מצוד הפלאות: פרק 34- אין מקום מופלא כמו הבית (פרק אחרון!)

"למה את בוכה?" היא שמעה את קול הבס העדין שלו מדבר אליה מלמעלה.
איב הרימה את מבטה לאט לכיוונו. היא הסתירה את פניה האדומות מהדמעות שניסתה לעצור ללא הצלחה, והשתיקה את ייבובה החלוש.
כריס העניק לה את החיוך הנבון שלו כשהביט בה. היא לא הבינה.
"אתה אמור לשנוא אותי." היא אמרה והופתעה למצוא את ידו פונה אליה כדי שתיעזר בו בכדי לעלות חזרה על רגליה. "למה אתה לא שונא אותי?"
"גם לפני כן, לא שנאתי אותך." הוא הודה. "לא חיבבתי אותך, אבל גם לא שנאתי."
"אתה חותר לאנשהו, לאן אתה חותר?" היא שאלה בדחיפות. כשהסתכלה על פניו, ראתה את הכובע שעל ראשו נחטף מעליו, ולמרות שהסתקרנה לדעת למה, לא רצתה להסיט את מבטה.
"כישוף או לא כישוף, אני אוהב אותך."
חיוך בלתי נשלט נחשף על פניה. היא השפילה את מבטה כדי להסתיר אותו, והוא משך את ראשה חזרה למעלה כדי להמשיך להסתכל עליו.
לא היה אכפת לה שמסתכלים עליהם, היא חיבקה אותו חזק. היא הרגישה מעין חום מוזר כזה בכל הגוף שלה, חום שונה, שונה יותר מהפעמים בהם מעשי הקונדס שלה הצליחו עוד יותר מאשר קיוותה, או מהפעמים שלשנואים עליה קרה הגרוע ביותר.
זה היה מוזר לומר את האמת, שהיא אהבה את החום הזה יותר מאשר כל חום אחר.
היא שמה לב לאלה שהסתכלה עליהם במבט שיפוטי ומבזה. הגיוני למדי בהתחשב בעובדה שהבן שלה אוהב נבלת, ובדרך כלל גם הייתה מתעצבנת או שמחה לאיד, אבל הפעם… הפעם פשוט שמחה בשלה. זו הייתה שמחה משונה, מביכה אבל נחמדה.
פרט לאלה, שמחשבות גרועות התרוצצו במוחה, הייתה עוד מישהי שחשבה משהו על הפגנת החיבה הנדירה שלהם. העלילה המוכרת תיתן לכולם לחשוב שעכשיו היא תשנא אותו, ואותה, אבל אנג'י, שהסתכלה עליהם ממקומה ובחנה אותם בצורה טובה ומהירה, לא הייתה אחת שמתרגזת בקלות, אם לומר את האמת שלה, היא אפילו לא הצליחה להתרגז.
כל מה שראתה הייתה אהבה, ותקווה גדולה.
אז נכון, האדם שחיבק את הפיה המרגיזה בדרך כלל בחיבה עזה ובולטת היה האדם שאהבה, ועדיין אוהבת, מסיבה מסוימת, לא אנוכית כלל, אם להוסיף, אפילו די תמה ופתטית, היא בעצמה שמחה לראות את זה.
היא שמחה שהוא מאושר, וזה מה שהיה חשוב לה.
"זה לא מפריע לך? אפילו לא קצת?" נואר פנתה אליה בשקט, מופתעת למדי אך איכשהו גם לא.
"הוא שמח, זה מה שחשוב.." היא ענתה לה. "וגם היא, היא שמחה, ואף כישוף לא הוטל עליה."
"תקוללי על טוב הלב שלך." נואר נאנחה.
"כבר קוללתי." היא הזכירה לה בחיוך פשוט, ואז העבירה את מבטה אל המטפחת הלבנה שהצמידה לידה. ,וזה?"
"רק נחתכתי." היא אמרה. "קארל עזר לי." הוסיפה.
"לכי אליו עכשיו." אנג'י הציעה לה.
"ללכת אליו?"
"לבקש שיסלח לך, ולהתנצל שוב." היא הסבירה. "יש לי הרגשה שהוא יסכים."
נואר העלתה חיוך קל והנהנה בראשה. היא הביטה סביב וחיפשה את קארל. היא מצאה אותו מהר מאוד, רוכן אל עבר לאקי, שמכשכש אליו בזנבו. היא התקדמה לכיוונו בצעדים זריזים, והוא קלט אותה עוד משם.

"יש איזו אפשרות שנוכל לצאת מפה?" אלה פנתה לשאול את ליביה, המלכה החדשה-ישנה שחזרה לשבת על כס המלכות, בצורה מטאפורית. גראנד הוק עדיין החזיק בידה וניסה להרגיע ולעודד אותה ממה שקרה.
"אה, כן." היא השיבה לה.
"תוכלי לעזור לנו בזה?" אלה שאלה אותה בחיוך. את החרב שהחזיקה בידה החזירה לנדן, בעקבות היעלמות האיום עליהם.
"כן, ברור." אמרה לה, וניגשה אל אותו מוט אותו קארי משכה כדי לפתוח את שאר השערים לפני כן, והתכוננה לעשות זאת בעצמה.
"רגע, זה לא יתחיל הכל מחדש?" גראנד שאל מיד.
"לא אם אני מחליטה על כך." היא ענתה. "מי שחובשת את כתר המלוכה בוחרת לאן תלכו. אני אפתח את השער שישלח אתכם לבית שלכם."
"אבל לא בשבילי." הוא ביקש. "אני אוכל להישאר כאן?"
חיוך אדום נמשך בין לחייה. "אתה לא צריך לשאול." היא אמרה לו, ואז חזרה להסתכל על המוט. "השער שייפתח יביא את כל מי שיעבור בו לביתו." הסבירה ומשכה אותו אליה.
הבריכה הסתחררה שוב, והשער האוניברסאלי נפתח.

רפאל הלך ברגע שאיב החלה לבכות. הוא די התאכזב שלא יזכה לצפות בפעם הראשונה שלה, אבל הסתפק בכך שהצליח לגרום לה לעשות את מה שלא רצתה, ולהשיג את הכובע של קארי מיד אחר כך.
הוא הלך במהירות לחדר אליו צ'שר הובילה אותם לפני כן, ונכנס לתוכו בחריקה ארוכה. החדר היה ריק, ועדיין הוא דיבר לאוויר, בידיעה שבכל זאת, האדם אליו כיוון את קריאתו, יישמע אותו.
"הבאתי לך מתנה." הוא הציג את המגבעת שאחז. "שתהיה לך סיבה טובה לקרוא לעצמך מטורף." הוא זרק אותה על הארץ. "שיהיה לך בהצלחה. אני הולך עכשיו." הוא הסתובב, סגר את הדלת, וחזר אל השאר.
ברגע שנסגרה הדלת, קפץ מלמעלה אדם ולקח לעצמו את הכובע. הוא הסתכל עליו בעניין ודם אותו על ראשו בעל השיער הבהיר והקופצני.
קסם הכובע שינה את בגדי הליצן שלו לחליפה מהודרת שתתאים לסגנונו. הוא בחן את עצמו מחדש, והיה מרוצה מאוד.
"נחמד." הוא גיחך.

"ואיפה אתה היית?" אנג'י הייתה הראשונה לשים לב שרפאל חזר, או שבכלל נעלם מלכתחילה.
"בשום מקום חשוב." הוא ענה לה.
"זה לא נראה ככה על הפנים שלך." היא העירה. "אבל אשחק את המשחק שלך ואמשיך בשלי."
"את מתחילה ללמוד." הוא התרשם. "כל הכבוד."
"אחרי הכל, אתה מתחיל להבין." היא אמרה לו.
"להבין? מה?" שאל בסקרנות.
"הו, זה שום דבר." היא גיחכה לעצמה, והוא גלגל עיניים ומשך בכתפיו כהסכמה על רצונה לגרום לו לחשוב על כך. זה לא לקח יותר מדי זמן, הוא הצליח להבין, כמו שאמרה.
"כל מי שרוצה לחזור הביתה, שיקפוץ בשער!" ליביה קראה לכולם, וברגע ששמעו, אף אחד לא היסס לעשות זאת. הראשונים לקפוץ היו איזי והוק (האב).
קארל פנה לקפוץ יחד עם לאקי, אבל לפני זה נפרד בתמצית מנואר, שבאה לדבר איתו.
"את בחורה טובה." הוא אמר לה. "ואני שמח שפגשתי אותך."
זה היה מספיק בשבילה כדי לדעת שסלח לה, והיא שמחה.
"להתראות לך!" איימי נדחפה לשיחת הפרידה שלהם כשהכתה את כתפו בכל כוחה, בחיבה. היא צחקה כשהוא התקפל מהכאב. "אתה היית מוזר, אבל בסדר."
"אה, תודה." הוא חייך אליה ולחץ את ידה.
"ואת- את דווקא לא נוראה כל כך." היא פנתה אל נואר.
"באמת?" נואר התפלאה ממה שאמרה לה.
"רק כשנחזור תזכירי לי לעבוד איתך על הפגמים שלך." הוסיפה. "זה ייקח זמן, אבל אני אתקן אותך."
"אם את אומרת." נואר משכה בכתפיה וגלגלה את עיניה. זה היה לה מוזר לחשוב שהיא כבר התרגלה לייחס של איימי כלפי הכל, עד שלא דאגה ממנה כלל.
היא פנתה אל קארל שוב וחיבקה אותו בעדינות כשנפרדה ממנו ומלאקי, שקפץ וליקק אותה לאות תודה. הוא התקרב אל איימי, אבל היא הודיעה לו מיד ש"עד כאן!", והוא יילל באכזבה.
קארל ונואר גיחכו ממנו, וקארל לקח אותו איתו לכיוון השער. הוא נופן אל שתיהן לפני שקפץ דרכו חזרה לביתו.
עוד לא עברה שנייה, ונואר כבר הרגישה געגוע.
"קדימה, בואו." אלה הסתובבה וקראה לשאר. היא התקדמה לשפת הבריכה, וקפצה.
כריס תפס בידה של איב ורץ איתה קדימה. שניהם קפצו ביחד.
אחריהם באו גם אנג'י, רפאל, איימי ונואר.
ברגע שהחדר חזר להיות ריק, חוץ מהשניים הנותרים, ליביה, שהייתה אחת מהן, החזירה את המוט למקומו וסגרה את השער.
היה שקט. מזמן לא היה שם שקט.
"גראנד," היא הסתובבה אליו ולחייה האדומות נצבעו עוד יותר. "תהיה נסיך הלבבות שלי?"
עיניו נצצו. "כן. ברור." הוא לא היסס לרגע.

החזרה הייתה מהירה הרבה יותר.
כריס פקח את עיניו, והופתע לראות ששכב על רצפת האבנים הבהירות שבביתו, בארמון הזהב. כשהרים את ראשו, ראה שסביבו שכובות על הרצפה כמוהו רק את אנג'י ונואר.
"כריס." אביו, המלך ארתור, פנה אליו תוך כדי שעזר לו לקום חזרה על רגליו.
"אבא, מה קורה כאן?" הוא שאל, בידיעה שמשהו לא בסדר.
"אנחנו צריכים לדבר."