עיר של גיבורים- פרק 4- ירוקה מכעס

"ד"ר באנר, אני מעריץ גדול של הדרך בה אתה מאבד שליטה והופך למפלצת גדולה והרסנית."- טוני סטארק, איירון מן

אף אחד מעולם לא שאל אותי איך הגעתי למקום בו אני נמצאת עכשיו, אבל בכל מבט שהשליכו לכיווני ידעתי שזה הדבר הראשון שהם העלו על דעתם.
איך זה יכול להיות שמישהי כמוני, ילדה קטנה שנבגדה על ידי אלו שחשבה שידאגו לה תמיד, נזרקה באיזו בקתה מוזרה ביער בלי סיכוי להינצל, ואיכשהו הגיעה לבית יתומים צפוף, בסופו של דבר מצאה את עצמה בביתו של אחד המדענים המפורסמים ביותר בעולם, שמתייחס אליה כאל בתו האמיתית כאילו הייתה היא תמיד.
התשובה שלי בראש כבר מוכנה, והיא תמיד תהיה זהה- אני לא יודעת. אני רוצה להאמין שזה צירוף מקרים, אבל משהו בהיגיון שבראשי מסדר את זה תמיד כחלקיק של פרנויה שמשהו מסתתר מתחת לשטח ומנסה להיעלם, רק כדי שלא אראה אותו. בימים הראשונים הייתי חייבת לדעת, אבל לא היה לי נעים לשאול. עכשיו זה כבר לא קורה לי, וגם עכשיו כבר הפסקתי להתעניין.
מהסיפורים של אבא שלי, האבא החדש שלי, הבנתי שעדיף לך לא לחפור לעומק בנושא שאתה בכלל לא רוצה להיזכר בו. לא תוכל לשכוח. תוכל לנסות, אבל לעולם לא תצליח. הדרך הטובה ביותר היא להמשיך הלאה, כאילו לא קרה כלום, וברגע שהעניין עולה שוב, עלייך להתמודד הכי טוב שאפשר ולצפות לגרוע מכל. אז הנה, אני ממשיכה הלאה, מתחילה מחדש, ומצפה לגרוע מכל.
אליה באנר. זה השם שלי עכשיו, וברוס באנר הוא אבי החדש.
והבוקר, הוא הודיע לי על ההחלטה שלו, שמעולם לא חשבתי שיעשה.
"אני מצרף אותך לפרויקט." הוא אמר לי מתוך האוויר, בקולו העדין והרעוע, כשעדיין רק התרגלתי שכבר הגיע יום חדש.
"הפרויקט?" שאלתי. "'פרויקט היורשים' הזה?"
"כן. זה."
"למה?" שאלתי במבט מכווץ, והתקשיתי להאמין שלא העביר על עצמו מסכת ייסורים לפני שהגיע להכריז על אותה החלטה.
"את לא רוצה?" הוא שאל אותי בחזרה, כאילו מתחמק מלתת לי תשובה פשוטה.
"אני רק רוצה לדעת למה אני." הסברתי לו. "זו סקרנות טבעית, אתה יודע."
"כן." הוא ענה, בעוד הוא ניגש אל הדלת ותפס במעיל החום שלו שהונח על ה-וו שעל הקיר מאחוריה. "זה בגלל שאני סומך עלייך שתוכלי לעשות זאת כראוי." הוא הסביר, אבל חשדתי.
"אתה בטוח שזו הסיבה היחידה?"
הוא שתק, והסתכל עליי כאילו קרא את המחשבות שהתרוצצו לי בראש באותו רגע. הוא ידע טוב מאוד למה שאלתי דווקא את השאלה הזאת, והוא מעולם לא אהב אותה.
"כן." הוא השיב על שאלתי לבסוף. "עכשיו, תתארגני. אנחנו נוסעים." הוא הוסיף לומר ולבש את המעיל שלקח.

והנה, בערך רבע שעה לאחר מכן, אליה יצאה מהמכונית השחורה לאחר שדוממה את המנוע. היא דרכה על מדרכת האספלט של החנייה שניצבה מול המגדל הענק המפורסם שהמילה "נוקמים", באנגלית, מתנוססת עליו בכיתוב ברזל ראוותני ומתגאה… כדי שכולם ידעו שהם שם. זה לא רעיון חכם במיוחד.
היא סגרה את הדלת ולא יכלה שלא לבחון את זוג הבחורים- האחד צעיר מאוד, בערך בגילה, והשני מבוגר שהזמן לא משפיע עליו במיוחד, שישבו על ספסל קרוב לכניסה. לשניהם היה שיער בלונדיני טבעי, גוף חסון ושרירי ומבט טוב על הפנים.
אביה יצא מתוך המכונית אז.
משב רוח קליל רענן אותה כשנשטף על פניה והחזה החשוף שלה. היא לבשה גופיה שחורה חסרת שרוולים שלא הצניעה את מה שניתן לה, סריג פתוח בעל שרוולים ארוכים בצבע אפור, מכנס ג'ינס ארוך בצבע כחול כהה ונעלי בובה שחורות. שיערה החום הבהיר התבדר מעט עם המשבים החוזרים של האוויר, ועיניה הירוקות נצצו בשמש.
היא חיכתה לאביה שיסיים להוציא את כל הדברים הדרושים לו מהחלק האחורי של המכונית, וכבר החלה לפנטז על הפגישה הראשונה עם שאר חברי הפרויקט. יותר נכון, לדמיין כל סיטואציה אפשרית שתוכל לקרות, כדי שלא יקרה מצב לא נעים בניהם. אחרי הכל, לא תמיד התנהגה כמו כל בני גילה. היא לא הייתה יכולה לדעת איך ומה יחשבו, במה הם מאמינים, על מה אפשר בכלל לדבר איתם בפגישה ראשונה? היא מעולם לא הרגישה לחץ שכזה, היא מעולם לא בדיוק התמודדה עם מצב שכזה, היא לא בדיוק ידעה איך עליה להרגיש.
אולי, אולי זה, בגלל שהיא פשוט לא רוצה לאכזב את אבא שלה. אולי זה הכל? אולי רק מזה היא מפחדת?
"בסדר. בואי." הוא פנה אליה לאחר שנעל את המכונית. הוא התחיל ללכת לכיוון שונה מהכיוון שבו ניצבו דלתות הכניסה, והיא תהתה לאן הוא בדיוק מוביל אותה עם לא לבניין עצמו.
במהרה, גילתה שבעצם לקח אותה לכניסה אחרת של הבניין.
אביה הקיש צופן מהיר וארוך במכשיר המאבטח את הדלת שהיה מחובר לקיר, ופתח אותה בלי בעיה. אליה העיפה מבט על מה שעשה, וניסתה לזכור את רצף המספרים עליהם לחץ. אולי זה ישמש אותה בבוא הזמן, היא לעולם לא תוכל לדעת.
הדלת הובילה מיד לגרם מדרגות שירד למטה. הם התחילו ללכת, ובתוך פחות מדקה, כבר נכנסו לחדר יחיד שאליו הכניסה הובילה.
ומה לא היה שם? מטבחון קטן, ספות, טלוויזיה וקונסולת משחקים, אפילו שתי מיטות מוצעות וספרייה קטנה שהייתה חצי מלאה במגוון רחב של כרכים.
"כל הסיפור הזה בשביל להגיע לחדר משחקים?" אליה שאלה בחוסר הבנה.
"זה יותר כמו סוג של חדר מנוחה." אביה תיקן אותה. "שבי, הם כבר יגיעו."
"מי זה הם?" היא שאלה תוך כדי שפנתה לשבת על אחת הכורסאות לפי הצעתו.
הוא לא הספיק להשיב לה, וכבר הדלת שנמצאה במקביל לדלת ממנה הגיעו נפתחה בסערה. האדם הבוגר שנכנס לחדר היה נראה לה מוכר… כן, היא נזכרה כמעט מיד למה. קוראים לו טוני, טוני סטארק, והוא חבר טוב של אבא שלה, עוד מלפני שיכלה לקרוא לו ככה. היא ראתה אותו הרבה פעמים בטלוויזיה, מככב בעיקר בתור גיבור העל הזה שנקרא "איירון מן", וגם בפנים מול פנים, כשביקר לפעמים בבית שלהם, אך מעולם לא יצא לה באמת לדבר איתו.
"ד"ר באנר, שמח שהגעת!" הוא קרא ולחץ את ידו. "ושמח עוד יותר שבנסיבות האלה ולא בגלל שהחבר שלך החליט שבא לו לקפוץ לביקור, דרך התקרה, שדרך אגב, רק עכשיו סיימתי לתקן." אליה הבינה על מה דיבר, ולא ידעה בדיוק האם זה משהו שהיה כדאי להגיד. אמנם, מהפעמים המעטות ששמעה אותו מדבר, כבר יכלה להבין שבשבילו זה היה נחוץ מאוד.
"הו, אל תדאג בגלל זה." אביה חייך בקלות רק כדי לספק אותו, ולא התרגז. מזל, כי אחרת באמת היה רע. כנראה שהוא כבר מכיר אותו מספיק טוב כדי לא לקחת את כל מה שהוא אומר ללב. זה חכם.
מיד לאחר הפגישה המחודשת, אליה שמה לב שנכנסה לחדר גם נערה צעירה, ומבט תוהה על פניה. שיערה היה חום כהה והוא גלש על גבה בפיזור. עיניה היו כחולות, עורה בהיר אך לא יותר מדי, והמראה שלה בכללי היה די ממוצע. קצוות שיערותיה היו לחות ממקלחת שעשתה לא מזמן, והן הרטיבו מעט את חולצתה האדומה שחשפה את כתפיה מעל גופיה דקה שחורה וחסרת שרוולים. היא לבשה מכנס דמוי ג'ינס שחור וקצר ונעלה סנדלים שחורות סגורות.
"היי, טסה." אביה פנה בנעימות אל הנערה. זה היה די מפתיע בשבילה לגלות שהוא מכיר אותה.
"שלום, ברוס." והיא הכירה אותו, מספיק טוב כדי לקרוא לו בשמו הפרטי.
"וזו אליה המפורסמת?" טוני לפתע הצביע עליה, והיא הרגישה מעט לא בנוח.
"כן." אביה מיהר להוריד את ידו.
"אני מפורסמת?" היא פנתה אל אביה בעיניים מכווצות.
"אה, כן." הוא ענה לה בערפול. "בואי." הוא ביקש ממנה, והיא קמה והתקרבה אליהם.
"את בטח יודעת למה את כאן, נכון?" טוני פנה אליה, והיא מעט נבהלה.
"כ-כן." היא השיבה. "בערך."
"נהדר." הוא תפס בטסה ומיקם אותה מולה, במקומו. "אז, תעשו מה שבנות בגילכן עושות, בזמן שאנחנו הולכים לדבר הזה שאנחנו כבר מאחרים אליו." הוא תפס באביה ולקח אותו איתו.
ברור היה שהמוח של טוני עובד הרבה יותר מהר משלו, או בכלל, משל רוב האנשים באי פעם הכירה, ואולי זו אחת הסיבות לכך שהוא נחשב גאון.
"רגע, מה?" טסה הסתובבה אליו בבהלה. הם היו כבר בחצי הדרך החוצה. "זו הסיבה שקראת לי פתאום?"
"כן." טוני השיב לה ללא היסוס. "תיהנו!" הוא דחף באביה שנראה די אומלל מההתנהגות הטיפוסית שלו, וסגר אחריהם את הדלת.
טסה הסתובבה חזרה אל אליה, ולא ידעה מה לומר. זה היה צרוב על פניה. תחושתה של אליה לא הייתה שונה, גם היא חצי הסתכלה עליה חצי על חלל החדר ולא בדיוק ידעה איך להמשיך משם.
"אז… את הבת של ברוס?" טסה פנתה אליה בדרך המוצא היחידה שהצליחה למצוא. היא לא בדיוק אהבה שטסה קראה לו בשמו הפרטי, וזה די גרם לה לרצות להתרחק ממנה.
"הבת המאומצת שלו. כן." אליה השיבה לה בטון אדיש שהיא בעצמה לא הייתה בטוחה האם התכוונה שיישמע כך או לא. "את… הבת של מר סטארק?"
"על הנייר." היא השיבה. "הוא אימץ אותי, אבל אני לא מתייחסת אליו כאל אבא. מקארת'ני זה עדיין שם המשפחה שלי."
"למה?" אליה שאלה בתהייה.
"אני לא יודעת." היא השיבה לה. "זה פשוט מעולם לא נראה לי נכון." ולאחר שאמרה זאת, הרגישה איך הרצפה מתחילה לרעוד. שתיהן איבדו מעט משיווי משקלן, אך התייצבו שוב במהרה. ליבה של אליה דפק בחוזקה מההפתעה ומהלחץ. היא לא ציפתה להפתעה כזאת גדולה על היום הראשון שלה.
"מה- מה זה היה?" היא שאלה בטון מודאג ואסרטיבי. "זה תמיד ככה כאן?"
"לא בדרך כלל." טסה השיבה לה, והיא הייתה מופתעת בעצמה. "אנחנו צריכות לצאת לבדוק מה זה. יכול להיות שקרה משהו."
אליה הנהנה בהסכמה ועקבה אחרי טסה כשפתחה את הדלת. הן הלכו בזהירות במסדרון הארוך, ולפי המראה שלו, הבינו שהבעיה לא התחילה משם.
"זה בטח הגיע מלמעלה." טסה אמרה.
"אז בואי נעלה. לאן צריך לפנות בשביל זה?" אליה לא היססה לרגע, וזה די הפתיע אותה. זו הפעם הראשונה שדבר כזה קורה לה, והיא נשארת שאננה לחלוטין.
"לשם." טסה הצביעה קדימה, והחלה להגביר את קצב הליכתה. במהרה הן הגיעו למעלית, ונכנסו אליה. רגע קט לפני שטסה לחצה על הכפתור שיובל אותן למקום אליו התכוונו להגיע, נכנסו למעלית עוד בחור ובחורה. שניהם הסתכלו עליה בהפתעה. היא לא ידעה ממש מה לחשוב על כך, אבל השתדלה שלא לחשוב רע. לפי איך שהסתכלו על טסה, נראה היה שהכירו אותה. לא היה צריך לדאוג מהם, לפחות לא לעכשיו.
טסה לחצה על הכפתור שיוביל אותם לקומה העליונה. הדלתות נסגרו, וכל מה שנותר להם לעשות היה לחכות שיפתחו מחדש.