הגירוש מאסגרד- חלק 1 (אשמח לתגובות! מתוך הסיפור שלי)

יותר משלושת אלפים שנה לפני כן, אז היה הזמן שבו הסיפור הזה בעצם התחיל. במקום אחר שאף אדם לא דרך בו. אף אדם בן-תמותה אם לדייק. המקום הזה, העולם הזה, נקרא "אסגרד", ובו שוכנים אלי האאסיר, אלי השמיים. זאת להבדיל מאלי ה-וואניר, אלי האדמה, ששוכנים ב"וונהיים".
כל תשעת העולמות, בסך הכל, ממוקמים על עץ היגדראסיל, שמחזיק אותם, בניהם גם העולמות: יוטנהיים (עולם ענקי הכפור), מוספלהיים (עולם ענקי האש), אלפהיים (עולם האלפים), זוארטלפהיים (ממלכת הגמדים), ניפלהיים (עולם הערפל והקרח, מקום של אובדן ושכחה. לא כדאי לקפוץ לשם לביקור), הלהיים (עולם המתים, או השאול. מקום נחמד, מניסיון אישי), ומידגרד (עולם בני האדם).
או-קיי, או-קיי, או-קיי… אלה יותר מדי שמות ואני לא רוצה לבלבל אתכם. מה שאתם כן צריכים לדעת ולזכור זה שבזמן הזה באסגרד, מעלליו של לוקי מתחילים לאבד פרופורציה, ובסופו של דבר, יגרמו לכך שהקסם יגיע לעולם שלנו.

באותה השעה שלוקי הסתגר בחדר הכישופים שבארמונו של אודין, מלך האלים ואביו, מישהי באה לדרוש ממנו את הנקמה שלה.
ת'ור, אחיו למחצה של לוקי ונסיך בעצמו, ראה אותה מתקרבת לדלתות בפנים זועמות וקסדת וולקירי (לוחמת מטעם האלים) על ראשה. הוא מיהר לעצור אותה מלפתוח את הדלתות.
"סיף, מה קרה?" הוא שאל בדאגה.
"אח שלך, זה מה שקרה." סיף הורידה את הקסדה מעל ראשה והציגה לפניו של הבדיחה החדשה של לוקי- השיער הבלונדיני והארוך שלה פתאום נהיה קצר עד כדי גיחוך בשביל וולקירית. ת'ור התאפק שלא לצחוק. "שלא תעז, אפילו." היא חבשה מחדש את הקסדה בכעס וחזרה ללכת אל החדר. ת'ור ניסה לעצור אותה, אבל היא כבר הספיקה לפתוח את הדלתות ולהתפרץ בזעם על לוקי.
"חתיכת ממזר קטן!" היא צעקה עליו.
"סיף, תמיד אומרת את המובן מאליו." לוקי השיב מבלי אפילו להסתובב אליה. הוא היה עסוק מדי ברקיחת השיקויים שיעזרו לו בתוכנית שלו. היא תפסה חזק בזרועו ומשכה אותו אליה. היא תפסה בבגדיו וכמעט הרימה אותו אל מעל לרצפה.
"תתקן את זה." סיף לא הרפתה את אחיזתה ממנו.
"אבל שיער קצר זה כל כך הולם אותך." הוא לא היה נראה מאוים ממנה בכלל.
"לא אכפת לי, תתקן את זה." היא התעקשה.
"פשוט תעשה את זה." ת'ור גלגל את עיניו בייאוש ונאנח. לוקי היה מפורסם בכל תשעת העולמות כתעלולן התמידי, כך שהמצב אליו נקלע לא הפתיע את אחיו בכלל. הוא תמיד היה עושה משהו שיגרום לכולם לדעת שהוא קיים, ולא היה לו אכפת מההשלכות. רק הצחוק שבצפייה בתוצאות של מעשיו נתנו לו את רגש הסיפוק שהיה צריך.
"מה יצא לי מזה?" לוקי שאל.
"אתה לא תמצא את עצמך זוחל על הרצפה ומתפתל מכאבים." השיבה סיף.
"מפתה." לוקי חייך בסיפוק.
"בבקשה, פשוט תעשה את זה." ת'ור ביקש.
"בסדר. בסדר." לוקי הקיש באצבעותיו וניצוצות קלים עלו באוויר. סיף הרפתה ממנו, אך לא הרגישה שום שינוי.
"לא עשית כלום." היא אמרה.
לוקי הצביע על ראשו כסימן. סיף הורידה את הקסדה שלה וחוותה הבזק אור הישר לעיניה. ת'ור התפעל ממה שראה. שיערה של סיף נשאר בצורתו העכשווית, אך הוא היה עשוי זהב טהור.
"עכשיו אני לא אוכל לגזור אותו בכלל. אין בעד מה." לוקי חזר לעיסוקיו הקודמים. סיף נאנחה בכעס ויצאה מהחדר.
"מה אתה עושה?" ת'ור היה חייב לשאול.
"מכין יצירת מופת." השיב.
"זה גם מה שאמרת בפעם הקודמת." אמר ת'ור.
"זה היה נכון גם בפעם הקודמת."
"אתה לא חושב שאתה מסתכן יותר מדי?" שאל ת'ור. "זאת אומרת, אני מודה שבחלק מהמקרים זה הצליח, כמו סלייפניר-"
"אתה חושש שאני אעבור את הגבול?" שאל לוקי. "יש לך סיבה טובה."
"אתה לא תעז, נכון?"
"אני לא יודע." אמר לוקי.
"בבקשה, אם אתה משטה בי-"
"תירגע. אני משטה בך." לוקי גיחך. "אין לך מה לדאוג, אני שולט בזה."
ת'ור לא מיהר להיאנח בהקלה. הוא האמין לדבריו של לוקי, אבל הוא לא היה בטוח שלוקי בעצמו בטוח במה שהוא אומר. "אז, איזו מין יצירת מופת זו?"
"נחש קטן." השיב. "אני חושב שאקרא לו, אה, יורמנגנד."
"רק תוודא שיורמנגנד לא יעשה שום דבר." ת'ור סיים את השיחה ופנה לצאת מהחדר. הוא הסתובב לפני שסגר את הדלת, וראה את לוקי מחייך בהתפעלות ובגאווה כשהוא מחזיק על כף ידו את הנחש הקטן והתמים. הוא קיווה שלוקי יודע לאן הוא נכנס. התחביב החדש שלו עלול לעלות לו במחיר כבד, הוא הרגיש את זה, אבל הוא רק היה יכול לקוות שהוא טועה.