מצוד הנבלים: פרק 5- המכרסמים המרקדים

צלילי מוזיקה יפיפיים החלו להתנגן ברקע הליכתם. זה היה מוזר, מוזיקה באמצע היער? וכזאת? אחת שגורמת לך להרים רגליים ולרקוד כאוות נפשך עד שלא תוכל שוב לעמוד, ולא יהיה לך אכפת מכך בכלל. כל אחד ואחד מהם רצה לעשות את זה כששמע את המנגינה הנעימה שהרטיטה אותם עד צמרמורת של התרגשות. אפילו כריס ואדוארד, שאף אחד מהם לא היה מבין חובבי הנשפים הגדולים בתבל, הרגישו צורך עז לזוז מהר ולקפץ במקומם, סתם כך, כי זה מה שהרגיש להם נכון באותו רגע.
ככל שהמשיכו להתקדם כך הצלילים התגברו והפכו מוחשיים יותר, וככל שהפכו לאמיתיים יותר, כאילו אפשר היה לגעת בהם עם קצות אצבעותיך, כך הדחף שלהם לרקוד לאותם צלילים רק גדל והתחזק.
בסופו של דבר, שתיים ויתרו.
"בואי!" נואר משכה את אנג'י קדימה והתחילה לזוז לרקוד לפי הקצב המתנגן. אנג'י, שבדרך כלל לקח לה זמן באמת להיכנס אל תוך הרגעים האלה, שיתפה איתה פעולה מיד. שתיהן חגו זו סביב זו, קפצו, התנועעו, הכל תוך כדי שהמשיכו להתקדם לכיוון אליו פנו.
ואז הן הפסיקו, ברגע שהמנגינה נקטעה לפתע.
"הא?" אנג'י הסתכלה סביב ולא הבינה.
"מה- מה קרה?" נואר הוסיפה לשאול בפחד, כאשר התברר לכולם שכל אותו זמן בו הלכו כשהמוזיקה ברקע, לפתע הפך למטושטש ומעורפל, והוא כאילו לא קרה מעולם.
צחוק גבוה של נערה החליף את הצלילים ששמעו, והתגלגל באוויר לכיוונם במעין הרמוניה מסוימת שדמתה אותם. בעלתו, ובעלת החליל שסיפק להן את רגעי ההנאה ששכחו, לא חיכתה בכדי לחשוף את עצמה ואת תחבולתה בפניהם.
היא עמדה על סף השביל המאולתר של היער, ליד אחד העצים. היא הייתה עטופה בברדס חום ומרופט, כמו בגדיה שמתחתיו. על רגליה ננעלו סנדלים מלוכלכות, וציפורניה היו שחורות מבוץ, אדמה ואפר שצבעו אותן כבר במשך תקופה.
שיערה הבלונד-פלטינה הטבעי היה ארוך ופרוע במיוחד, עורה החיוור ספג מעט צבע מהפעם האחרונה שראו אותה ועיניה התכולות היו בהירות מתמיד.
בידה היא החזיקה, כמובן, את אותו חליל עץ קסום שהיה שייך לאביה, הלא הוא החלילן מהמלין.
"אלן?" אנג'י הייתה הראשונה לזהות אותה.
"ככה קוראים לי." היא השיבה לה בחיוך מחוספס.
"מה את עושה כאן?" נואר שאלה אותה, שוכחת לרגע שהתשובה די ברורה מאליו.
"אה, אני גרה כאן." אלן השיבה את התשובה המובנת. "השאלה הנכונה לשאול היא מה אתם עושים כאן."
"אה, הו, טוב," כריס החל לגמגם. הוא לא היה בטוח כיצד יוכל לענות לה מבלי לחשוף פרטים שעלולים להיות חשובים מספיק כדי לבגוד בהם.
"קדימה, זה לא שהסיבה המשונה הזאת תעלה לכם בחייכם יותר ממה שכבר עלתה." היא אמרה להם ולחצה עוד. "נו, ספרו לי. משעמם לי."
"זה לא יכול להזיק, נכון?" נואר תהתה בקול. "אולי היא אפילו תוכל לעזור."
"הו, אל תיסחפי, מתוקה." אלן שמעה אותה והגיבה, ספק לכיוונה ספק לעצמה.
כריס משך בכתפיו וענה לאלן על שאלתה. "באנו כדי למצוא את ה… אחרים, כדי שנוכל לתכנן ביחד את הדרך להחזיר את המצב לקדמותו."
"כל כך הרבה דברים לא הגיוניים במשפט אחד." אלן גיחכה. "אתם באתם לחפש נבלים שנמצאים כאן, אתם רוצים להרוס את החומה, ואתם מאמינים שהם יסכימו לשתף פעולה."
"הם חייבים. זאת אומרת, הם רוצים את זה בדיוק כמונו." כריס הסביר לה בביטחון עז.
אלן הרימה גבה בתהייה. "ואיך אתה כל כך בטוח בזה?" היא שאלה אותו.
כריס השתתק. הנה היה עוד פרט חשוב, אולי הכי חשוב, שנסתר בפניה, והפעם באמת הייתה סכנה בחשיפתו. אחרי הכל, אלן מכירה היטב את מי שחיפשו, היא הייתה איתם כשנפגשו לראשונה. אם יספר לה שהתאהב באחת מהם, והיא בו חזרה, מי יודע באיזו צורה תגיב? מי יודע לאן זה עלול להיגרר משם? מי יודע מה קרה במשך כל הזמן הזה שלא נפגשו?
פניה של אלן השתנו בהדרגה עם כל רגע דומם שעבר. עיניה גדלו ונפערו, פיה גם כן, גבותיה התרוממו והתעוותו במבט לא ברור שלא שידר אופטימיות בשום אופן. כריס שם לב, וליבו ניתר במקומו כפי שפניו התעוותו באיפוק כמו שלה.
זוכרים שהוא לא ממש טוב בלשקר במצבי לחץ?
"הא, אז זה נכון!" היא קראה והצביעה עליו.
"מה- מה נכון?" הוא היתמם עד כמה שהתאפשר לו.
"זה אתה!" היא המשיכה בקריאות ההארה שלה, ולמרות שהיה די ברור שהבינה משהו שהם העדיפו שלא תדע בכלל, הם היו חייבים לשאול אותה על אותו הקשר ובכך לחפור לנושא לעומק.
"מה הוא?" נואר התערבה.
"ה-הוא. של- איב." היא לא ממש הצליחה להוציא את המילים המדויקות מהפה, אולי כי לא רצתה לומר אותן בקול או שאולי בכלל לא רצתה לחשוב על כך, אבל גם מבלי שתאמר משפט שלם וברור, כל הנוכחים ידעו למה התכוונה.
"אני… מודה בכך." כריס העלה חיוך קטן ומשונה כשאמר את זה. זה רק גרם לאלן להצטמרר יותר.
"אבל- אבל חשבתי שאתם-" היא הצביעה עליו ועל אנג'י בנוסף, מבקשת הסבר לפירוק הנדרש אך העדיף.
"דברים- יכולים להשתנות." אנג'י ענתה לה בקול מהוסס, ונראה היה שלא ממש נוח לה לדבר על הנושא.
"את יודעת על זה." כריס פנה אל אלן שוב. "איך?"
"טוב, כשפגשתי אותם שוב, איב הייתה מדוכדכת מאוד, מה שהיה ממש מוזר. איימי סיפרה לי שזה בגלל איזה מישהו שפגשה. זה הכל."
"פגשת אותם?" כריס הופתע והתרגש בו זמנית.
"איפה?" אנג'י מיהרה לשאול גם.
"אה, בבית שלהן." אלן השיבה, וגלגלה עיניים כאילו זה היה ברור. "בטירת הכתר." היא הסתכלה סביב. "בדיוק חזרתי משם. אתם לא מזהים את הדרך הזאת? הרי כבר הגעתם לבדכם לשם בפעם הקודמת."
הארבעה הרימו את ראשם והסתכלו טוב על הדרך בה הלכו. מבטיהם הודו שלא ממש זכרו את המקום, אבל אז, עם התאמצות נוספת ועוד זמן, העלו מבטים מוארים, ושמו לב לדמיון של אז. טוב, כולם חוץ מאדוארד, שלא היה חלק מאותה קבוצה אז.
"הא, כל כך השתנה." נואר אמרה.
"האפלה באוויר באמת משנה את פני הדברים." אנג'י הוסיפה כלא מאמינה.
"אנחנו צריכים להגיע לארמון הכתר." כריס הודיע להם.
"אז, אתם צריכים עוד הדרכה או שאני רשאית ללכת?" אלן שאלה.
"לא, לא, זה בסדר גמור." אדוארד מיהר להשיב לפני שאחד מהם יחליט שסיור קטן במקום לא יוכל להזיק. הוא התקרב אל כריס וסימן לו שכדאי שימשיכו ללכת, כי הרי הוא המוביל.
"נכון." הוא הסתכל עליו ואמר. "בואו נמשיך." הוא לקח נשימה עמוקה ומשך את גופו קדימה, משתדל שלא ללכת מהר מדי, חס וחלילה לרוץ, פן יראה נרגש מדי, מה שבאמת היה. הוא לא הצליח לעצור מעצמו לחוש בזה, כשגופו התחמם והחל להזיע מההתרגשות, וליבו דפק בעוצמה, בקוצר רוח למפגש המיוחל.
הם עזבו את אלן במקומה, והלכו על פי הדרך שנצרבה בזיכרונם. הם הופתעו לגלות שלמרות שעשו זאת פעם אחת בלבד (אולי חוץ מנואר, שאז הובילה אותם), הם זכרו את הדרך יפה מאוד.
טוב, כריס בוודאי לא ייתן למשהו פשוט כמו זה למנוע ממנו מלהיפגש איתה שנית.
הוא רצה לראות את פניה שוב. הוא לא רצה להסתפק בזיכרון שהחל להיטשטש עם הזמן. שיערה הלבן, החלק והנעים, עיניה התכולות המנצנצות, עורה הבהיר והצח. המראה שלה שאת האיש הלא נכון היה יכול להרתיע, בעיניו היה כל מה שאי פעם הזדקק לו.
"כריס, תראה." אנג'י השיבה את תשומת ליבו למגדלי השחורים שבצבצו מעל לקו האופק, צורתם המשולבת כצורת כתר.
עכשיו זה היה רשמי. הוא הרים את רגליו ופסע בכל מהירותו קדימה, ברצונו לזרז את הזמן אותו ייאלץ לחכות עד שיעמוד בפתח הטירה. הוא רץ, פשוט רץ, מבלי להתחשב במכשולים שבדרך ומבלי לחכות לחבריו שניסו לצמצם את הפער שנגרם בניהם בגללו.
הוא הניח את רגלו על סף הדלת, ונעצר. הוא עמד המום אל מול הדלתות הענקיות והגבוהות.
מה עכשיו?
הוא דפק עם מקוד הדלת הגדול שלוש פעמים, במכות חזקות שיישמעו היטב. ליבו החל להאיץ את פעימותיו עוד יותר, ברגע ששמע את הצעדים המתקרבים לפתע, וראה את מי שפתחה בפניו את הדלת.