λύφ הסהר השחור- פרק2; קללת חתחור λύφ

סהרה השתנקה, היא הצטמררה.
"למה כינית אותי בתור שליטה? ואיך עשית את זה? את הקסם?"
קרטר כיווץ את גבותיו. "למה את מתכוונת? את המלכה, חשבתי שתדעי זאת סהרה, מי ההורים שלך?"
"אני יתומה."
"ובכן," הוא הרהר. "כנראה שלא גודלת כראוי, את אמורה להיות מלכת מצריים העתידית."
"השושלת כבר לא קיימת, אין כאן מלכים," אמרה ברצינות. "אתה מנסה לשטות בי? ולומר לי כי אני מלכה? כיצד הגיעה אליך ידיעה זאת."
"הקסם שלי- הוא לא מספיק אמין?" שאל.
סהרה חייכה בחולמנות. "הוא כן."
המקום החשיך, והיא איבדה את הכרתה.
סהרה התעוררה במקום זר לה, בתוך מערה. זה היה ברור מכיוון שהפתח נצפה מרחוק, זוהר השמש העמומה.
"חטפת אותי!" צווחה חלושות. "אתה תשלם על זה!"
קרטר גיחך. "את לא קשורה."
סהרה קמה בהפתעה והצמידה אותו לדופן המערה, ידה אוחזת בצווארון חולצתו.
"למה עשית את זה?!" תבעה לדעת. "אני לא טרף של אף אחד!"
"את כן."
סהרה הביטה בו בהשתהות, מצחה התקמט. "אתה צודק, נכון? הכתובת שהקסם הפיק… האלים…"
"הם קיימים," אמר.
"אני-אני לא יודעת מה להגיד… מי ההורים שלי?"
" אני לא אוכל לענות לך," פניו הרצינו, "אך תוכלי לבוא איתי, נצטרך לאמן אותך."
"אני לא מאמינה לך." מחתה סהרה. "לא אוכל להאמין."
"אתה זר לי לחלוטין, כלאת אותי במערה. ואתה מצפה שאבטח בך? אם כך, אתה נטרפת על דעתך, לא אפנה ואלך מכאן אם אדם זר לי, בעיקר לא בלי לדעת האם אתה אמיתי. אני הוזה לעיתים קרובות, ואני מקווה כי גם עכשיו, אתה סיוט- ובטח שלא חלום."
"כיצד תרצי שאוכיח לך זאת?"
סהרה הרהרה, היא הביטה בו בחשש מועט. "נשק אותי."
שתי המילים הדהדו בחלל המערה.
"לכבוד לי מלכה," אמר. "אך בטח יש דרך אחרת. תוכלי לגעת בי. אני בשר ודם…"
"לא!" ציוותה, יצר משונה השתלט על מחשבותיה. "עשה כרצוני!"
קרטר חייך. "הנה, את מתנהגת כמו רודנית."
"אני לא…!" מילותיה נבלעו. "אני-"
אישה הגיחה מפתח המערה, היא לבשה שמלה אדומה כדם, פרח נרקיס נקלע במרכז שיערה החום –בהיר, עיניה חלפו על פני קרטר ברפרוף ומבטה הצטלב בשל סהרה. הדבר יוצא הדופן היחיד במראה היו זוג קרני הפרה שבצבצו מראשה, אך לסהרה זה לא שינה דבר. היא נראתה מוכרת בצורה יוצאת דופן.
"ילדתי," אמרה במבטא לא מזוהה, אך יפה בצורה יוצאת דופן, האישה עצמה הייתה יפה, יפיפייה אמיתית, כמו מלאך שנפל מן השמיים. "האלים מחכים לך, ילדתי."
המילה הדהדה בראשה כזיכרון רחוק.
"את נגועה, השליטה. הינך זוכרת?" שאלה בחיוך. "אני, חתחור."
סהרה צמצמה את עיניה. "את אמי?"
"לא," ענתה האישה בפשטות. ואז, סהרה נזכרה, היא אלה, חתחור, אלת היופי.
"את אלה?" אמרה סהרה בשובע רצון. "אם כך, מדוע את כאן?"
חתחור נאנחה. "האשימוני, בחטאים רבים. המכירה את, את אוסיריס? חתנה של איסיס ואחיה. היא מתרברבת וטוענת כי אני מבצעת חטאים, ומגלה אהבה כלפי ,אוסיריס."
סהרה הרגישה צורך עז לחבקה, היא כרכה את זרועותיה סביב האלה.
סהרה הביטה בקרטר פעור הפה. "גם את רואה אותה?"
היא הנהנה.
חתחור סרקה את שניהם. "עד עתה, אני אשמש כמגינה שלך, ואלווה אותך במסעך, את וקרטר זקוקים זה לזה, צרפי את חברתך, פאת'ל. אתם צריכים להפוך אותך לשליטה, אך עד אז. האלים רוצים לבחון את כישורייך, מפלצות רבות השתחררו מכלאן, הן פרצו את השערים ומחפשים אותך. האלים נגעו בך פעם, סהרה, הם רוצים שתהפכי למורישה שלהם…"
הבזק אור האיר את המערה וחתחור נעלמה בהבזק של אבק לבנבן.
קרטר השתנק. "האין צדקתי?"
סהרה הביטה בו, היא חיבקה אותו.
"צדקת. אלך איתך בלא התנגדות." סהרה חנקה את הדמעות, הופעתה של חתחור עוררה בה חלחלה. "אני מצטערת שפקפקתי בך."
קרטר חייך אליה בחום. "זה בסדר, בואי, נמצא את החברה שלך."