הקסם שבי -פרק 4 חלק א'-
"אל תאמיני להם.." אמר פאקטור.
"אין להם סיבה לשקר לי".
"דווקא יששש…".
"למה?" דרשתי לדעת.
"הם כלאו אותי כאן, מדוע את חושבת שאני פה ולא השמידו אותי באפשרות שהייתה להם?"
שאלה טובה, אם הוא כזה מסוכן ומזיק כמו שהם אמרו, הם היו הורגים אותו ממזמן ולא מחכים שיבוא אליי…
"השששתיקה אומרת הרבה.." אמר והזדקף.
"השתיקה לא אומרת כלום" אמרתי והפנתי את גבי.
הרגשתי את זנבו עליי, שמעתי את נשימותיו.
"הראששש שלך צמא…" אמר.
"אני לא צמאה" אמרתי והורדתי את זנבו ממני.
"לא למים, את צמאה לידע…לכח….את רוצה לדעת את האמת ואין יודעת למי להקשיב…"
מאיפה הוא יודע??? דמעות החלו להופיע בעיני, דמעות של פחד…של תחושה נבגדת.
"אתה משקר" אמרתי. התאפקתי לא לבכות.
"מששקר? למה ככה? כי אני אומר את האמת הכואבת ולא את השששקר הנעים?".
"כי הם בחיים לא ישקרו לי!!"
"אם את כל כך סססומכת עליהם, מדוע הם לא באו לקחת אותך עם לוקאססס?"
זו הייתה מכה מתחת לחגורה. באמת למה? כי היה מסוכן מידי? הרי המלחמה הסתיימה חצי שנה אחרי שעזבתי, יותר נכון אחרי שלקחו אותי לכדור הארץ. אבל למה? לא פשוט לא לשים עליי משמר. מה מסתירים ממני?
"המחשבות רצות לך בראששש, את יודעת שאני צודקת" אמר וחיוך זדוני הופיע על שפתיו.
"א..אני…"
-"את מאמינה לי" אמר "כי את יודעת שאני צודק ולא הם ששיקרו לך"
"אבל למה שישקרו?"
"כי יש לך כוחות עצומים, הם מפחדים ממך ורצים שתפעלי לטובתם, הם יודעים כמה כח יששש לך ומנצלים את זה לטובתם…" אמר ועיניו נצצו.
"עדיין…זה לא מסתדר.."
"פלור…פלוררר…" אמר.
"פלור!!" נשמע קולו של לוקאס מאין מקום.
הרגשתי את גופי מתנער. התחלתי לפקוח את עיני לאט וראיתי כי המנהלת ויקטוריה, מר דאנקן ולוקאס מסתכלים עליי בעוד לוקאס מנער את גופי.
"די לוקאס, היא התעוררה" אמר מר דאנקן ברכות.
הבטתי סביב, ראיתי שני חובשים מהמרפאה.
"מה קרה?" שאלתי.
לוקאס הושיט לכיווני את ידו ועזר לי להתיישב על אחד הכיסאות, נשמע קול נקישה בדלת, הדלת נפתחה ורוס הופיע בפתחה.
"היי אפשר להיכנס?" שאל.
"בוודאי" השיבה המנהלת.
רוס התקרב לכיווני, הרגשתי חלשה כל כך, מסוחררת כל כך…
"היי, איך את מרגישה?" שאל וחיבק אותי ברכות.
"מה קרה?" שאלתי.
"את התעלפת…" אמר מר דאנקן.
"למה?"
"איננו יודעים.." השיב.
"העלמה פלורנסיה, אנא שובי לחדרך ותנוחי לך" אמרה המנהלת.
***
"תמהרו, לא נשאר עוד הרבה זמן!!" צעק מר דאנקן ברקע "עוד שניה וזה הסוף שלה".
הרגשתי מאין טלטולים, אני שוכבת, האורות מסנוורים את עיני…אני לא יכולה לזוז.
"מר דאנקן היא תיהיה בסדר?" נשמע קולו של רוס.
"אנחנו מקווים לטוב" אמר.
נכנסו לאיזה שהוא חדר, נראה כחדר ניתוח. ניסיתי להשאיר את עיני פקוחות אך ללא הצלחה. ניסיתי לזוז אך לא הרגשתי את גופי כלל.
"העיניים פקוחות!" צעקה אחת המטפלות.
"זה סימן טוב, יש סימני חיים?" שאל מר דאנקן.
"יש" אמר הרופא המטפל.
"דוקטור היא עוצמת את העיניים" אמרה אחת האחיות.
"אנחנו מאבדים אותה!!"
***
פקחתי את עיני, אני בחדר כל שהוא.
הבטתי סביבי, ראיתי לפניי אנשים לא מוכרים.
"סוף סוך התעוררת…" אמר אחד הבנים שהיה שם והתקרב אליי.
"מי אתה?" נבהלתי.
"חחח פלור, הכל טוב?" שאל אותו בחור.
"מי אתה? איפה אני? תתרחק ממני אל תתקרב אליי!" צעקתי.
"וואוו וואוו" אמר הבחור שלידו, נראה זקן, "לאט לאט…נעים מאוד את פלורנסיה, אני המורה שלך מר דאנקן, זו המנהלת ויקטוריה, ידידך הוותיק לוקאס וחברך רוס" הסביר.
"מה?" הייתי מבולבלת "מי אני, איפה אני?"
את נמצאת בעיירת וואמפוס, ואת כרגע במרפאה של פנימיית וואמפוס" השיבה המנהלת.
"אוקיי, ולמה אני פה?"
" זה בדיוק מה שאני בה לשאול, הופיע קול בחדר…".
נכנס מישהו בחלוק לבן, מטופח, נראה כמו רופא. עיניו חומות ושיערו שחור.
"מי אתה?" שאלתי.
"אני רופא הפנימיה" ענה.
הוא התקרב לכיווני והמיישב על הכיסא שהוצב על יד מיטתי. לפחות כרגע…
"כואב לך הראש?" שאל כאשר הוא מדפדף בדפיו.
"כן…לא…לא יודעת".
"איך קוראים לך?" שאל.
"פלורנסיה" ענה רוס.
"זה נחמד אבל שאלתי אותה" אמר הרופא והמשיך "בת כמה את?"
"אני לא יודעת..".
"מאיפה…?".
"אני לא יודעת..".
"ד"ר, זה הגיוני שהמוח שלה מחוק?"
"אינני יודע איך להשיב…" אמר הרופא וגירד קלות בראשו.
"מה קרה לי?" שאלתי שוב בתקווה לקבל תשובה.
"היינו אתמול בשיחה עח משהו שאירע לך בלילה וכאשר סיפרנו לך את המאורע את התעלפת. אחרי שקמת הלכת לחדרך ונרדמת והיום בבוקר מצאנו אותך כמעט בלי דופק וספוגה בדם, פחדנו לאבד אותך…" אמר לוקאס.
"אז זה היה נסיון להתנקש בפלור?" התפלא הרופא.
"זה לא ייתכן כי כולם אוהבים אותה, היא גם תלמידה חדשה, עם מי היא כבר תסתבך?" הססה המנהלת.
"פלור, בבקשה…את חייבת לזכור משהו…" התחנן מר דאנקן.
"אני לא זוכרת את השיחה או מה שלפניו ואחריו, אבל אני כן זוכרת משהו שניה לפני שקמתי, חלמתי חלום".
"מה היה החלום?" השתוקק מה דאנקן לשמוע.
"היה בו נחש, הוא דיבר איתי על מפתח" השבתי.
"איך היה נראה הנחש?" שאלה המנהלת בהיסוס קל.
"עיניים כחולות, עור שחור..".
"עם פסים דקיקים לבנים?" שאל לוקאס.
"כן" עניתי "איך ידעת?".
"כי כבר חלמת עליו…" ענה.
"הוא לא יעזוב אותה עד שהיא תשחרר אותו" אמר מר דאנקן.
"למה שפאקטור יתגלה בפניה?" הסס הרופא.
"כי היא המושיעה" ענה רוס.
"נו ו…?". שאל הרופא.
"מה נו ו..?" התעצבן רוס "הוא רוצה להשתלט עליה ועל היקום כולו".
"לא בהכרח" אמר הרופא.
"מה זאת אומרת?" שאל לוקאס.
"פאקטור, הוא יכול להשתלט על כל גוף שהוא יחשוק בו" ענה הרופא.
"אז למה דווקא את פלור?" שאל רוס.
"אני לא מבין מה ההבדל בינה ובין כל המושיעות…" אמר הרופא בקטנוניות.
"יש לה כוחות מדהימים, היא מסוגלת להקפיא את הזמן, לעוף, לסלק את כל העוגים והטרולים ועוד מלא" הגן עליי לוקאס.
"באמת?" התפלאתי "אני יכולה לעשות את כל זה?".
"רגע….מה יקרה עכשיו כשהיא לא זוכרת כלום?" עצרה אותם המנהלת.
"מה יהיה איתנו?" התאכזב רוס והרקין את ראשו.
"אין לי מושג מי אתה, ולפי המצב לא נראה לי שאני מסוגלת להתמודד עם כל זה, אם איבדתי את הזיכרון כמו שאתם אומרים אז יש לי מלא מה לעבוד עליו, חומר לימודים, קסמים כמו שאתם אומרים, ולא נראה לי שחבר זה כרגע עדיף שיהיה לי עם כל הבלאגן…".
"אז זה פרידה?" שאל רוס בקול חנוק כשדמעות בעיניו.
"אני מצטערת, אבל אין לי מושג מי אתה וגם לא נראה למ שזה צריך להמשיך…".
רוס יצא מהדלת, אך שמתי לב כי חיוך קטן הופיע על פניו של לוקאס אך יחד עם זאת.
"מתי מתחילים?" שאלתי.
"קודם תישארי פה ותנוחי, אחר כך נראה…"
***
"לילה טוב" אמרה האחות האחרונה שנשארה בחדר המרפאה.
"לילה טוב" השבתי ונופפתי לשלום.
האחות יצאה מן החדר וכיבתה את האור. ואני, הייתי לבדי בחדר, הסתכלתי על החלון, הוא היה עצום. הבטתי אל השמים, הסתכלתי על הכוכבים, הם כל כך יפים…
"פלורנסססיה…" פתאום הופיע קול בחדר.
"מי שם?" שאלתי בעודי מחפשת מאיפה הגיע הקול.
עדיין הייתי על מיטתי, וראיתי כי משהו זז בין הצללים. משהו שחור, פסים לבנים. התקדמתי לקדמת הכיתה, ראיתי משהו כחול. נראה לי זה העניים שלו.
"שששמחה לראות אותי?" אמר.
"מי אתה?" פחדתי.
"אני פאקטור…" אמר ועיניו נראו רצחניות.
"מה אתה רוצה ממני?" שאלתי ובעיני דמעות.
"עוד תראי…" אמר והזדקף.
הוא החל להתקרב לכיווני, אין לי לאן ללכת, אני על המיטה ואם ארד הוא יכיש אותי בטוח.
"היי פלור רציתי להגיד…" לפתע נכנס לוקאס לחדר.
לפני שסיים את המשפט קלט לוקאס כי הנחש מולי.
"פלור!!!!" צעק.
תגובות (2)
וואו! זה השאיר בפה פעור עד עכשיו!
חח שמחה לשמוע