בעיניים פקוחות (חלק שני)

לראשונה בחיי הייתי המאזין שגרר את רגליו על פני החצץ. הייתי המאזין שהביט סביב. הפארק נראה שונה לחלוטין וגם אם לא ידעתי להצביע מה הם אותם הדברים שהשתנו בו חשתי בהם בכל איבר מאיברי גופי. לכל דבר היו לפתע עשרות, לא מאות משמעויות חדשות שנועדו לאוזניי בלבד. רגליי הפכו כבדות, ידיי הפכו כבדות, חיפשתי אחר ספסל ליפול עליו וברגע שנפלתי צנחו העפעפיים ודבקו אלה לאלה.

אנחה, הוא עשה לי את זה בכוונה. הפריע למנוחה שכל כך נזקקתי לה. ניסיתי להדוף מעליי את המטרד. המטרד היה רך וחם וכל כמה שהפעלתי את כוחי כנגדו סרב להיהדף. תחת זאת הפכו נשימותיו לרועמת כדי כך עד ששום עייפות שבעולם לא הצליחה להחזיר אותי לתוך החלום. פקחתי את העיניים ושריריי מוכנים לקראת מעשה אלים.
מעבר לאלומה הזהובה שהקיפה את ספסלי שכן החושך המוחלט. לא היו יותר עצים, שבילים או ספסלים. אפילו עשרות הפנסים כבו, נמעכו תחת המעמסה. משקלו של השחור היה רב כל כך עד שאפילו הרוח לא נשבה בתוכו. מעבר לפיר הנוגה הזהוב שהקיף אותי הייתה רק חומה של אופל, בלתי חדירה לחלוטין.
האלומה שמרה עליי, ולא רק עליי. על הספסל, לצדי, ישבה אישה דקיקה. פניה היו עגולות וחלקות לחלוטין על אף גילה הלא מועט. היו לה עיניים גדולות, פעורות לרווחה וכל כמה שבחנתי אותן הן סרבו למצמץ. הפה שלה ננעל בהעוויה ילדותית, מפונקת מעט וגבותיה הדקיקות התרוממו גבוה על מצחה, כאילו קפאו במבע של הפתעה תמידית.
היא ישבה זקופה מאוד, אצילית אבל היה משהו מתוח בתנוחתה ואילו הייתה מרפה מכוננותה ולו לרגע בודד היו אבריה משקשקים בלא שליטה. לבושה היה מהודר יתר על המידה בשביל הפארק הנטוש הזה, בשביל הספסל הזה, הלכוד בצבט של חשיכה. לראשה היא קשרה מטפחת מבד עדין שכצוותיה הארוכות השתלשלו מטה, אל חזה. כך אישה אחרת, המתגאה בשיערה, הייתה מעבירה לפנים נתחים נכבדים ממנו.
היא מצמצה לבסוף. עכשיו כבר לא היה לי מנוס אלא לחייך אליה:
– אז מה אתה עושה פה?- שאלה.
היה לה קול נעים ונימתה הביעה עניין כנה. הרפיתי מעט מכוננותי:
– ישן, את?
עיניה התנוצצו והפכו עגולות לחלוטין. בו ברגע הרגשתי שציפתה רק לשאלה הזאת:
– אני מוצאת השראה מיוחדת בתוך החשיכה, כוח מיוחד,- היא הושיטה את ידה הדכה לפנים.
צמידים כסופים הבליחו תחת הקרן הזהובה והתנגשו אלה באלה בצלצול עדין:
– אני מרגישה את זה. בהתחלה הייתי נשטפת אימה אל מול הריקנות השחורה הזאת אבל עכשיו היא ממלאת אותי בכוח. בהתחלה הייתי בורחת מפניה בכל המהירות, לא הייתי יוצאת מהבית אחרי רדת החשיכה. הייתי מסתגרת בחדרי ומדליקה את האור בכל רחבי הבית, אפילו שלא זזתי ממיטתי במשך כל הלילה. הייתי בוכה ושונאת את השמיים על כך שבראו את החושך,- קולה תפס לגבהים.
עיניה בהו בפניי אבל לא ראו אותי יותר. היא התעוורה ממש ורק החשיכה הייתה לה לבת שיח כעת. הניצוץ בעיניה הסומות הרתיע אותי. היה בו מן הטרוף ואיכשהו הרגשתי שאני זה שהעלה אותו באוב. התכוונתי לקום אבל שפתיי עקצצו באופן הכי לא נעים שאפשר, כמו רדומות מפאת חוסר שימוש. ניסיתי להניע אותן אבל הן סרבו לזוע. ניסיתי להניד בראשי אל עבר האישה, לסמן לה שאין זה הזמן המתאים לשיחה מלב אל לב אבל אפילו את התנועה הזאת לא הצלחתי לבצע. נותרו לי רק שפתיי שהתנפחו עם כל רגע חולף, עיניי הרואות ואוזניי שלא נשאר להן אלא להאזין:
– עכשיו זה אחרת,- האישה לא נשמה כמעט.
רסס דקיק של רוק דקר את פניי. אגלי זיעה בצבצו על מצחה של האלמונית וזחלו באיטיות אל עבר גבותיה שהתקמרו לכדי שתי קשתות מושלמות:
– לילה אחד הכרחתי את עצמי לצאת מתוך הבית. הדלקתי את כל האורות אבל טרקתי את דלת הכניסה מאחוריי והשארתי את המפתחות על השולחן שבמבואה כך שלא אוכל להימלט חזרה פנימה. זו באמת הייתה אימה צרופה. זה היה מטהר. הכרחתי את עצמי לעמוד בתוך החושך. הרגשתי אותו זוחל לתוך כל תא בגופי. התמסרתי לו…
לפתע הבנתי שאני לא רוצה לשמוע עוד. משהו מפלצתי התרחש על הספסל, לצדי. האישה המטופחת, המהודרת שלא לצרוך התפתלה והתנשפה קצרות. יצור חלקלק, קטן ומבוהל זחל מתוכה אל הספסל שביננו. הוא הבריק מדוק שקוף, הוא היה סגלגל ואפילו לא הצליח ליישר את גפיו למלוא אורכם. הוא היה מבחיל וחסר אונים ובגלל חוסר האונים שלו מבחיל פי כמה.
ניסיתי להירתע אבל הספסל החזיק בי לבטח. נעצתי בבת שיחתי עיניים מתחננות אבל היא ישבה קפואה, פיה פעור לרווחה, עיניה עגולות ובוהות. כל ניצוץ חיים עזב אותה. עכשיו נראתה כמו בובה עשויה להפליא וחסרת בינה לחלוטין. היצור זחל על ברכיי.
הרגשתי את בד המכנסיים נצמד קלות לרגליי כשהגפיים המעוותות, הרועדות העבירו את משקלן הזעום אחת אל השנייה מתקדמות באיטיות. היצור זחל על ברכיי, התכרבל עליהן כמו כלבלב קטן והניח את ראשו העגול והקירח על גפיו המקופלות. שתי עיניים זעירות, שחורות כזפת הביטו הישר בעיניי לא מניחות לי לנשום.
גופי נדרך כמו מיתר מתוח. מעולם לא הרגשתי את איבריי הפנימיים בברור צלול שכזה. מחשבה אחת, הפכה לרצון אחד, הפך למאמץ אחד, לנתק את היצור מעליי בטרם יתרחש משהו חסר תקנה. שכבה דקה ודביקה נשרה מעל הגוף הזעיר ואל מכנסיי. ראיתי קורים ארוכים ודקים זוחלים מטה, מטה, נוחתים על הספסל.
היצור עשה כמה נשימות קטנות. הוא פחד מהחשיכה. הלוואי והפנס היה כבה! הלוואי ומעולם לא הייתי מגיע לשבת תחתיו! אילו רק יכולתי לוותר על חסותו הזהובה! קול ניפוץ מצלצל שבר את הדממה המתה. האור כבה בבת אחת. התכווצתי במקומי ושברי הזכוכית נשרו מסביב. כאב חד עקץ את כף ידי המונחת על הספסל. הרמתי באחת את זרועותיי להגן על ראשי. ניתרתי מעל לספסל.
החשיכה האפירה סביב. פה ושם שפכו הפנסים את אורם על הפארק אבל קרניהם נראו עייפות, דלוחות. הגושים השחורים טרם נפרדו לעצים אבל כבר אפשר היה להבחין בענפים בודדים מזדקרים מתוך המסה החשוכה. עיניי התרגלו במהירות לחוסר האור הפתאומי וכבר ראיתי את אבני החצץ המתגלגלות תחת רגליי ואת מתאר הספסל שישבתי עליו עד לפני רגע.
אז, כמו ניערתי מחלום, תפסתי בשולי חולצתי והברשתי אותה שוב ושוב ושוב בתנועות אלימות. הכיתי במכנסיי עד שידיי כאבו. רקעתי ברגליי, הנפתי את ידיי… לא היה שום זכר לישות הדביקה, מעוררת החלחלה שהתמקמה על ברכיי ומסמרה אותי למקומי. לא היה שום זכר לבובת האישה שעד לפני רגע אירחה לי לחברה, אבל משהו דביק וחם זרם על לחיי.
הרמתי את ידי לנגב אותו והנוזל נותר על אצבעותיי. טעמתי אותו והוא השאיר על לשוני ניחוח קלוש של ברזל ומלח. הפצע שלי התחיל לדמם.

כל רצון לשינה נשר מעליי. הצורך היחיד ששלט בי היה הצורך להצטנף בביתי ולא לצאת החוצה. רוח קרירה התעוררה מבשרת את בוא הבוקר. העלים רשרשו וציפורים קראו בקולות צרודים, רדומים מתוך קניהן, היכן שהוא בינות לסבך הענפים. כשהרמתי את מבטי אל השמיים הם שקעו לעברי אפורים וכבדים. כוכבים חיוורים האירו מתוכם בלאות של מאמץ אחרון שבטרם הסוף. נחפזתי מפנס לפנס מצפה לראות ולו אדם אחד שיאכלס מי מהם אבל, להקלתי, לא פגשתי איש.
הגעתי אל מוטות השער הדקים כשהרוח פסקה ממשחקיה ונשבה חסרת רחמים ויציבה. לא הצלחתי לשלוט בצמרמורות וקיללתי את עצמי על שלא הצטיידתי במשהו חם להתעטף בו, על שלא הלכתי הישר לביתי אלא נרדמתי בפארק שהיה מלא בנוכחותם… מישהו עמד בשער.
האטתי את צעדיי אבל הכניסה הנוספת מוקמה הרחק בצדו השני של המתחם ואני כבר הייתי קרוב כל כך. ערפל סמיך התגנב מבלי שאתן אליו את דעתי וכבר החל עוטף את הכל. הדמות עמדה בתוכו כמו בפתחו של עולם שונה לחלוטין. זיהיתי את כצוותיה האורכות של המטפחת שירדו הרבה מתחת לקו החזה, את הידיים הדקות.
היא עמדה אבודה לחלוטין, בתוך מרחבים אינסופיים ובהתה נכחה בפה פעור, לא ממצמצת. עיניה נחו עליי כשחלפתי על פניה אבל היא לא הראתה שום סימן לכך שזיהתה אותי, שראתה אותי בכלל. דרכנו הצטלבו רק ברגע אפשרי אחד, ביקום אפשרי מסוים ולא יכלו להצטלב יותר. שמעתי את קול פסיעותיי עמום בתוך שכבת הערפל. שמעתי את ההתנשפויות שלי עצמי, רדודות, מהירות וקולניות במיוחד, אבל כשחלפתי על פני האישה שום צליל לא הגיע לאוזניי כאילו היא לא התקיימה מעולם. לא שמתי לב איך היא וכל הפארק שלה נותרו הרחק מאחוריי.

הולכי הרגל שהקדימו קום זרקו לעברי מבטים תמהים. הותרתי את עיניי מקובעות לפניי ורק חזרתי ומדדתי את המרחק שנותר לי לעבור עד הבית. עוד שני רחובות… עוד רחוב אחד… שלושה בתים… מאחוריי הגן הקטן… על שביל הגישה… במעלה שני גרמי מדרגות ומסדרון ארוך אחד… מעולם לא נשמתי כל כך עמוק לרווחה כמו שנשמתי ברגע שהמפתחות נכנסו אל חור המנעול.
היו לי אורחים. תחילה חשבתי שזה דן. לפני כמה חודשים טובים שכפלתי לו את המפתחות. עד כה הייתי בטוח שזו הייתה פעולה מיותרת לחלוטין, דן מעולם לא עשה בהם שימוש. מאז ומתמיד הוא ניהל את חייו לפי עקרונות משלו שאסרו עליו להיכנס לביתו של אחר בלא הזמנתו המפורשת, אבל אולי הפעם… למשך רגע קצר הייתי מוכן ליפול אל הספה ולהניח לו לטפל בי ולמרר על גורלי אבל ברגע הבא כבר ידעתי, זה לא היה דן כלל ועיקר.
הייתי עייף אפילו מכדי להיבהל. פשוט עמדתי תחתיי, מחזיק את דלת הכניסה פעורה כדי סדק, כאילו הפתח הזה יכול לשאוב לתוכו את הזר החודרני. תחת זאת, האורח הלא קרוא התנהל בגולמנות ברחבי הדירה. שמעתי את צעדיו הנגררים ואז קול חבטה עמום ונתז אלים של זכוכית מתרסקת. טרקתי את דלת הכניסה וצעדתי אל המטבח. הייתי מוכן למעשה רצח.
האלמוני הותיר שובל רחב של עקבות בכל אשר פנה. כיסאות הפוכים זקרו את רגליהם אל האוויר בחוסר אונים, כריות וספרים נשרו אל הרצפה. במרחק צעדים ספורים מדלת המטבח דרכתי על רסס חורק שעד לא מזמן היה כלי עשוי זכוכית. לא הצלחתי לזהות אותו בין הפיסות חסרות הצורה אבל מראה הטבח הזה הידק את אגרופיי.
צעדתי לתוך המטבח וראיתי את גבו, רחב ובשרני. שיער דליל וארוך נאסף נמוך על עורפו באופן מרושל במיוחד. שוליה של חולצה חסרת ייחוד הציצו מתוך מכנסיים חסרי ייחוד כמוה. נעליים גדולות דרכו הלוך וחזור על אותה העיסה שעוד הבוקר הייתה הספל האהוב עליי. הלמתי לכיוון הפולש אבל הוא הספקי להסתובב. המכה שלי חלפה לצד ראשו. פרקי אצבעותיי ליטפו אך מעט את צד פניו.
זוג עיניים רחבות בהה בי מאחורי זגוגיותיהן של משקפיים דקות. הופעתו המרושלת לא תאמה את העדשות המבריקות מניקיון, שקופות לחלוטין. האלמוני לא ניסה להתגונן מפניי. הוא עמד לפני ידיו הגדולות תלויות ברפיון לצדי גופו ופיו פעור למחצה. הוא נראה מגושם מבלי שיעשה ולו תנועה אחת. ידעתי כי הכאוס שהשאיר לא היה אשמתו. רציתי שילך:
– מה אתה עושה כאן?
הוא מצמץ לרגע ואז גאה בהתקף צחוק. כל גופו הגדול נרעד תחת הגלים העוצמתיים הללו. במעמקי עיניו רצו המחשבות וחמקו אל הלא מודע עוד בטרם אספיק להכיר בקיומן:
– הופך לך את הבית,- ענה בקול עבה וניגב את הזיעה שהצטברה תחת אפו.
שתקתי. מה יכולתי לומר על כך? אחרי הכל, זו הייתה האמת:
– צא מכאן ותעשה את זה למישהו אחר.
– או שנוכל להמשיך ולעשות את זה ביחד,- הכריז האלמוני בצהלה ושוב נתקף עליזות בלתי נשלטת.
אז נהם והעמיד פנים שהוא עומד להפיל אל הרצפה את כל שעמד על שולחן המטבח. זה לא היה יותר מהצגה אבל הבחור היה גדול ותנועותיו רחבות מדיי ולא מתוכננות כיאות. גביע יין דקיק התעופף מעל לשולחן. הוא היה עדין כל כך עד שלרגע תהיתי אם הזיתי את ההתרסקות הקרבה… הגביע התפוצץ וננעץ בנו באינספור רסיסים עוקצים.
בהיתי במסיג הגבול הגולמני עיניי מתקשות להתמקד מרוב שנאה. פניו של הבחור הגדול לבשו ארשת נבוכה:
– מצטער,- מלמל,- מצטער, לא התכוונתי.
הוא דידה ברחבי המטבח, ככל הנראה בחיפוש אחר יאה ואני רק רציתי לצרוח עליו שיסתלק וישכח את הדרך אל הדירה שלי. הבחור הסתובב על מקומו בחוסר חן והפיל כיסא נוסף. גב העץ טחן לאבקה דקה את מה שנותר מהגביע. הבחור התנשם בקול:
– מצ…
– מה אתה עושה כאן בכלל?- מצאתי לבסוף את קולי.
הבחור קפא באמצע תנועה. אז קרב אליי, לא יתר על המידה אבל גם הקרבה הזאת הייתה מוגזמת מבחינתי. הוא עמד מולי ושום דבר עליז לא נותר בפניו. עיניו, מאחוריי זגוגיות המשקפיים, היו כבויות לחלוטין:
– יש לי חברים טובים,- אמר בקול נמוך וחד-גוני, כאילו לא דיבר אלא גלל בפניי טקסט ארוך ששינן בכזה מרץ עד שאיבד מבחינתו כל משמעות,- יש לי הרבה חברים טובים אבל רק בשביל בודדים אני מוכן ללכת עד הסוף,- הוא התנשף לפתע ובהה בתמונה שעל הקיר.
דן רכב שם על גזע עץ נפול כאילו היה סוס פראי. שום פצע עוד לא הופיע בצד פיו והוא נראה חופשי ומוכן לקראת כל הרפתקה שתגיע:
– העץ הזה הוא במקרה מהסביבה? אני מוכן לרכב עליו כבר עכשיו!- הבחור ביצע חיקוי רועם של פרסות סוס המכות באספלט אבל העיניים נותרו כבויות,- בשביל החברים האלה אני מוכן גם למות אם יעלה בכך הצורך, כי גם הם… אתה יודע… כשהיה לי קשה,- הוא התכופף, תפס בתפוח שהתגלגל מתחת לשולחן והקפיץ אותו בצהלה על ראשו.
שריריי רעדו מרוב מאמץ להתאפק ולא לרסק את פניו הבשרניות במהלומה מכוונת אחת:
– אני מאבד את עצמי בתוך הדממה,- הבחור עבר בקלות מנהמה מאולצת, מלאכותית ואל החד-גוניות המתנשאת,- כשהכל שקט סביבי, לא משנה אם זה יום או לילה אני מרגיש את עצמי מתפזר, נמס אל תוך החלל. אני לא יודע איך לאסוף את עצמי. זה כאילו שהדבק שמחזיק אותי יחד מתנדף,- הוא נפל בכבדות אל הכיסא היחיד שנותר עומד.
בחנתי אותו בדריכות מצפה להתפרצות קרבה של נהמות וצהלות ותנועות חסרות מטרה אבל הבחור המשיך בקצב לא משתנה:
– אם תשאל, זה לא מצחיק אותי איך שאני מתנהג או נראה אבל זה מצחיק אחרים וזה מחזיק אותי שלם. אז אני ממשיך להצחיק אותם ולהפיל דברים, ולשבור דברים… איזה ביש מזל אתה שנפגשנו דווקא אצלך בבית! אילו היינו קובעים בפאב…- הוא ביטא את המילה האחרונה בנהמה נמוכה ומבעבעת, מבחילה.
הזעם שוב עלה בתוכי. התכוונתי להזכיר לו שלא קבענו דבר, שלא הכרתי אותו עד רגע זה ממש והייתי מוותר בשמחה על התענוג המפוקפק אבל לבהלתי גיליתי ששפתיי נדבקו זו אל זו. בהיתי בבחור בעיניים לא ממצמצות, שורפות. הוא החזיר לי מבט חסר ברק מאחוריי זגוגיות המשקפיים. נחיריו התרחבו בקדחתנות, כמו מתוך מאמץ נואש לשאוף ולו טיפת אוויר. דרכי נשימתו שכחו לחלוטין שסביבן חמצן בשפע. שאיפה, עוד אחת ולפתע משהו עבה ואפרפר בצבץ מתוך הנחיריים. מחושים ארוכים וחזקים עשו את דרכם החוצה. זגוגיות המשקפיים ברקו באופן מוזר, משקפות אור שלא התקיים בשום מקום, מונעות מעליי לראות את העיניים. הפה נפער בבת אחת, בקול התבקעות רטובה. משהו עגול ואפור ומוצק בצבץ מתוכו.
ידעתי שאין טעם לנסות ולברוח אבל אימצתי את שריריי, סחטתי מהם כל טיפה של כוח עד שראשי הפך סחרחר ולרגע לא ראיתי לא את הקליפה הריקה והבשרנית ולא את היצור שנשר מתוכה… לא הצלחתי לזוז ממקומי.
היצור ניתר על הרצפה בקפיצות גדולות וחסרות חן. הקרום שעטף אותו נראה מוצק מאוד, ממש כאילו היה עשוי קליפת אגוז אפרפרה. גפיו היו גדועים ותנועותיו אלימות שלא לצורך. ליבי הדף את עצמו כנגד גרוני מנסה לקרוע את דרכו החוצה ולהותיר את גופי חסר המזל להתמודד עם מה שעוד עתיד להתרחש. היצור ניתר פעם לימין ופעם לשמאל, מתקדם בעיוורון מוחלט עד שלבסוף התנגש בחזי במלוא הכוח.
המכה הייתה כואבת אבל גופי נותר זקוף וקפוא. היצור ניתר אליי שוב ושוב הלם בי. עשיתי מאמץ עליון להרים את ידיי, להתגונן, איך נותר בי עוד הכוח? אבל זה לא היה אלא קרב אבוד מראש ורק אגלי זיעה מלוחים נהרו במורד מצחי ואל תוך עיניי. הם שרפו ולא ראיתי את היצור יותר, רק ספגתי את מהלומותיו הצוברות עוצמה.
מה הוא ניסה לעשות? לחדור אל תוכי? הייתי מוכן להשאיר לו את ביתי הנוח על כל מה שהיה בו והעיקר שיעזוב אותי במנוחה. הרצפה נסדקה בקול התפוצצות. ענן לבן ודקיק התרומם אל האוויר. הוא חדר אל עיני, לנחיריי ואוזניי. לפתע הייתי מסוגל להשתעל ולטעום אותו דביק ועיסתי בפי. הפצע שוב נפתח ודימם בכוח ובחום. נחפזתי לצעוד אחורנית, הרחק מטווח פגיעתו של היצור אבל אף אחד לא נותר לצדי.
האורח הלא קרוא נעלם. טפילו הקשיח נעלם גם הוא. נותרו רק הכאוס שבמטבח וענן האבק הדקיק שסרב להתפזר על הרצפה. מיהרתי דרכו ואל מחוץ לחדר. דלת הכניסה הייתה פתוחה. אור מלוכלך נטלה בחדר המדרגות מוותר מראש על התחרות עם קרני השמש שנשפכו פנימה דרך חלונות מאובקים. בחור עב בשר ירד בכבדות במדרגות. השיער הארוך השתלשל על גבו מלא באבק טיח כמו בשערות שיבה.
הוא לא הפנה אליי את מבטו ואני מיהרתי לטרוק את הדלת בטרם יחליט לשוב. הסנטר שלי היה דביק מדם, הצוואר שלי היה דביק מדם ועל שיניי התנענעה העיסה המלוחה, חמימה כמו דייסה מבחילה במיוחד.