרוח של צבעי מים.
הם היו חמישה ועוד אחד בחוץ, שמר על הכניסה.
משהו חדר אל תוכה, משהו חד, כנראה שזו הייתה מחט. היא לא יכלה להגיד בוודאות. האזור בו הרגישה את המחט, החל להתחמם, ויכלה להרגיש את הדם שלה בוער בתוכה. ההרגשה הלא נעימה שהייתה מלווה בכאב ראש פתאומי, עברה לאחר כמה שניות בודדות.
"בת אנוש?" נשמע קול גברי.
"כן." עכשיו זאת הייתה בחורה.
"יש לך מזל, רק על בני אדם זה לא משפיע" אמר אחד מהם שדיבר מקודם.
הוא התהלך סביבה, מנופף בפניה עם מבחנה קטנה שהיה בה חומר אדום.
היא לא יכלה לראות בוודאות, אך לפי הצלליות, יכלה לזהות שצבע השיער שלו היה בהיר, הוא היה רזה ולא יותר מדי גבוה. הוא לבש מכנס אפור וחולצה מכופתרת שאת שרווליה הרים מעלה, חושף את קעקועי השרוול שלו.
"מה שמעת?" רטן.
"עברתי שם במקרה…לא שמעתי כלום…" בכתה. היא רק רצתה שזה ייגמר.
"אל תשקרי!" צעקה אחת הבנות שעמדה מאחוריה, ומשכה בשיערה. שרה התפתלה מכאבים.
"הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון…" היא משכה עוד יותר חזק, "רק על מבחנות כלשהן ששוללות כוח לכל מי שלא אנושי…" מלמלה בכאב. הבחורה שהחזיקה בחוזקה בשיערה, הניחה לה.
"זה מספיק בשביל לחשוף אותנו.." אמרה אותה האחת. שרה הרגישה שהיא עומדת להשתגע.
היא הייתה נואשה לראות את אלה שעמדו לפניה והחזיקו בה ויותר גרוע, היא פחדה שיעשו לה משהו.
"עכשיו תקשיבי לי טוב," פנה אליה הבחור בעל השיער הבהיר, "את שומרת את פיסת המידע הזאת איתך, מעכשיו אנחנו נעקוב אחרייך, אחר כל צעד שלך…ואני מזהיר אותך, אם זה יוצא מהפה העלוב שלך, אני אישית אהרוג אותך במוות הכי מייסר!" איים. היא החלה לרעוד ודמעות שוב פרצו מעיניה. למה דווקא היא? מה היא תעשה עכשיו? המחשבות התרוצצו בראשה.
"ועוד משהו…מעכשיו את תהיי המלכודת הקטנה שלנו, את תעשי כל מה שנגיד לך ואם תסרבי, את כבר יודעת מה יקרה…" סינן בין שיניו, "עכשיו תגידי לי אם הבנת את כל מה שאמרתי?" שאל. קולו העביר בה צמרמורת. היא שמעה כל מה שאמר לה, ולא ידעה מה לעשות, אל מי לפנות לעזרה.
כאשר הנהנה אליו באישור, חבטה חזק התנגשה בראשה וחשכו עיניה. היא נפלה אל תוך תרדמת.

מקס נשכב על אחת הספות שהיו על גג בניין הלימודים. האוויר הצח הרגיע אותו.
השמש החלה לשקוע לאט, לאט וזה נתן לו את האפשרות להשקיף אל השמיים הכחולים.
הרוח שיחקה בתלתלי הדבש שלו ונתנה לו הרגשה מרעננת. סוף,סוף היה לו טוב. לא צריך יותר לברוח. "כולם באים לפה להירגע…כאילו יש משהו מיוחד במקום הזה.." הופיע ליאו משום מקום.
מקס לא נבהל, רק הביט בו ברוגע, "כן…הספה בעיקר" גיחך מקס וליאו אחריו.
"אז מה דעתך על המקום, מקס?" תהה ליאו.
"מקום מעולה.." , "בנתיים." קטע אותו. מקס לא הבין את פשר דבריו.
"שלום לכם!" קראה בחיוך מריאן וניגשה אל הספה.
"תודה." אמרה כאשר מקס פינה לה קצת מקום לשבת. נוצרה שתיקה בין שניהם וזה גרם למריאן לצחקק. "הפרעתי, נכון?" פנתה אל שניהם.
"ההפרעה שלך מאוד נעימה לנו" חייך ליאו. היא הרימה גבה, הוא היה כל כך מנומס שזה לא היה רגיל לה.
"אני רוצה להזמין אתכם להצטרף אליי לקבוצה שלי.." אמר. שניהם הביטו בו בבלבול.
"וכמה אתם בקבוצה?" תהתה מריאן.
"לא הרבה כרגע, אבל בעזרתכם אנחנו נתמלא" ענה כשחיוך פרוס על פניו. היא לא הבינה מאיפה הכוח הזה לחייך בלי הפסקה.
"אל תשאלו יותר מדי שאלות…פשוט תבואו היום אחרי כיבוי האורות לספרייה"
"בכיבוי אורות?" הזדעזעה.
"מפחדת? חשבתי את טיפוס יותר מורד.." אמר באכזבה. זה עצבן אותה.
"מה אתה צריך בני אדם בקבוצה שלך?" שאל מקס, מעט לועג בבני אדם.
"האם אתה באמת בן אדם?" תהה ליאו. הוא ידע את התשובה, אך לא נשאר לחכות לה והלך.
מקס נרתע ומריאן לא הבינה דבר, רק הביטה בו באי הבנה.
"עזבי, הוא מדמיין…" סינן. 'האומנם?' תהתה מריאן לעצמה.
היא החליטה לא להטריד אותו בשאלות לגבי זהותו, ולכן רק ביקשה שיעשה לה מקום לשכב על ידו.
"אין מקום לשנינו" גיחך. היא שלחה בו מבט לא מרוצה.
"כי מישהו צריך לאכול פה פחות, שמן." צחקה ודחפה אותו אל גב הספה בכוח.
"אתה רואה? אתה יכול כשאתה רוצה" חייכה לאחר שנשכבה על ידו, מוחצת אותו אל גב הספה שנית.
הוא נאנח בייאוש. לא היה לו טעם להילחם.
"אתה מקס, אני זוכרת נכון?" שאלה והוא הנהן.
"מרי?" , "-אן" הוסיפה.
"אני מעדיף מרי או רק אן." אמר. היא כיווצה את פניה, "טוב אנחנו לא מספיק מכירים בכדי שאתן לך לקרוא לי בקיצורים" חייכה והוא צחק.
"אני לא כזה שואל" אמר בעוקצנות וזאת דחסה אותו עוד יותר אל תוך הספה.

"היי, את בסדר?" היא שמעה קול גברי זר בתוך ראשה, ולאחר מכן חזרה לשלוט בגופה.
היא פקחה את עיניה בכאב חד וניסתה לראות סביב. השמש כבר שקעה, וחשיכה עטפה את החדר. היא הייתה שרועה על הרצפה והוא עזר לה להתיישב ברגע שקמה.
"קחי.." אמר והושיט לה את משקפיה. היא שמה אותם בעדינות.
"איפה אני?" שאלה. הדבר האחרון שזכרה היה האיום של אותו הזר.
הבחור ניגש אל המתגים ליד הדלת, והדליק את האור בחדר.
"מעבדת ביולוגיה..במקרה עברתי פה.." הסביר. היא בחנה אותו. שיערו היה חום ארוך עד קצות אוזניו, עיניו חומות עם גוון ירוק מנצנץ. היא כבר ראתה אותו פעם. הוא היה אחד מהתלמידים שלמדו איתה בכיתה. הוא ניגש אל הברז שהיה במעבדה ומילא לה כוס מים.
"קוראים לי פיל" הציג את עצמו לאחר שקלט את מבטיה החוקרים, לאחר מכן הגיש לה את המים.
"שרה.." מלמלה וניסתה לקום על רגליה, אך כשלה בניסיונה. הוא פנה לעזור לה.
"את זוכרת איך הגעת לפה, שרה?" שאל. היא רצתה לומר, אך הקול המאיים של אותו האחד עדיין היה חרוט במוחה, לכן הנידה לשלילה.
"את בטוחה שאת בסדר?" שאל לאחר שזאת לא הצליחה להחזיק את עצמה. ראשה עדיין הסתחרר.
"לא." אמרה ודמעות החלו לזלוג במורד לחייה. היא בכתה בשקט. היא לא ידעה מה לעשות עכשיו.
"היי..אל תפחדי, הכול יהיה בסדר.." הוא ניסה להרגיע אותה בעודו מוחה את דמעותיה.
"אני אעזור לך להגיע אל החדר שלך" אמר. הוא תפס בזרועה הימנית ועטף איתה את צווארו. לאחר מכן הרים את גופה בזרועותיו והוציא אותה מהבניין.
היא חפרה את ראשה בצווארו מבלי לשים לב, היא רק חיפשה את השקט שירגיע אותה ויספוג את דמעותיה.

השעה הייתה חמש דקות אחרי אחד-עשרה בלילה, והוא כבר חיכה. הוא לא ידע אם היו מספיק אמיצים להיענות לבקשתו או אם היו מעוניינים בכלל. אך הוא בכל זאת חיכה, גם כאשר עברה חצי שעה, הוא עוד היה שם.
הראשונות שהגיעו היו איזבל ואלנה, מיד אחריהן צ'ילי ופפר, לאחר עוד חצי שעה הגיע שון ומריאן.
שון וצ'ילי לא שמחו לראות את הפרצוף אחד של השני.
מקס הגיעה כמה דקות אחרי מריאן.
סטף וקיילס הגיעו אחרונים.
"מעולה." חייך ליאו. עכשיו ניתן היה להתחיל.