אנשים מיוחדים פרק 10: הנבואה

"בואי נתחיל מההתחלה, את כבר הבנת שהעולם שלנו הוא לא רק שחור ולבן, יש לו הרבה צבעים, בעולם שבוא אנו חיים קיימים הרבה יותר חיים ממה שהאנושות חושבת, הכל התחיל מהבריאה ושם הסיפור שלנו מתחיל…"
"בהתחלה לא היה כלום ואז בהבזק חזק של אור קמו חיים בכל פינה בעולם אם זו הייתה צמחייה או בעלי חיים או האדם, אבל מה שמחסירים מהסיפורים זה גם הריאה של החיים שלא נמצאים על כדור הארץ נמצאים אפילו במיימד אחר לגמרי, שם אני נולדתי, השם שלי הוא גבריאל ואני מלאך שנפל אבל לא כי בגדתי במי שיצר אותי, בגלל שיש לי משימה במקום הזה, כל האגדות כל הסיפורים לא התחילו מדימיון מפותח מדי של אדם, הם התחילו כי היו אנשים שחזו לראות אותם לראות את אותם יצורים שאנחנו שמענו רק בסיפורים בילדות.
כשמלאך נופל לא משנה הסיבה הוא מפסיק להיות מלאך ונהיה אנושי, אבל כדי למלא את המשימה שלי הייתי חייב להיות בן אל מוות, ואני מהלך בעולם כך כבר מאות אלפי שנים, זמן קצר לאחר שהגעתי לכדור הארץ נשלחו לעזור לי עוד שני מלאכים אבל בגלל שלא היו בדרגה שלי הם לא יכלו ליהיות בני אל מוות, אני הייתי חייב להפוך אותם לכאלו ולכן הם ניזונים מיצורים חיים, עכשיו את מבינה מי אנחנו?"
ישבתי בכורסה הגדולה שהייתה ליד האח באמצע הסלון ואחרי ששמעתי את כל התחלת הסיפור של גאי פשוט לא ידעתי מה להגיב, יצר ההישרדות שלי פשוט גרם לי לפקפק בכל מה שאמר אבל משהו בתוכי הרגיש לי שהכל אמת "אתה בעצם אומר לי שאתם מלאכים שנפלו כדי למלא משימה ושעכשיו אתה בן אל מוות ואדם ונוי סוג של ערפדים?…" נוי גיחכה "לא סוג של אנחנו ערפדים בכל מובן המילה" אמרה מסתכלת עלי משועשעת לגמרי מכל הסיטואציה שמתרחשת.
"מוכנה להמשך של הסיפור, שגם כולל אותך בתוכו?" הסתכלתי על גאי מפוחדת לגלות את ההמשך אבל אני סקרנית מדי כדי לסרב "תמשיך" גאי חייך אלי חיוך גאה והמשיך "המשימה שבשבילה נשלחנו לכאן היא כדי להדריך ולהגן על קבוצה מסויימת של אנשים מיוחדים, יכול מאוד להיות שאת מכירה כמה מהם, אלברט אנשטיין, פיקאסו, כל האומנים מדענים או יוצרים שהיו אי פעם בעולם התברכו לא רק בכישרונות שאותם שיתפו עם העולם, הרבה יותר מזה, אמא שלך מליסה הייתה אחת מאותם אנשים רק שהיא בחרה לשמור את הכישרונות שלה בסוד בגלל נבואה שחזתה כשהייתה בת 17, על תינוקת שתיוולד לה והתינוקת הזאת תהיה מאוד מיוחדת, מיוחדת יותר מכל יצור שדרך על העולם הזה או כל עולם אחר, מה שמליסה לא ידעה שהנבואה הזו קיימת כבר מיליוני שנים" "אתה מדבר עלי?!" קטעתי אותו "תני לו להמשיך" רטן אדם, גאי הסתכל אליו במבט רגוע וחזר להביט בי והמשיך "כן אני מדבר עלייך רובי, תקשיבי, הנבואה הזאת יכולה לבשר טובות אבל באותה מידה גם רעות, יבוא יום ויוולד לעולם אור גדול יותר מאי פעם, הוא השייך לשני מלכים, לטוב והוא יביא שלווה וחיים לעולם או לרועה הטהור והוא יביא חורבן ואסונות, שני המלכים ילחמו על האור כי שניהם רוצים בוא אבל רק אחד לבסוף יכבוש אותו. המלך של הרוע הטהור הוא לוציפר אותו כבר פגשת, וכמו שראית הוא לא מתכוון לוותר עלייך, אנחנו כאן כדי להדריך אותך ולהגן עלייך" "וברור שצריך ללמד אותך לשלוט בכוחות שמסתבר שיש לך" גיחכה נוי מהצד וקרצה לי קריצה שובבה "את בטוחה בתוך האחוזה, היא כושפה על ידי מכשפה ששום רועה לא יכול להיכנס אליה אפילו רועה חזק כמו לוציפר, אבל זה ברור שאנחנו לא יכולים פשוט לנעול אותך כאן ביפנים" "חבל שלא זה היה חוסך הרבה אנרגיה" אמר אדם בטון יבש והסתכל לתוך האש באח, נאמדתי במקומי ונתתי בוא את המבט הכי כועס שלי, הוא באמת רק עשה את עצמו שאכפת לו ממני ועכשיו הוא חזר לעצמו, הרגשתי פגוע וכועסת "אתה לא חייב לעשות כלום אני יכולה להגן על עצמי בלי העזרה שלך תודה רבה, לא זכור לי שביקשתי את העזרה שלך" רטנתי אליו, הוא הרים את מבטו מהאח וחדר לתוך עיניי עם מבט מאיים "תאמיני לי נסיכה אם לא הייתי חייב לא הייתי פה מקשיב לך מדברת אלי בחוסר כבוד כזה", הוא פשוט יודע בדיוק מה להגיד כדי לעצבן אותי "יופי אז אתה יכול לעזוב אני מאשרת לך, אתה יותר לא חייב להגן או לשמור עלי!!" אני ואדם פשוט אמדנו מסתכלים זה אל זו במבטים כל כך כעוסים שלא שמנו לב שכל האחוזה רועדת, "אההה… רובי… אולי כדאי שתרגעי קצת" אמרה נוי בזמן שנאחזת בארון כלי החרסינה שהיה בסלון, לא הקשבתי לה לא התכוונתי להפסיד לו, "את כל כך מתסכלת!!, מליסה תמיד הייתה מקשיבה למה שהייתי אומר לה לעשות, למה את לא?!", נמאס לי מן ההשוואה הלא פוסקת הזאת שהייתה לו ביני לבין מליסה, "כי אני לא מליסה!!!", אדם צעד צעד אחד אחורה כאילו הרגע החטפתי לו סטירה לפנים, גאי נאמד מאחוריו והניח יד על כתפו של אדם "זה מספיק!, שניכם, רובי את חייבת להרגע את גורמת לכל האחוזה לרעוד", אדם מצמץ בעינו כאילו מתעורר והביט מסביבו ניראה לחוץ לשם שינוי, ואז פשוט נשף נשימה "אוקי ניצחת נסיכה, את לא תיראי אותי יותר, ואני לא אשמור עלייך יותר" אמר אדם בקול מובס אבל לא היה ברור לי למה כי מההתחלה הוא לא רצה בזה "אתה עוזב ?!" קפצה נוי בקול מודאג "לא, אני ממשיך לגור כאן זה גם הבית שלי אחרי הכל" נוי נשמה נשימת רווחה "אבל הנסיכה לא תדע בקיום שלי כאן כמו שציוותה" האחוזה הפסיקה לרעוד אבל לא כי הסגתי את מה שרציתי, ההפך המוחלט הרגשתי כאילו הפסדתי במלחמה עכשיו ועיבדתי מישהו חשוב.
אדם פנה למסדרון ולפני שהספקתי לומר מילה הוא נעלם.