אויב הממלכות – פרק 4 – גראן-היל

אנדריאן ניגש לשוק ההומה אנשים כועסים. הוא ניגש לדוכן ריק ודפק עליו. איש רזה וגבוה ניגש אליו ממתחת לדוכן.
"בעיות. הדוכן כל הזמן מתמוטט." אומר האיש.
"מה תרצה, אדוני השומר?" שואל האיש.
"שלושה כיכרות לחם בבקשה, וקצת פירות יער, תודה." אמר אנדריאן. האיש ניגש למתחת לדוכן והביא לאנדריאן את מבוקשו. אנדריאן שילם את המחיר והלך משם. החיים היו קשים בגראן- היל, כל תושב ותושב נלחמו עד פת הלחם האחרונה, אפילו ילדים קטנים. הוא עבר ליד הרחוב הכי עני בגראן-היל. מרוב רחמים על האנשים שישנים ברחוב, אנדריאן לפעמים לוקח כמה לביתו ודואג להם. עכשיו, כשראה את כל האנשים האלה, ששוכבים על הרצפה, רזים ומתחננים שיעזרו להם, רק אז הבין שלא יוכל להיות שומר טוב אף פעם. הוא לעולם לא יצליח לעזור לכל אנשי הממלכה שחיים כך, בעוני.
הוא עבר את הרחוב במהירות מבלי להסתכל לאף אחד בעיניים והגיע לפונדק הקטן של שרה. הפונדק העשוי עץ היה רעוע וישן ושלט הכניסה התעקם וצי נשבר. הוא נכנס ופעמון צלצל.
"שלום, תרצה משהו לאכול? או, זה אתה אנדריאן." אמרה שרה שיצאה מהמטבח הקטן.
"חשבת שזה לקוח?" שאל אנדריאן והתיישב אל הדלפק המלכולך בשכבה עבה של אבק.
"כן, הפונדק לא מרוויח בזמן האחרון." אומרת אמו ויוצאת מכיוון הדלפק אל עבר אנדריאן. שרה, אישה נמוכת קומה בגובה בערך מטר ועשרה, עם שיער אדמוני מתולתל שאסוף לפקעת בחבל שחור וקטן. שרה הייתה לבושה בשמלה ירוקה שגדולה עליה בכמה מידות שקצת קרועה בצדדים. היא התיישבה על כיסא גבוה ליד אנדריאן והשעינה את ראשה על ידה.
"תני לי בבקשה קצת מים." אמר אנדריאן.
שרה קמה וחיטטה קצת מתחת לדלפק ולבסוף הוציאה בקבוק זכוכית קטן וכוס מלאה אבק. שרה ניקתה את הכוס ומזגה מים מהבקבוק לכוס והושיטה לו. אנדריאן שילם לה ופנה ללכת. "חכה," אמרה שרה, "אני צריכה מישהו לדבר איתו מאז שבני עזב את ביתי ובעלי מת מהמחלה."
אנדריאן הסתובב אליה, הנהן והתיישב בחזרה על הכיסא.
"תראה מה זה," אומרת שרה, "אתה, השומר שלנו, צריך לשלם בזמן, ואני בטוחה במה שאני אומרת, שהשומרים האחרים חיים להם כמו מלכים. לא משלמים, מקבלים הכל, וכל מבוקשם מופיע בפניהם בין רגע! ואנחנו מאבדים לפחות חמישה אנשים ביום והשומר אפילו, לא מצליח לעזור לנו!" במילותיה האחרונות היא מתחילה להתייפח. היא מושכת באפה ודמעות זולגות מעיניה הירוקות. אנדריאן חיבק אותה קלות ואז עזב אותה.
"את יודעת שאני עושה כמיטב יכולתי." הוא אומר ושרה מושכת באפה ומסתכלת עליו בעיניה הגדולות.
"היית צריך לנסות לעזור לקיאו כשהוא היה בתחילת המחלה." היא אומרת ומושכת באפה שוב.
"הרופאים אמרו שאין מה לעשות. ואני הייתי לצידו, ועכשיו אני לצידך שרה, אני מצטער שאני לא אוכל להציל את כולם אבל אני מבטיח לך, שאפילו גראן לא ידע איך להתמודד עם מחלה קשה כל כך כמו של קיאו."
"אל הרפואה? הוא לא עמד לצד קיאו ברגע הזה, ואולי היה צדק במעשיו. הוא אמנם היה איש נבון וחכם, וגם עם לב רחב, אך הוא היה על סף התמוטטות, ואני שמעתי אותו בלילות ופחדתי שהוא יצא לרחובות ויהרוג, או יעשה גרועים מזאת."
"אני יודע שאהבת את בעלך אך זהו הגורל." אנדריאן אמר, נישק את שרה על קודקודה ויצא מהפונדק.
הוא הלך לעבר חנות קטנה שמוכרת פרחים וקנה שם כשלושים פרחים, שילם ויצא לעבר בית הקברות שהיה בצד החומה. הוא הניח כל פרח ופרח ליד כל מצבה עד שהגיע למצבה של אמו ונעצר.
"זה בשבילך, אמא." אמר והניח את הפרח ליד המצבה. דמעה זלגה במורד פניו.
"אתה שמת את כל הפרחים האלה?" שאל נער די מלא עם שחור חום שבהק בשמש אחר הצהריים.
"כן, למה?" אנדריאן לא הספיק לסיים את המשפט והנער חיבק אותו.
"תודה!" הוא אמר, "חשבתי שלאף אחד לא אכפת מאחרים בגראן-היל, אבל לך כן." אמר בהתרגשות הנער.
"טוב אני השומר. צריך להיות לי אכפת." אמר אנדריאן ויצא מבית הקברות.
***
בשביל להגיע לביתו, אנדריאן שוב היה צריך לעבור ברחוב העני. כשנכנס לרחוב מסמטת האבנים האפורות ראה אנדריאן שני אנשים מתנפלים על ילדה קטנה שבידה שק די גדול. אחד מהם הוציא סכין וחתך אותה במצחה, והשני הכה אותה בכל מיני מקומות בגוף. הילדה התחילה לבכות ואז אנדריאן נשבר.
"תעצרו שניכם!" צעק בקולי קולות.
"למה?" שאל זה ששלף את הסכין, "מי אתה בכלל?"
"שומר הממלכה שלכם, ואני פוקד עליכם לעצור!" אמר בכעס ופרע את שערו השחור כפחם.
האיש צחקק קלות."אתה? פוקד עליי? מי מינה אותך בכלל להיות השומר? אולי אני צריך להיות השומר ואחיה כמו מלך עם הרבה כסף.\" אמר האיש וליטף את זיפיו. הוא היה גבוה, רזה, עם שיער שחור שמגיע לאמצע גבו ובגדיו החומים היו קרועים. הילדה שכבה על רצפת הרחוב מתייפחת ומפוחדת.
"כסף? זה העניין?" שאל אנדריאן.
האיש הנהן.
אנדריאן הוציא מכיסו שק קטן עם מטבעות זהב בפנים וזרק לעבר האיש.
"קיבלת את מבוקשך? עכשיו תיתן לילדה להגיע לביתה בשקט." אמר אנדריאן עדיין כועס והשני האנשים ברחו לעבר סוף הרחוב.
"זה לא שלך!" צעק אנדריאן וקפץ על גבו של האיש שנתן לו את הכסף.
"עוד לא החזרת לה, את מה שלקחת." אמר והתחיל להכותו בפניו. האיש נפל מדמם כולו וביקש, "תסלח לי?"
"אולי בפעם אחרת, כי מה שעשיתם היה מרושע." אמר וחטף את השק של הילדה וניגש אליה. כל פניה היו דם וגופה היה חבול ומלא חבורות.
"יש לך מישהו בבית?" שאל.
"אחי. והוא מאוד חולה, אני צריכה ללכת, הוא יתחיל לדאוג לשלומי." עונה הילדה.
"מה שמך?" שואל אנדריאן.
"עילה." היא עונה בשקט.
אנדריאן הרים אותה והניח אותה בין שני ידיו.
"בסדר עילה, נלך לביתך ונביא את אח שלך אליי הביתה יש לנו מקום בשבילכם. סליחה, אני מתכוון אלינו הביתה."
הילדה חייכה והם התחילו ללכת לביתה לפי הוראותיה.