היסודן האחרון ספיישל שישים וחמש

ריין הביטה בו, קפוא, המום לחלוטין. הוא נראה טוב להפליא להתחשב במצב, הבגדים שלו היו מלוכלכים והוא רזה קצת, אבל לא נראה שהוא איבד מסה. למעשה: ריין הייתה יכולה להישבע ששיין היה גדול יותר ממה שהיה כשראתה אותו בפעם האחרונה, הכתפיים שלו התרחבו קצת (למרות שעדיין היו די דקות.) והזרועות שלו כבר לא נראו כמו אטריות, את האמת, שריין הורשמה מכמה השריר הדו-ראשי שלו התפתח בחודש הזה.
היא חיכתה שהוא יקום ויבוא איתה, יתעשת. אבל שיין המשיך לבהות בה בפה פתוח בתדהמה, והמשיך, והמשיך, והמשיך…
"אה, שיין, אולי תפשיר? אנחנו די באמצע משהו כאן…"
הוא נעמד כל כך מהר שהדרגש הצנוע עליו ישן כמעט נתלש ממקומו על הקיר. עכשיו הוא עמד בלי לזוז.
"יופי, עכשיו תלך." היא אמרה, ושיין, הגאון הקטן, רץ החוצה מהתא. בכיוון ההפוך. היא תפסה אותו בצווארון חולצתו וסובבה אותו, נושקת על שפתיו נשיקה קצרה וריינית-להפליא.
"כל כך התגעגעתי לטמטום שלך." היא אמרה, וחיכתה לצחוק שלו. שלא הגיע. היא אפילו לא זכתה באותו מבט מבועת-מקסים שחיבוקים בדרך כלל העלו על פניו. שיין פשוט הביט בה במבט קשה לפענוח. אולי המום, אולי קר. היא לא הצליחה להחליט.
"בוא," היא אמרה ותפסה בידו, מושכת אותו לכיוון הנכון. "אז זאת התאוריה שלי: יש כאן רק נתיב אחד, נתקלתי רק בשתי צמתים עד עכשיו ושתיהן הובילו למסדרון שיכולתי לראות את הסוף שלו בקלות. הבנתי שהם מחזיקים אותך נמוך יותר ככל שיש יותר סיכוי שתברח, אז הסדר הוא כזה לדעתי: קודם רד, ואז תיאו, אני, אתה, האוול, ולאיון. כרגע אנחנו מתקדמים לעבר האוול, לאיון אמור להיות ממש עמוק אז צריך למהר. אירגנתי… הסחת דעת קטנה, היא אמורה להחזיק מספיק זמן כדי שניקח את כולם. אם ממש ממש נזדרז. אני סומכת עליך שתעזור לי להילחם, בסדר? השגתי שתי חרבות ופגיון, אבל זהו. אנחנו לא אמורים להיתקל באף אחד, ובכל זאת: תהיה ערני."
היא אמרה במהירות על-אנושית.
לריין הייתה נטייה קלה לדבר מהר (והרבה) כשהיא הייתה לחוצה.
היא קישקשה ורצה במשך עוד רבע שעה, שיין התעקש לרוץ לפניה כל הזמן. זה קצת הפחיד אותה. במיוחד כאשר היא הבחינה ששיין מתחיל להתנשף: הוא עצם את עיניו האפרפרות לכמה שניות, וכשהוא פקח אותן הן היו מלאות בנחישות קרה, ושיין הפסיק להתנשף.
לבסוף הם הגיעו למסדרון רצוף דלתות ברזל כבדות, בכל אחת מהן היה קבוע פתח מסורג בגודל של עשרים על עשרים סנטימטרים לערך, ריין הייתה צריכה לעמוד על קצות האצבעות כדי להביט פנימה, וכך גם שיין.
יכול להיות?… לא, היא דמיינה את זה. אין סיכוי ששיין גבה בחודש שהיא לא ראתה אותו.
בתא השביעי שריין בדקה, היה משהו. היא אימצה את עיניה. גם לאור הפנס היא התקשתה לראות את זה, אך היא זיהתה משהו כחול-צהוב מכווץ בפינה.
האוול פלט יבבה, ריין נאבקה בדחף לשלוח יד אל אוזנה כדי לסלק את מה שחוסם את הקולות.
היא כרעה ליד הדלת וניסתה את סיכת השיער, אבל זה לא עזר. הדלת הזאת הייתה כבדה מידי.
היא נאנחה, וניסתה שוב, ושוב, ושוב. עם להב הפגיון ועם הציפורן של הזרת.
"אני יכול?" שיין שאל, בטון שאמר שהשאלה היא לא עניין של נימוס, והוא באמת מבקש את רשותה, ריין חשבה לעצמה שלפי הצורה בה אמר את זה: המילה 'גברתי' בסוף המשפט הייתה טבעית. היא נאנחה, וזזה.
שיין נעמד בפישוק רגליים מאונך, לא במקביל אל הדלת- רגלו השמאלית נשלחה אחורה, בעוד שהימנית נוטרה נטועה במקומה. במרחק מטר לערך מפתח הברזל. את ידו הימנית הוא שלח קדימה, קפוצה לאגרוף במרחק-מה מן הדלת. את ידו השמאלית הוא שלח אחורה, ריין הרגישה משהו זז מתחת לרגלה, והיא הופתעה לגלות גוש אבן קטן, אחד מפני רבים שנטלשו מהקירות התקרה והרצפה, שמזנק בעוז אל שיין, מצפה את אגרפו השמאלי.
"אני לא יודעת מה אתה הולך לנסות אבל כדאי ש-" דבריה נקטעו בצעקת הפתעה כששיין שלח את רגלו השמאלית קדימה, יחד עם אגרופו המצופה סלעים.
היא צרחה והפנתה את גבה למטר האבנים ושבבי הברזל שניתז לכל עבר, וכשהיא היא הביטה שוב אל שיין והדלת, היה שם מחסור מפתיע בדלתות. בעיניו של שיין נצץ ברק מפחיד למראה, שהעביר בריין צמרמורת. חזהו עלה וירד בנשימות רדודות, ועל פניו הייתה הבעה מבעיטה של אקסטזה.
על הרצפה נח גוש הברזל המעוקם והמלובן שהיה מה שנשאר מן הדלת שיין הרים את המכשול, שבוודאי שקל לפחות חמישים קילוגרם והיה רותח במידה שהייתה אמורה לגרום לכפות ידיו של הנער להעלות אדים, והשליך אותו הצידה. ריין הביטה בו בתדהמה מבועטת.
"איך?…" היא לחשה.
"אש לא יכולה לפגוע בי." הוא צחק. זה לא היה הצחוק הרגיל והתמים שלו. ריין חשבה על הכוויה המחרידה שכיסתה את ידו השמאלית של הנער. "אבל…" היא שלחה יד אל זרועו השמאלית, ושיין הרים את כף ידו ופרש אותה לרווחה. מצא אבנים עדיין כיסה אותה.
"יותר," הוא השלים, והניח לאבנים הקטנות לצנוח לקרקע. "אש לא יכולה לפגוע בי יותר."
יבבה חלושה הזכירה לריין את האוול האומלל, היא נתנה בשיין ובדלת המוממסת מבט אחד אחרון, ונכנסה לתא.
"האוול…" היא לחשה. יבבה. "אני מצטערת עם הפחדנו אותך, זה רק אני ושיין. תסתכל, כל הרעש הזה היה רק שיין שפרץ את הדלת."
היא העדיפה להשתמש במילה 'פרץ' מאשר 'עיקם לגוש ברזל מעוות בעזרת אגרוף אבן רותח שיכול לרסק ראש של בן אדם לרסיסים ולהמיס את העור שלו בו זמנית'.
"לכי מכאן…" האוול יבב. "אמרתי לך מאה פעמים! אני לא יכול לבוא איתך!"
נראה שהוא היה יותר מעורער ממה שהיא חשבה.
"לא דיברנו במשך חודש, פוקאסו…" היא לחשה, משתמשת בכוונה באותו שם חיבה משונה בו הוא קרא לה פעם, לפני המון זמן.
"די… די לשקר…" הוא התכווץ כנגד הקיר עד כמה שהוא היה יכול. "אני לא רוצה… תעזבי אותי… בבקשה… פוקאסו… לכי מפה… אם זאת באמת את… לכי… אם אני אבוא איתך… הוא… אסור לי… אסור לי! פולקס… הוא… די, לכי כבר…"
ריין הביטה לשני הצדדים בלחץ, הם חייבים לצאת מפה מהר, הסחת הדעת יכולה להחזיק רק כמות מסוימת של זמן…
"האוול, בוא איתי. אני פה ושיין פה, ושנינו הולכים להוציא אותך מהמקום הזה. אולי שיין טיפה טיפש, אבל אני לא נותנת לו לעשות תוכניות. אני עושה את התוכניות, ומתי אני איכזבתי אותך?"
"זה מה שאמרת גם בפעם שעברה… אני לא יכול, ריין… אני לא יכול… תברחו בלעדי… אני אשאר כאן, עם פולקס…"
ריין נשכה את שפתה, והביטה בשיין שעמד איפה שפעם עמדה הדלת. הוא צעד פנימה, ונעמד לצידה של ריין, שקראה ברך כדי להיות באותו גובה כמו האוול המתכווץ בפינת חדר האבן. היה בו דרגש חצוב בקיר, ואפילו אחד שהיה ארוך מספיק עבור האדם הכי גבוה שהיא הכירה. (טכנית, הוא ולאיון היו באותו גובה במדיוק. ככה ששניהם חלקו את המקום הראשון עם ה 1.91 המפלצתי שלהם.) אבל ריין ידעה שהאוול בחיים לא יצליח להירדם בתוך דרגש שכזה. המחשבה על המבט הנבוך-ביישני שידידה העלה על פניו כשסיפר לה על הפחד המגוחך והלא-רציונלי שתקרת מערה, כל מערה, אליה יכנס תקרס עליו חיממה את ליבה של רייבן קלאוד.
היא הביטה בשיין שהסתכל עליה בשאלה. בירור מבקש רשות להעניק לה עזרה בעניין כמו שעשה עם הדלת. זה כמעט הטריד אותה, כאילו הוא שכיר-החרב הפרטי שלה. אך היא זזה הצידה ונתנה לו להפעיל את קסמיו, רק שלא ינקוט בגישה דומה לזו שנהג בה עם הדלת.
"תסתכל עלי." שיין ציווה, האוול הרים את מבטו התכול והרועד מכפות רגליו, אל עיניו הקפואות של שיין.
לפתע הוא סטר לו, ריין צרחה עליו במלוא גרונה.
"אתה מדבר שטויות!" שיין צעק. "אתה לא תישאר כאן! היא באה להציל אותך! ואתה תבוא איתנו! מצידי אתה יכול לחזור לפה בריצה ברגע שאנחנו מגיעים למישורים! אבל אתה תבוא איתנו עד לשם! אז תפסיק לייבב כמו כלבלב שבועטים בו! אנחנו יודעים שאתה מסכן ואומלל וחטפת מכות! אז נחש מה?! לא אכפת לי! עומדת מולך מישהי שממש אכפת לה ממך מסיבה לא ברורה! מישהי! שצעירה ממך בארבע שנים! ולעומת מה שהיא עברה! אתה בילת חודש בגן עדן! אתה יודע איך אני יודע את זה?! כי ברור לי מה צריך בשביל לגרום לך ליבב כמו תינוק ומה צריך בשביל לגרום לה להניד אפעף! ונחש מה?! מה שיגרום לך להתכדרר לכדור ולבכות לאימא שלך יגרום לה לצחוק בקול רם! אז קום! כי היא לא תזוז מכאן לפני שאתה תקלוט! ואם יש דבר אחד שאני לא מוכן שיקרה זה שהיא תמות כי אתה פחדן עלוב!!!"
ריין בהתה בו בפה פעור. בטוחה שהאוול הולך לפרוץ בבכי ולא להפסיק לעולם. אבל לא, האיש נעמד, במלוא קומתו המבעיטה. צלצול שרשראות נשמע, והאוול הביט בשיין באותו מבט כחול ונסיכי בצורה בלתי ניתנת להסברה. מבט אצילי וקר שאט אט התמלא זעם.
האוול הסתער קדימה, שיין לא נרתע, שקשוק שרשראות מחריש אוזניים נשמע, והאוול נעצר. נאבק כוחו בשלשלאות הכובלות את ידיו. הוא צרח צרחה אחת ארוכה של זעם טהור, לא צרחה אנושית, וגם לא חייתית. צרחתו של משהו מחריד בין ציפור לאדם.
שיין לא זז מלימטר. פניו של האוול נמצאו סנטימטרים ספורים מפניו שלו, והוא לא מיצמץ.
לבסוף הצרחה של האוול גוועה, והולחפה בגידופים מחרידים.
"תשחרר לי את הידיים כדי שאני אוכל להוכיח שאתה טועה! ממזר מרתיח שכמותך! תן לי לחנוק אותך בעצמי!"
שיין ניגש את מאחורי גבו של האוול, ונעמד ברווח בין שתי השרשראות שהיו מחוברות לשתי הידיים. הוא אחז בכל שרשרת ביד אחת, ועצם את עיניו. תוך שניות, האוול, שניסה לזוז קדימה בכל מעוזו, הושלך בבת אחת כשהשלשלאות נותקו. ריין רצה לתפוס אותו, אבל הוא כבר הסתער על שיין. שצלל הצידה בזריזות שלא תיאמן. אך האוול עדיין היה האדם המהיר ביותר שיש, ותוך רגע שיין היה מוצמד לקיר התא בשתי כתפיו, ריין צעקה להם לעצור, שאין מספיק זמן בשביל זה. אבל האוול המשיך להביט בשיין.
"אנחנו לא יכולים להילחם זה כנגד זה כרגע, אבל אני מבטיח לך: כשנגיע למקום בטוח, אני אמחץ אותך."
"יש לנו דברים יותר חשובים להתעסק בהם מאשר איומים ריקים מתוכן."
"לך לעזאזל." האוול אמר והרפה מכתפיו, נותן לשיין לצנוח לקרקע.
ריין הביטה בהם, בשיין שעמד לפקודתה כאילו היא האדונית שלו, והאוול שהתנשף, שלשלאות שלא קשורות לדבר נתלות מטבעות הברזל שחנקו את מפרקי ידיו.
היא לא יכולה לקחת אותו עמוק יותר, אל לאיון. הוא לא יעמוד בזה.
"תתקדמו קדימה ותמצאו את תיאו, אני יורדת אל לאיון; ושנינו אמורים להדביק אותכם. תרגישו חופשי לא למהר, יהיה יותר בטוח עם נתאחד לפני שנגיע אליו." היא אמרה, ופנתה לרוץ לכיוון ההפוך לזה שבאו ממנו, שיין תפס בכתפה.
"לבד?" הוא שאל, היא משכה את כתפה מאחיזתו והנהנה, פותחת בריצה מהירה ככל האפשר.
היא רצה עשר דקות בלי שום סימן חיים, רק עוד ועוד ועוד מסדרונות.
בבקשה, היא חשבה לעצמה. בשם הרוחות, שהכל יסתדר.
היא נעצרה בבת אחת למשמע קול חלוש ומרוחק, שמיד אחריו הגיע קול חזק ומרוחק. צרחת תופת מחרידה. זה לאיון, היא ידעה את זה. רגליה זזו יותר מהר ממה שחשבה שהן מסוגלות לזוז, ובכל אנקת סבל הן מיהרו. הצעקות מילאו אות מוחה, לא נתנו לה לחשוב על דבר מלבד להגיע ללאיון. הדופק שלה שאג באוזניה, היא לא הייתה צריכה לשמוע אותו, היה הרגישה אותו.
רק להגיע ללאיון, רק להציל את לאיון, רק להפסיק את הסבל.
אך כלל שהיא המשיכה הצרחות התרחקו, נדמה כל הזמן שהיא פונה לכיוון הלא נכון. הצרחות הפכו טרופות יותר מרגע לרגע, תחנונים וקריאות לעזרה השתלבו עם אנקות כאב מחרידות. היא רצה בכל כוחה, אך שוב ושוב היא פנתה בכיוון האפשרי היחיד- שנראה כמו טעות גמורה.
"אבא…" התייפח לאיון איפשהו במרחק. "אבא!!!"
הצעקה כל כך הזכירה לה את הבכי שלה, שהיא כמעט נפלה מרגליה. הזיכרונות תקפו אותה בבת אחת כפי שלא עשו מעולם. גופה מדממת, ילדה בוכה, סמטה חשוכה, סכין מוכתמת בדם.
היא המשיכה לרוץ, והצרחות נהפכו למחרידות יותר ויותר, היא הרגישה אותן ככאב פיזי ובלתי נסבל בחזה שלה, כאילו מישהו עוקר את ליבה. שוב ושוב הבזקים מאביה שלה תקפו אותה, עיוורו אותה, עירפלו את המחשבה שלה. היא נעצרה, כך היה נדמה לה. היא לא הייתה בטוחה אם היא על הרצפה או נשענת על קיר או שניהם.
"לא," היא הצליחה לגייס מחשבה אחת צלולה. "זה לא אמיתי, מישהו משחק לי במוח. אני לא אתן לו."
לאחר שקבעה זאת, ריין מצאה את עצמה רצה שוב. כאב החל פועם ברכותיה. "זה לא אמיתי." היא אמרה לעצמה שוב ושוב. למוחה צפה תמונה מזוויעה של איש בבגדים כחולים רוחן מעל אביה, היא נחרדה לגלות שהאיש היה האוול.
היא נהדפה לאחור, אך המשיכה לרוץ. נדמה היה לה שהרגה מספר שומרים, אך היא לא הייתה מסוגל לקבוע כיצד עשתה זאת או כמה פעמים זה קרה. אולי עברו דקות ספורות עד שהרעש החל להתרכך, ואולי שעות. ריין קלאוד לא ידעה להגיד. אך כשההפוגה באה: היא עשתה זאת בהדרגה אך במהרה. היא ראתה את ידיה אוחזות בשתי הקטאנות המוכרות שלה, אך לא הצליחה להיזכר כיצד השיגה אותן שוב. גם הסאיות¹ היו תלויות על מותניה. לכן היא פשוט השחילה אותן חזרה למקומן בתנועה מוכרת.
הצרחות נעלמו, היא הבינה פתאום. במחשבה לאחור היא קלטה כמה מזויפות הן היו. אך ריין האמינה להן ללא ספק. היא ידעה שזה לאיון, למרות ש…
היא הבינה שהיא לא מצליחה לזכור איך הצרחות נשמעו, היא זכרה ששמעה אותן, אבל לא מה חשבה או איך הרגישה, מה שרק שיכנע אותה עוד יותר שמשהו מסריח קורה כאן. אבל זה הכיוון היחיד, המקום היחיד בו לאיון עשוי להימצא.
היא המשיכה לרוץ בשקט ככל האפשר, עכשיו המקום נראה יותר כמו מנהרה מאשר מסדרון. ריין נזכרה לפתע שרצה במורד גרם מדרגות סלעי ומסולסל.
לאיון היה קרוב, לקח לה כמה שניות להבין איך היא יודעת את זה, והתשובה עוררה בה רצון לפרוץ בבכי: היא הריחה אותו. לא את הריח הרגיל שלו. אפה שנטה לשועליות לעיטים זיהה את הריח הבלתי ניתן להגדרה ההוא, ריח של יאוש טהור. הוא הריח כמו דמעות וזיעה ודם. איך היא ידעה שככה לאיון מריח עכשיו? בגלל השערית הקטנה של אותו ריח לואיזה, ריח שאותו רד תיארה פעם כ: "ריח של רשת עכביש שהטל מסמן את חוטיה, התלויה בין עליה הירוקים של לואיזה לימונית בשעות הבוקר המוקדמות."
היא התגעגעה לרעננות המקסימה של לאיון, שניתן היה לתאר רק כפי שרד תיארה את ריחו.
היא נעמדה מול סף דלת, מקום שנראה כאילו הייתה אמורה להיות בו דלת פלדה כבדה: אך הוא נותר בתור כיווץ לא-גמור במנהרת האבן. כמו גרב מלאה בחול שגומייה חנקה באמצעה. היא הופתעה לגלות כי פנס כבוי ונעוץ בחגורת מכנסיה יחד עם הנדנים של שתי החרבות, למרות שהיא השאירה את הפנס המקורי עם שיין, ובראשונה היא הבחינה בדברים הבהירים והזוהרים שהפיצו אור לבן ומפוקפק במנהרות, הם נראו כגלילים בוהקים מכדי שתוכל להביט בהם ישירות בצבע לבן, והיו מחוברים בזוגות לתקרה בעזרת ברגים.
היא ידעה שמי שעומד בתוך המסדרון שמעבר לכיווץ-נטול-הדלת לא יכול לראות אותה, ממש כפי שהיא לא יכלה לראות אותו. לכן היא שלפה חרב אחת מתוך השתיים היו ברשותה, וספרה עד שלוש בליבה.
"אחת…"
לאיון שם.
"שתיים…"
אני יודעת את זה.
"ו…"
אני אציל אותו.
"שלוש!"
היא הסתערה למסדרון, ומיד שיספה את חזהו של אחד משני השומרים בכחול, השני הסתער עליה והיא תקפה את צווארו, השומר התרסק לרצפה: גבו שעון על הקיר.
המסדרון הזה היה דומה לזה בו מצאה את האוול, רק שהוא היה מעט קטן יותר, מואר, ובמקום דלתות מתכת התאים היו מופרדים מהמסדרון באמצעות סורגים. כמו בתא של שיין.
בתא הראשון לא היה איש, וכך גם בשני. אך בשלישי היא ראתה משהו, לרגע היא חשבה שאלו אשליות האור והצל מהסורגים והאורות הבהירים. אך לא, הוא ישב שם. כמו בציור בשחור-לבן. יושב במרכז התא הריק לחלוטין – לא היה בו אפילו דרגש לשינה – בגבו אליה, ראשו נח על ברכיו ורגליו אסופות לחזהו.
"לאיון?…" היא לחשה כל כך חלש שלא היה לו סיכוי לשמוע אותה.
"בהצלחה," אמר השומר משוסף-הגרון שהסתבר כחי, דם זלג בכמויות מפיו ואפו. "הוא הפסיק להגיב לפני שבוע."
היא צעדה אליו וניסתה להסתיר את הרעד של ידיה, "איפה המפתחות?" היא שאלה בקול יציב ככל שהצליחה.
"אתם לא מבינים," הוא אמר, דם בעבע מפיו. "מה שיקרה אם תפילו את המלוכה."
בכוחותיו האחרונים, הוא ירק על הרצפה, כנראה שהוא כיוון אליה: אך יכולות הקליעה שלו לא היו במיטבן, ולאחר מכן: נשימתו שבקה ועיניו הבהירות נותרו בוהות בחלל. ריין מצאה במהרה את צרור המפתחות התלוי על חגורתו.
"לאו רוס", נכתב עליהן. ריין עצמה את עיניו של לאו, כמחוות כבוד על התעוזה שהפגין, וחזרה לדלת התא.
"הוא הפסיק להגיב לפני שבוע." קולו של לאו רוס הדהד במוחה. היא סילקה אותו והתחילה לנסות את המפתחות הרבים. לאיון לא זז. היא בלעה את רוקה כשגילתה את אחד המפתחות כמתאים, ספרה עד שלוש בשנית, ונכנסה פנימה.
היא בחנה אותו, את לאיון. חולצתו הייתה קרועה, וחשפה את גבו מלא השריטות והחבורות. ריין הייתה מסוגלת לספור את חוליות עמוד השדרה שלו בקלות, היא אמרה לעצמה שזה בגלל תנוחת הישיבה שלו. הרי לא יכול להיות שהוא איבד כל כך הרבה מסה בחודש אחד, נכון?…
"לאיון?…" היא לחשה.
"תעזבו אותי." הוא אמר בקול סדוק מיובש ועייפות. היא נעצרה לרגע במקומה, אבל אז הכריחה את עצמה להמשיך.
"לאיון…" בלי להתכוון בכלל היא החדירה בשמו את כל הגעגוע והרגשות החמים שהיו לה כלפיו. את הכמיהה שרדפה אותה בלי שאפילו תבין זאת. כמו אדם שאינו מבין כמה הוא רעב עד שמוגש לו אוכל: היא הייתה רעבה לחיוך שלו, לחיבוק שרק הוא היה מסוגל לתת. שרק הוא גדול מספיק כדי לתת. אותו החיבוק שגרם לה להרגיש כמו ילדה קטנה בזרועותיו המגנות. אותו חיבוק שגרם לה להרגיש בטוחה, כאילו הוא לא יתן לשום צרה בעולם להכאיב לה- כאילו הכל יהיה בסדר.
מלאה בזיכרון הנפלא הזה היא נגעה בכתפו, בטוחה במאת האחוזים שרק המגע שלה יספיק כדי שידע שהיא לטובתו.
"אמרתי לכם לעזוב אותי!!!" הוא צרח וקם, משליך אותה אחורה, רצפת האבן שפשפה את עורה: היא הרגישה את הדם הזולג מהמרפקים שלה. ראשה הנחבט בכוח עצום בקיר האבן פעם בכאב יחד עם הדופק שלה, משהו חמים ודביק זלג על הקרקפת שלה, ואז על צווארה. בפעם הראשונה היא ראתה בגודל של לאיון דבר מאיים, מפחיד, מבעית. עיניו האדומות הביטו בה באי-הבנה, על פניו החולות גדל זקן קטן ופרוע, שכל כך לא התאים לו.
"ריין?…" הוא שאל כלא מאמין ולא מבין, וכרע לצידה. ידיו הגדולות נגעו במרפק המדמם שלה, ועיניו שנראו אפורות חסרות-צבע כמו ענן גשם מבשר רעות הביטו אליה. שואלות שאלה שאת התשובה עליה היא הן ידעו: אני עשיתי את זה?
בתשובה היא הביטה בו חזרה, במבט רחום ורך. הוא משך אותה לחיבוק.
גרונה נחנק מדמעות, ממש כמו שלאו נחנק מדמו שלו. היא הרגישה את הדמעות של לאיון הנמס בידיה זולגות על גבה ומתערבבות בדם שהזדחל על צווארה הצנום.
"אני מצטער…" הוא לחש. "לא התכוונתי, אני נשבע. לא התכוונתי."
"זה בסדר, לא ידעת שזאת אני…" היא אמרה, וקיללה את עצמה על הטיפשות שבלבוא מאחוריו במחשבה שיזהה אותה לפי מגע ידה בכתפו.
"לא!" הוא חיבק אותה חזק יותר, היא הרגישה כאילו הכלוב הצלעות שלה הולך להתנפץ. "לא רציתי לפגוע באף אחד! אני שונא לפגוע באנשים! את חייבת להאמין לי! אני שונא את זה יותר מכל דבר בעולם! לא התכוונתי להרוג אף אחד! לא רציתי! לא רציתי לפגוע בהם! אני מצטער, אני כל כך מצטער…"
"לאיון…" היא לחשה בקול חנוק. "בבקשה, תרפה קצת, אתה מכאיב לי."
בבת אחת הוא עזב אותה לגמרי, וזחל אחורה כמו כלב נזוף. ריין לא יכלה למצוא מילה שתתאר כמה היא הצטערה על כך שאמרה משהו. היא הייתה מעדיפה גם למות מחיבוק מוחץ של לאיון מאשר זה, מאשר שיפחד לחבק אותה.
היא נעמדה, אך הוא נשאר לשבת. היא שלחה לו יד, אך הוא נסוג מעט, ונעמד לבדו. מקפיד על זהירות איטית. הם יצאו מהתא, ולאיון נעצר ובלע את רוקו, מביט בגופותיהם של לאו והשומר השני. ריין אחזה בידו ומשכה אותה קלות. הוא הבין את הרמז והמשיך.
הם חלפו על כל כך הרבה גופות בדרכם, כל כך הרבה אנשים שריין לא הצליחה לזכור שהרגה. היא לא הביטה בפנים שלהם, אך לאיון כן. הוא הביט בפנים של כל אחד ואחד מהם, מידי פעם הוא נעצר מול אדם מת כלשהו למשך שניות ארוכות, והיא הייתה צריכה למשוך אותו בזרועו כדי שיצא מהטראנס ויבוא איתה. הם לא דיברו, ריין חשה שאין מילה שתספיק כדי לעשות הבדל כלשהו על רגשותיו של לאיון באותו רגע, שום דבר שתגיד לא יוכל לשנות דבר. זה ישמע רק כתחנונים עלובים, נסיון פתטי להסיח את דעתו.
הם עלו כל כך הרבה שאוזניה של ריין התפוקקו. היא שמעה את קול ה "פלוק" רק באחת מהן. באיזשהו שלב הם עברו את פלוגת הרפאים האחרונה, וריין התחילה לקלוט שהיא זכרה את המקום הזה, פה היא עמדה לפני שמשחק-המוח החולני ההוא התחיל.
"תשעים ותשע אנשים." לאיון לחש בלי לעצור או להביט בה. "אלו היו בדיוק תשעים ותשעה אנשים מתים."
הם שתקו במשך רבע שעה הבאה, עד שהיא זיהתה את הפנייה שתוביל למסדרון בו הוחזק האוול.
כשהם נכנסו ריין הופתע לגלות את האוול נצמד ככל האפשר לדלת התא הסגורה שלו, ושיין רוכן מעל גופתו של שומר, והכי מוזר: לא נראה שכלום לא בסדר עם השומר הזה. הוא שכב שם, בלי שום פציעה, בעיניים פעורות, ולא נשם. היא פתחה בריצה לעברם, וכמוה גם לאיון. האוול הביט בה מספר פעמים, אבל חזר מיד להביט ברגליו ולהתכווץ כנגד הדלת, שיין הביט בהם רק כשהיו ממש קרובים אליו.
"איך… איך עשית את זה?…" היא שאלה בלבול. עיניו האפורות-ירקרקות מעולם לא נראו לה קרות יותר מאשר מכשהביט בה באותו רגע.
"אני-"
דבריו נקטעו בצעקות מהמשך הדרך. ריין נעמדה מיד והתחילה לרוץ, שלושת הבנים רצו אחריה.
מסתבר שמקור הצעקות הייתה פלוגה קטנה של חיילים בהמשך, רק חמישה שומרים. ריין לא הספיקה אפילו להושיט יד לחרבות שלה לפני ששיין שלח בינהם זרם של אוויר שהטיח את החמישה בקירות האבן הקשים, אלו שלא נוטרלו מהחבטה העוצמתית… ובכן, שיין דאג גם להם.
"מאה וחמישה." לאיון לחש מאחוריה, היא אחזה בידו הגדולה תוך כדי ריצה.
שיין רץ ראשון, אחריו ריין ולאיון צמוד לזנבה – תרתי משמע – ואחרון השתרך האוול, לבה של ריין נצבט כשהיא חשבה על הימים הרחוקים בהם שניהם רצו בין העצים, איך היא מעולם לא הצליחה לתפוס אותו, איך המשחק האמיתי לא היה תופסת ילדותית מידי עבור שניהם: האוול פשוט נהנה מהתירוץ לרוץ על רגליו הקלילות, וריין פשוט נהנתה מהתירוץ לצפות בו, צוחק ורץ כמו אייל בדמות אדם.
הוא יכול לרוץ מהר יותר מכולם גם ביחד, או לפחות יכל.
"זה לא יעבוד," שיין אמר מלפנים. מתנשף. "אנחנו לא נוכל לעבור ככה את כל המקום הזה."
ריין הביטה בו, הלחימה בהחלט גבתה ממנו מחיר. לאיון כבר בקושי הצליח לעמוד, והוא עוד לא נאלץ להילחם בכלל. האוול נראה נואש פשוט לזחול לפניה חשוכה כלשהי ולישון, אולי למות. ריין ידעה שגם הרגליים הרועדות שלה לא יחזיקו עוד הרבה זמן.
"למישהו יש רעיון?" היא שאלה, בעיקר את לאיון. הוא נראה אבוד כל כך שריין רצתה פשוט לחבק אותו.
"אני… לא… יודע…" הוא התנשף. "תיאו תמיד עולה על תוכניות גאוניות בזמנים כאלה…"
כאילו שמע את דבריו, קול של שומר יחיד בקע מהמשך הדרך. נשמע שהוא ניסה להרגיע מישהו.
"לאיון!!! שיין!!! ריין!!! אני כאן!!!" צווח קול מוכר ממש לא הרבה בהמשך הדרך. לאיון פתח בריצה מחודשת, הפעם שלושתם מיהרו אחריו.
הם פנו בחדות למסדרון ממנו בקע הקול.
"רגע!" תיאו התחיל להגיד, אך זה היה מאוחר מידי. פלוגה שלמה הסתערה עליהם.
ריין שלפה שתי חרבות, שיין פצח במתקפת אדמה ומים, לאיון התרכז בלהגן, אך גם תקף. ריין לא יכלה להביט בו, אך ראתה בזווית העין פרווה זהובה על שתי רגליים. כל אותו זמן תיאו צעק וצרח מאיפשהו בקרבת מקום, ריין לא הצליחה למצוא אותו במסדרון.
הם נהדפו לאחור, ריין הרגישה מאות חתכים נוצרים מעשרות חרבות. הם איבדו את גורם ההפתעה, היו בנחיתות מספרית, ובסביבת לחימה עוינת: לא היה להם סיכוי.
עד שלפתע, לוחם אחד פשוט קרס מולה, ואחריו עוד אחד ועוד אחד: עד שחצי פלוגה כבר נפלה קורבן לדבר המסתורי, והוא המשיך. הם פשוט מתו, ריין ראתה זאת בעיניים שלהם. היא לא הייתה צריכה להילחם הרבה מאותו הרגע, במהרה פלוגה שלמה קרסה ללא סיבה ברורה.
היא הביטה מסביב, ושמה לב לשני דברים.
הראשון, זה היה מסדרון-רצוף תאים כמו זה ששיין הוחזק בו, ותיאו נצמד לסורגים של אחד התאים בעיניים פעורות לגודל של צלחת.
השני, שיין התנשף כאילו אין מחר. רגליו רעדו.
"המפתחות," תיאו אמר. "הן בתור הארון ההוא ששם. הם מחביאים שם צרור מפתחות ענק, הניחוש שלי הוא שהוא יכול לפתוח כל תא במקום הזה. רק תיזהרו: יש שם חוט ממש דק, קשה לראות אותו, אבל אם הוא יקרע כשתשלחו לשם יד האזעקה תופעל."
ריין הנהנה ופנתה לארון, הוא נראה כמו ארון שירות רגיל- היא לא הייתה חושבת מעולם לפתוח אותו, ובטח שלא שמה לב לחוט, שאפילו אחרי שתיאו הסביר לה על מיקומו המדויק היא נאלצה להתאמץ כדי לראותו, איך תיאו הבחין בו ממקומו במרחק של שלושה מטרים: היא לא ידעה.
היה כל כך קל לשכוח כמה הילד הזה באמת חד, חד-מחשבה וחד-עין.
היא פתחה את דלת תאו של תיאו, וזה יצא לאט. כמעט לא מאמין. הוא חיבק אותה, והיא הופתעה לגלות שריח פירות היער עדיין דבק בו.
הוא סקר את המסדרון רצוף-הגופות במבטו.
"הדם שלהם קפא." הוא לחש. ריין הביטה בו בהפתעה.
"את רואה את שטפי הדם הקטנים האלה? הוורידים שלהם פשוט התפוצצו: הדם שלהם התקרר, התרחב, וקרע את כלי הדם. זה מה שיקרה לבן-אדם אם תקפיא אותו בתוך גוש קרח. זה דרך די נוראית למות, אבל אני לא חושב שזה כואב. נראה לי שאתה פשוט מת לפני שזה מספיק לכאוב." הוא אמר בקול שקט ורועד. חדור פחד. כולם הביטו בשיין.
"בואו נמשיך."
הוא אמר את הדברים בכזה טון חדגוני וקר, שריין חשבה שיהיה לה עדיף לא לשאול עוד שאלות.
"מאה שלושים וחמישה אנשים." לאיון לחש, הם התחילו ללכת.
ריין הביטה על האוול, הוא נשאר כמעט בלתי נראה כשנצמד לקיר בפחד.
"בוא," היא אמרה, והושיטה את ידה. "אנחנו הולכים לצאת מכאן."
"אני רוצה לחזור, אני לא רוצה להמשיך. אני לא רוצה למות, אני רק רוצה להתעורר מהחלום הזה, אני מתעורר רק כשאני חוזר לחדר." הוא מלמל, ואסף את ידיו לחזהו, היא ניסתה לתפוס בזרועו, אבל הוא נסוג.
"זה לא חלום, זה אמיתי. אני מבטיחה."
הוא התכווץ יותר ממה שחשבה שאפשרי, ונד בראשו לשלילה במרץ. שערו הבהיר התנופף מצד לצד.
"אני לא יכול ריין, את לא יודעת את זה: אבל זה חלום. זה סיוט ענק, כל זה זה רק חלק מהעינויים. זה קרה כל כך הרבה פעמים, ריין. אני לומד, אולי אני טיפש אבל אני לומד. כמו כלב, שמרביצים לו באף עם עיתון. אם אני אבוא… אני יודע מה יקרה. זה לא טוב, לא טוב." הוא נד בראשו לשלילה וחזר על המילים שוב ושוב ושוב. היא שלחה יד לכתפו, אבל במקום לגעת בה במחווה מנחמת היא צבטה את עורו. הוא יבב.
"למה עשית את זה?"
"צבטתי אותך, לא התעוררת. משמע: זה לא חלום. עכשיו, בוא. רד מחכה לנו." הוא הביט בה בחוסר אמון לרגע, ואז צעד צעד קטן קדימה, מבטו מושפל. היא חייכה חיוך זעיר, והחלה ללכת.
הם התקדמו די הרבה בקצב מהיר, לאחר שהתברר כי הסחת הדעת לא העסיקה את כולם, ריין נשארה דרוכה כל הזמן. הם מצאו את רד, וברגע שהם פתחו את דלת התא היא הסתערה, לא על שיין, לא על ריין, אלא דווקא על תיאו. הוא חיבק אותה חיבוק מגן, והיא חיבקה אותו.
ריין נתנה בשיין מבט חטוף, מצפה לראות אותו מעווה את פניו או ניגש אל רד בחיוך חם, או לפחות מראה סימן קנאה כלשהו. אבל לא, שיין המשיך ללכת בלי אפילו לתת בהם מבט שני, לחלוטין לא מתעניין בכך שהנערה שלפני חודש הוא טען לאהוב מתנחמת בזרועותיו של אחד מחבריו הטובים ביותר בשעה שכנראה הייתה מהקשות בחיה.
"אנחנו קרובים לפני הקרקע," קבע שיין לאחר כמה דקות ריצה. ריין החליטה שלא לשאול איך הוא יודע. הם טיפסו בגרם מדרגות (בראשו המנהרה החצובה התחלפה בלבני אבן גדולות) שהוביל לדלת, שיין, שהלך בראש, עצר לידה, אצבעו על שפתיו לסימון שקט. הוא הביט בריין, והיא טיפסה לראש המדרגות לצידו. מעבר לדלת הזאת הייתה היציאה, הם כל כך קרובים להיות מסוגלים לברוח…
היא נתנה את משתי הקטאנות שלה ללאיון, שהיה רגיל לחרב הדקה. את החרב הכבדה יותר שהייתה ברשותה היא נתנה להאוול, ואת שני הפגיונות היא נתנה לתיאו ורד, היא עמדה לסמן לשניהם להיצמד אליה, אבל אז- במחשבה על אומץ הלב הבלתי יאמן שהפגין תיאדור מנדס חודש אחד קודם, היא סימנה לו להגן על רד, והראתה בפנטומימה שיקח חרב אמיתית מתי שיוכל, היא רק קיוותה שהוא אכן הבין את הבעות הפנים ומחוות הידיים המשונות.
היא ספרה ללא קול באמצעות אצבעותיה, ובשלוש: הם פרצו דרך הדלת.
היו שלוש שניות לסרוק את החדר הענק אליו נכנסו, ריין בודדה את היציאה במהירות: זוג דלתות ענקיות מעץ, וסקרה את עשרות ואולי מאות האנשים שעמדו שם. הם הביטו בנמלטים, והנמלטים הביטו בהם. זה נמשך שלוש שניות.
ואז הם הסתערו.
ריין זזה מהר יותר מהרוח, היא שיספה וחתכה ובעיקר: לא עמדה באותו המקום יותר ממאית השנייה. היא התגלגלה על הרצפה והחליקה על כפות רגליה הנתונות במגפיים הרוסים. מידי פעם היא קיבלה הצצה לתיאו הנלחם בחרב ארוכה, או האוול שדוקר ומשסף. בשולי תודעתה היא הבחינה בשאגת האריה, וחיוך זעיר עלה על שפתיה.
באיזשהו שלב, אחרי כמות זמן שהיא התקשתה להעריך, תקפו אותה חמישה לוחמים מנוסים בקטאנות. הם פעלו בתיאום מושלם, וריין נדחקה בגבה אל הקיר, היא התחילה להתנשף, שריטות הצטברו על עור הזית שלה, בהסתערות נועזת היא הצליחה לשסף את חזהו של אחד מהם, והוא נפל. אך אחד האחרים הצליח לתקוף אותה בעקבה, דרך מגפי העור. היא צרחה וכשלה, החרבות פגעו משני צדדיה, היא ניסתה לזחול אחורה במהרה, אך חץ פגע במרחק סניטימטר יחיד מהחזה שלה.
בדיוק כשהיא חשבה שזהו, הם נכשלו, האדמה התחילה לזוז מתחתיה. היא זזה לפתע, למעלה, כך היה נדמה לה. העולם הטשטש לכמה שניות, וכשהיא הצליחה סוף סוף להביט סביב היא גילתה שפיסת הרצפה עליה שכבה כעת הייתה בגובה של שלושה מטרים לכל הפחות מעל הקרקע. החדר הזה היה ענק בצורה יוצאת דופן, היא הבינה זאת כעת. תקרת האריחים התנשאה לפחות עשרה מטרים מעליה.
בבחינה נוספת של החדר ריין הבחינה בארבעה עמודי-אדמה נוספים, על ראשם היו ארבעה מחבריה.
ארבעה, מי חסר?
לפני שהספיקה בכלל לזהות מי זה ששכב על העמוד הקרוב ביותר אליה- צרחות מחרישות אוזניים נשמעו, אך רק דממה מאוזנה הימנית. ריין הביטה אל מאה החיילים שמילאו את החדר, הם נפלו כמו זבובים. היא לא הצליחה לראות מה הורג אותם ומפיל אותם עד שנער קטן-גוף זינק למעלה, אגרופו השמאלי של שיין היה מצופה אבנים מעלות-אדים, הוא ריסק כלובי צלעות וגולגלות, ובאותו זמן שלח רסיסי קרח חדים כתער שנכנסו מצד אחד של האדם ויצאו מהשני, ובנוסף- אנשים המשיכו ליפול בלי סיבה ברורה, תוך רגעים הפיעו על גופם אותם שטפי דם שתיאו אמר שמסמנים כי דמם קפא. ריין הביטה אל העמודים האחרים, על אחד מהם היא ראתה את רד המתנשפת, שריטה ארוכה נמתחה ממעל לאוזנה עד לאמצא הלחי. במרחק של שבעה מטרים ממנה תיאו עמד, אוחז בחרבו בידיים רועדות. במרחק חמישה-עשר מטרים האוול שכב על גבו בעיניים פקוחות, חזהו עלה וירד בנשימות קצרות, ובצד השני של החדר העצום לאיון, או יותר נכון חצי-לאיון חצי-אריה-ענקי שכב על צידו והתנשף. הוא נעמד על שתיים לאט לאט, וריין קלטה שהיא יכולה לספוק את הצלעות שלו ממרחק של קרוב לעשרים מטרים. אך היא לא הספיקה לעשות זאת, כי לאיון ירד לארבע, וזינק מטה את שלושת המטרים עד לקרקע, הוא יכל לקפוץ אותם חזרה בעת הצורך. החיילים מיד התחילו לירות עליו בחצים ולתקוף בחרבות, וגם ברובים.
רובים. יש להם רובים.
כאילו החיילים הבינו את הענייו בערך בשמן בו ריין הבינה אותו, הם התחילו לירות הכדורים שרקו והחיילים צרחו, היא הבחינה בזווית העין ברד המתכדררת לכדור ומתייפחת,
משהו פגע ברגל שלה, היא החניקה צרחה והשתתחה על העמוד, האפר שכיסה את עור הזית שלה התערבב עם הדמעות והדם בתערובות מחליאה של בוץ בעל ריח מתכתי, היא אחזה בזנבה בנסיון לגרום לו להפסיק לזוז, אך הוא חמק מידיה. היא הייתה חייבת לגרום לו להיצמד לרגליה, מהר.
"די כבר!" היא צרחה וניסתה למנוע ממנו לזוז, הדמעות חנקו אותה הרבה יותר מידי פעמים היום, "די לזוז!"
כאב עז ובלתי יתואר עבר בה כמו חשמל, היא צרחה, אחד הכדורים פגע בזנב הטיפשי שלה. הידיים שלה עדיין ניסו לתפוס אותו, והן התמלאו דם.
היא צרחה וצרחה וצרחה, מרוב כאב ותסכול ובכי. היא תפסה את הזנב בכל הכוח ומחצה אותו בשתי ידייה, הכאב היה עצום, בלתי יתואר, אך היא לא הרפתה, היא לא הייתה מוכנה להרפות.
"ריין!!!" צרח מישהו, היא הרימה את מבטה, בדיוק בזמן כדי לתפוס את הרובה שהושלך אליה, היא בהתה בנשק שניות אחדות, ואז נעמדה בבת אחת, וטענה את הרובה.
זהו,
היא כיוונה אותו.
זהו זה,
האצבע שלה הייתה מוכנה על ההדק.
נשבר לה, הם גרמו לה יותר מידי כאב, הם הולכים לשלם. גם אם זה יהרוג אותה, הם הולכים לשלם. הדבר הגדול והרשע הזה כבר הרג אותה כל כך הרבה פעמים, הוא הרג כל כל הרבה אנשים שהיא אהבה, אבל זהו, הם הולכים לשלם.
היא ירתה וירתה וירתה.
"זה בשביל קאיה!" הגרון שלה נקרע, הפעם הדמעות סיפקו אותה, הן היו הדבר הנפלא ביותר שחשה בימי חייה.
"שמעתם?!" היא חשבה על האנשים בכחול, אלו שעמדו בסמטה, אלו שהיא אמרה לכולם שהיו שודדים, אלו שדקרו את האיש שהיא הכי אהבה בעולם בסכין, שלא כיבדו אותו אפילו בחרב.
"זה בשביל אבא שלי!!!"