קרייסט פרק 13 "זכרונות אבודים"

"מורגן?" הוא לא ידע כמה זמן היה ככה כששמע את הקריאה. הכאב הפסיק ומוחו הצטלל שוב. "מורגן? הלו? נער חתול מטורף?"
מורגן קם במהירות ממקומו על הקרקע הקפואה, מסתחרר לרגע ואז מתייצב, וסרק את סביבתו. הוא כבר לא היה בחורשה, הוא היה בעיירה הרוסה וממוטטת. כמה רץ, הוא בכלל לא הרגיש שהתקדם כל כך הרבה, ליתר דיוק, הוא בכלל לא הרגיש שהתקדם. הוא זכר שברח, כדי לא לחשוף את הכאב בפני אלייז'ה, אבל… למה הוא עשה את זה? ורגע… אלייז'ה. מי זה אלייז'ה בכלל? ומה הקול הזה רוצה ממנו, הוא לא מכיר אותו. למה הוא קורא לו 'נער חתול מטורף'? הוא מישש את ראשו והסיט קבוצת שיער כחלחלה אל עיניו, חש תוך כדי בשני החודים שבצבצו משיערו. הא, אז הוא עדיין הוא, מפתיע.
"מורגן!" קריאה מופתעת נשמעה מלפניו. הוא הרים את מבטו וראה נערה לבנת שיער רצה לקראתו, עיניה בורקות בתכלת צלול ופניה מוארות בחיוך מלא הקלה. אבל למה? עוד לפני שבכלל הספיק לחשוב על השאלה גוף אחר התנפל עליו מאחור. "מטומטם אחד!" זה היה קול אחר.
הוא הסתובב בחרדה למשמע העלבון ומבטו הצטלב עם עיניים סגולות זועמות שהביטו בו מלמעלה. "מה נראה לך שאתה נעלם ככה לשלושה ימים?!" היא נראתה כאילו עוד רגע תתפוצץ. שלושה ימים? אבל הוא בסך הכל רצה למצוא מקום שקט להריגע את הכאב. הוא לא רצה דבר מלבד זה.
מורגן הסתובב שנית והחזיר את מבטו לנערה הראשונה שקלט. עוד מישהו הספיק להצטרף אליה בזמן שבהה בסגולת העיניים ההיא, אדם חום שיער ובעל קעקוע מוזר בידו. "קאיה." השם הרגיש זר בפיו. "את יכולה להסביר לי מה קורה פה? ומי אלה?" חייך במבוכה והחווה בידו על השנייה האחרים.
המבט מלא ההקלה על פניה של קאיה דעך ואת מקומו תפסה הבעה מבולבלת. "אתה לא זוכר…" מלמלה, ספק לעצמה ספק אליו. "אתה לא זוכר?"
מורגן לא הבין. "לא זוכר מה?" שאל בתמימות. "רגע! אתם- אתם- " המילים נעתקו מפיו מרוב התרגשות, "אתם ניצולים! קאיה! מתי הספקת למצוא אותם?" הוא כמעט קיפץ במקומו מרוב שמחה.
עיניה של קאיה נפערו בתדהמה, וכך גם של השניים האחרים. "מורגן… תגיד לי, מה הדבר האחרון שאתה זוכר?" שאלה, קולה לא עולה על לחישה.
מורגן חשב כמה רגעים לפני שענה, "ישנתי, ואז התעוררתי וראיתי אותך עפה מולי כאילו את באה להרוג אותי – ולמה לא באמת – אבל לא עשית את זה. מפתיע בהחלט. ואז עליתי לך על הגב ויצאנו לחפש עוד ניצולים מ… מה שלא קרה כאן." קולו גווע והוא שקע בהרהורים. "מה בעצם קרה כאן?" שאל במבוכה. "למה העיר הזאת כולה הרוסה? למה השמיים שחורים? הם לא אמורים להיות כחולים ביום? ואם הם שחורים, איך יש פה אור? אני לא רואה שמש…" השאלות נורו מפיו בשטף והוא עצמו התקשה לעקוב אחריהן.
"אין לי תשובות מדויקות בשבילך." קאיה נשמעה כמתאמצת לשמור על קול יציב. "אבל כולן קשורות למלחמה שהייתה."
מורגן בהה בה בטמטום. "מלחמה? איזו מלחמה?"
"המלחמה שהרסה ארבע חמישיות מכדור הארץ, טמבל! איך אתה לא יודע על זה?" התפרצה הנערה מאחוריו.
מורגן הסתובב והביט בה. "תסלחי לי, אבל מי את?" שאל בנימוס.
הנערה נראתה כאילו חטפה אגרוף לפרצוץ. "מה- אתה… אתה באמת לא זוכר?" שאלה בתדהמה.
"אני אמור?"
ידה נשלחה לגרונו במהירות כזו שנהייתה לו סחרחורת, לופתת אותו ומרימה את גופו כמה סנטימטרים מעל הקרקע. "מי אתה ומה עשית למורגן?" שאלה הנערה בקור, פניה הרצינו והוא הרגיש כאילו מבטה חודר לתוך נשמתו.
"א – אני – מורגן – " ניסה לענות, אך מילותיו היו מקוטעות מלפיתת החנק שלה. "תע – זבי אותי. ב – בבקשה." הוא הרגיש את האוויר הולך ואול מראותיו, אך משום מה לא היה לו כל קושי לנשום.
היא שיחררה אותו באחת והוא נפל על האדמה המרוסקת. "בסדר, אם אתה כל כך משוכנע שאתה עצמך תגיד לי: מה קרה ללחי שלך?" שאלה בחדות.
"הלחי שלי?" שאל, יותר את עצמו מאשר אותה, ומישש את פניו. צווחה קטנה נפלטה מפיו כשהרגיש את הבור הקטן בצד השמאלי שלהן. "טד הזה! איפה הזומבי הארור שאני אהרוג אותו כאן ועכשיו?!" שאל בזעם וחיפש במבטו אחר האדם מלא הכוויות שהרס לו חצי פרצוף.
"הוא מת. אתה כבר הרגת אותו. בדיבורים." הייתה זו קאיה שדיברה. "טוב שלפחות את זה אתה זוכר."
"אה. נחמד. אין עוד סכנה שיתפסו אותנו. המרגל מת." המילים נפלטו לו בהיסח הדעת וחיוך מלא הקלה אך מעורער למדי נפרש על פניו.
עיניי השלושה נפערו, אך הפעם הנער היה זה שדיבר, "יתפסו אותנו? מרגל? על מה אתה מדבר בדיוק?" הוא נשמע מבוהל.
מורגן לא הבין, הוא חיטט בכיס מכנסיו וציוץ מופתע נפלט מפיו כשידו יצאה מצידו השני. עוד צווחה מבועתת יצאה ממנו כשקלט שאין לו יד. "מ – מה עבר על היד שלי?" שאל בזעזוע.
"היא התמוססה כשהוצאת מתוך בור מלא חומצה כדור מתכת שאתה כבר חמישה ימים אומר שתסביר לנו מהו ועדיין לא עשית את זה," ענה לו הנער.
מורגן הנהן בהבנה, למרות שלא היה בטוח מה הבין. "זה בדיוק מה שאני מחפש עכשיו. אבל לפני זה, מי אתה?"
הנער לא היה מופתע כמו השניה ששאל אותה לפני, נראה שהוא כבר השלים עם 'איבוד הזיכרון' שלו. "טרנס," השיב לו ולאחר רגע הוסיף, "וזאת קארה, נראה לי שהיא לא אמרה לך בסוף את שמה."
מורגן הסתובב חזרה לכיוון הנערה כחולת השיער – הוא לא אהב את זה, אבל זה מה יש – שעכשיו גילה כי שמה קארה, וסקר אותה. המכנסיים בדוגמת ההסוואה, גופייתה השחורה ונעלי הצבא החומות האלה. השם שלה. "את! זאת היית את!" קרא והתרחק צעד ממנה.
בהלה ניצתה בעינה הרגילה, הוא הצליח לזהות שהשניה מחשבת את דרך הבריחה שלה. "מה אני הייתי?" קולה היה הרבה יותר רגוע משחשב שיהיה.
"את הניסוי… את הניסוי שברח…" קולו היה כל כך חלש שהוא בקושי שמע את עצמו. הוא לא ידע אפילו מה הוא אומר, המילים היו זרות לו. הוא לא זוכר שום ניסוי, לפחות לא הוא המודע. אולי התת מודע שלו זוכר ומדבר במקומו.
קארה נראתה כאילו בישרו על מותה, עורה החיוור ממילא הלבין עוד יותר ופניה לבשו הבעה רדופה. "החלום… אתה מדבר על החלום שלי?"
"כן." מורגן עדיין לא ידע מה הוא אומר, אך תוך כדי שדיבר זכרונות התחילו להציף אותו. "את – את הרגת את כולם, כשניסינו לעזור לך." עוד ועוד מראות עלו בראשו, בניין עולה בלהבות. "הבניין התפוצץ, כמעט כולם נהרגו. אנחנו בסך הכל ניסינו לעזור. לתקן אותך." אזניו רטטו מעט ואז הזדקפו. ראשו הוסט בחדות הצידה וננעץ במבנה אפור עצום שנראה כאילו קרס לתוך עצמו. הוא פתח את פיו לדבר, אך קארה הקדימה אותו, "זה הבניין," אמרה ובקולה זעזוע עמוק.
"לא," ביטל מורגן את דבריה. "זה הרבה יותר גרוע. כולם להתחבא!" צעק ועיניו הביעו פחד טהור.