קרייסט פרק 16

קארה השתנקה בבהלה ונעצה במורגן מבט מלא אימה אך גם דואג באיזשהו מקום. "מה קרה כאן הרגע?" היא שאלה בקול רועד.
קאיה נאנחה, לא נראה שהופתעה יותר מדי מהתמוטטותו של מורגן, שקרתה מול עיניה. "אני חושבת שנצטרך להציג את עצמנו מחדש בעוד זמן קצר," היא מלמלה ואספה את מורגן בין זרועותיה, ממקמת אותו על גבה ואז פורשת את כנפיה.
קארה לא הייתה בטוחה שהיא מבינה. "מה… מה את עושה?" היא שאלה בבלבול. מורגן היה מעולף. הוא לא יכל לייצב את עצמו. הוא היה עלול ליפול. איך היא יכולה להיראות כל כך רגועה כשהיא בכוננות לעוף עם מישהו במצב של הלם על הגב? היא שאלה את עצמה בליבה.
קאיה הביטה בה בשלווה. "כמו מה זה נראה לך?" היא שאלה בחיוך. "אני לוקחת אותו בחזרה למחנה, עדיף שכשיתעורר יפגוש את כולנו, את לא חושבת?" היא התרוממה מעט לאוויר, מעבירה את מבטה בינה לבין טרנס ומסמנת לה בראשה.
קארה נאנחה והסבה את מבטה לעברו. "אתה עלוקה מתמדת," רטנה, ואז נאנחה בהשלמה וסימנה לו לעלות על גבה. "נו. בסוף החתול הזה יתעורר לקאיה על הגב ויתחיל לצרוח שהיא מלאך המוות או משהו." היא נעצה בקאיה מבט תוהה כששמעה את הגיחוך שפלטה. "מה?"
קאיה הרצינה מיד, דוחפת את הזיכרון שעלה בראשה ומתכרזת מחדש. "שום דבר," היא ענתה בתמימות, מה שגרם לקארה לחשוד עוד יותר.
טרנס צבט קלות את צווארה של קארה במטרה להסב אליו את תשומת ליבה. היא הכתה אותו בחזקה בפניו ונעצה בו עיניים כחולות זועמות. "שלא תעז לעשות את זה שוב." סיננה לעברו בכעס עצור. "מה אתה רוצה?"
"אהמ." הוא כחכח בגרונו בניסיון להחזיר לעצמו את קולו שאבד מעט מההלם. "אני חושב שאנחנו צריכים לצאת." הציע בנימוס, משתדל לשמור על קול יציב.
קארה שבה לנעוץ את מבטה בקאיה המתעופפת מעליהם ובמורגן התלוי על גבה. "לאן?" שאלה בצעקה קלה וקאיה הצביעה לכיוון החורשה לידם.
"לא התרחקנו כל כך, את יודעת," קראה לעברה והתחילה לנוע אל מעל צמרות העצים. "המחנה ממש כאן." וקארה היתה צריכה לרוץ כדי לא לאבד אותה.
"תסלחי לי באמת שחוש הזמן והמרחק שלי לא מפותחים כמו שלך," סיננה לעצמה וטרנס גיחך על גבה.
"זה קצת אירוני, בהתחשב בעין שלך," העיר לה וחיוך קטן על על פניו, אך דעך כעבור רגע כשנזכר במה שמורגן הקריא לפניהם כמה דקות קודם לכן.
"אל תדבר איתי על הדבר הזה עכשיו." קארה לא טרחה אפילו לצעוק עליו. נראה שהמילים הללו השפיעו גם עליה, עד כמה שניסתה להסתיר זאת. היא לא דיברה לאחר שאמרה זאת ורק המשיכה לדלג על רגל המתכת שלה ומדי פעם להשתמש גם ברגלה השניה, שרוב הזמן פשוט נותרה תלויה באוויר בעודה ממשיכה לרוץ.
הכל היה שקט לזמן מה, קארה רצה עם טרנס על גבה וקאיה מעליהם, משתדלת לשמור על מורגן המעולף יציב על גבה, עד שטרנס צעק לתוך אוזנה של קארה, "תתכופפי!" והטה את גופה ימינה בעוד היא משתדלת לעשות כפקודתו. שבריר שניה לאחר מכן היא חשה במשב רוח דק על פניה ונעצרה בחדות, מביטה בזעזוע בכדור המתכת הקטנטן שנלכד בידה הביונית שלא שמה לב כלל לפעולתה.
היא לא הספיקה אפילו לקלוט את צבעו כשרחש נוסף נשמע לידה ומבהלה של רגע היא העיפה את טרנס מגבה והוא נחבט באדמה הקשה. "מישהו מנסה להרוג אותנו?" היא שאלה בתדהמה, אך טרנס הבין שזו ככל הנראה שאלה רטורית ולכן גם לא טרח לענות. הוא שפשף את גבו וידו הכואבים והתרומם על רגליו, מעט מסוחרר עוד מהריצה המרובה.
"זוזי הצידה. עכשיו!" הוא קרא לעבר קארה בבהלה ותפס בידה הפנויה. "זה מגיע מאחוריך." ידו החלה לכאוב לפתע והוא קלט זוהר ירוק קלוש בוקע מקעקוע האותיות שעליה. היא מיהר לדחוף את קארה הרחק ממנו ולסגת משמעותית לאחור.
קארה הביטה בו כלא מאמינה. "מה את חושב שאתה עושה?" היא צעקה אליו, אך הוא לא ענה לה. הוא לא יכל לענות לה. רק התיר במהירות את שרשרת הברזל שכרך סביב ידו וזרק אותה לעברה, מפספס אותה בשל הכאב העז שהתחיל לפעפע בראשו ובעיניו.
"תתרחקי ממני," הוא ניסה לצעוק אליה, אך בקושי שמע את עצמו. למה עכשיו? שאל את עצמו בכעס. למה לכל הרוחות זה חייב לקרות עכשיו? את צריכה לקחת את השרשרת הזאת ולקשור אותי, הוא רצה לומר לה. לפני שיהיה מאוחר מדי.
הוא לא הבין למה הביטה בו כך, בבלבול שכזה וחוסר ידיעה מה עליה לעשות. היא לא ידעה מה עובר עליו? היא לא שמעה מה שמורגן הקריא? לא הקשיבה לדבריו של לן? או שהיא פשוט בהלם, כמוהו.
לא היה לו מספיק זמן לחשוב על זה ותנועה מהירה נראתה בין העצים. הוא שעט אל המקום הכי מהר שרגליו יכלו לשאת אותו וחסם את הדמות, נועץ בה עיניים זוהרות בירוק וחושף לעברה פה מלא ניבים חדים כתער. גופו נע מעצמו, מתנפל במהירות על האדם לבוש השחורים וקורע פיסות גדולות מעורו.
האדם, שלא הספיק להבין מה קורה וכבר יד אחת נתלשה מכתפו, זעק בכאב וניסה לנוס על נפשו מהיצור המבעית שנגלה מולו, עם המבט הרעב ועיניים קרועות לרווחה בטירוף. אך הדם היה רב מדי, והאדם – טיגריס כבר לפת את רגלו כך שלא היתה לו אפשרות לברוח והוא נפל על הקרקע, נתון לחסדיו הלא קיימים של טרנס.
פתאום נשמעה ירייה, והיצור זעק בכאב, מתרומם מגופתו המבותרת של האדם ולופת בחזקה את ידו. היא חוררה בדיוק במרכז הקעקוע והאור שבקע מתוכה החל לדעוך בהדרגה, שיניו החדות התקהו ועיניו איבדו את זוהרן ברגע. טרנס התמוטט על הקרקע, מתבוסס בדמו של האיש השחור ומבחין לרגע בדמות חומה לידו. הוא נבהל כשהחל להיגרר מרגליו והזרדים והקוצים שעל האדמה קרעו את בגדיו ושרטו את העור מתחתם. הוא ניסה להיאבק, אך היה חלש מדי מההשתנות והחזרה המהירות כל כך וגם ידו צרבה בכאב נוראי.
"מה לכל הרוחות קרה כאן הרגע?" הוא שם לב שהגרירה פסקה וזיהה את השואל כקארה. היא נשמעה מפוחדת, מבולבלת, מבועתת, אך מה שהכי הפתיע אותו היתה ההקלה העצומה שזיהה בקולה.
מה קרה כאן הרגע? הוא לא ידע איך לענות על זה. הוא לא יודע מה קורה כשהוא משתנה, רק שזה אקראי לגמרי ושזה רע. הוא לא ידע אפילו עד כמה זה רע. "אני לא יודע…" הוא ענה בהיסוס. "את ירית בי?" הוסיף ושאל בתקווה.
היא הביטה בו בתהייה, ואז הורידה את מבטה לידו הלחוצה אל גופו וראתה את כתם הדם הכהה מתפשט על חולצתו השחורה. "לא." חשש קל התגנב לקולה. "הגעתי בדיוק כדי לראות אותך מתמוטט."
בהלה שבה והציפה את גופו של טרנס, כל עצביו נדרכו כרפלקס והוא הרגיש כאב חד בבטנו כתוצאה מהפחד. אם היא לא ירתה בו, מי כן?