היסודן האחרון 50: זעזוע מוח ומזוכיזם משעשע

אני הולך למות.
האוול הולך לבעוט בי למוות.
אני לא אמות מוות גיבורים, אני לא אמות בגיל תשעים משיבה טובה.
אני אמות ממש כאן, אחד החברים הכי טובים שלי יהרוג אותי בהתקף זעם.
הוא קופא, אני לא חושב שהוא אפילו נושם, אני נוהג כמוהו.
"לך." הוא לוחש, וקורס על ברכיו, מבטו ננעץ בחלל.
יפחה.
"מה?" אני שואל בלבול. ידיו אוחזות בראשו בכוח, אני לא יכול לראות את העיניים שלו. "אמרתי לך לקחת את המחטים וכדורי החמרה והרחמים המחורבנים שלך וללכת מכאן לפני שאני אהרוג אותך!!!" הוא צורח, אני מוצא את עצמי קפוא במקומי. "תברח," הוא אומר ומביט בי, העיניים הכחולות שלו נוצצות מדמעות, דמעות ממשיות יותר מכל ניצוץ שאי פעם ראיתי בעיניו. "הרי זה מה שאתה רוצה לעשות! זה מה שאתה רצית לעשות בפעם הראשונה שראית אותי וזה מה שרצית לעשות בכל פעם שראית אותי מאז!!! בדיוק כמו כל האחרים! אז תברח כבר!!! מה עוצר אותך?! הא?! המוסר שאין לך?! פשוט תלך מכאן לפני שאני אבעט אותם מפה בעצמי!!!" הוא צורח, כל שריר בגופו רועד כל כך חזק, הוא מתמוטט על ידיו וברכיו.
הוא בוכה.
זו הפעם הראשונה שאני רואה את האוול בוכה, כבר חשבתי שראיתי אותו בנקודות הכי גרועות שלו, הכי קשות שלו, אבל טעיתי. שום דבר שקרה לו לא מחריד כמו זה, התמוטטות נפשית מוחלטת. הוא מתייפח, אני לא יכול לראות את הפנים שלו באמת, אבל הקולות כל כך מחרידים. "לך מפה כבר!!! אני לא רוצה ש-" הוא נעצר אבל אני יודע מה הוא עמד להגיד, אני לא רוצה שתראה אותי ככה. עכשיו הוא מתגלגל לכדור. לא, זה לא טוב. מה לעזאזל אני אמור לעשות?! לברוח. כל שריר בגופי צורח עלי לברוח, אבל אני קפוא במקומי, מרותק. "גרין, אם לא תלך מכאן עכשיו אני נשבע שאני אהרוג אותך!!!" הוא צורח מבעד ליפחות שלו, אני נסוג אחורה, מתי נעמדתי? הלב שלי פועם כל כך מהר שאני מפחד שהוא יצא לי מהחזה, אני כל כך מבועט. הוא מרים את מבטו אלי, העיניים שלו כחולות ומימיות ומפחידות. "שיין… אני מתחנן… לך מכאן." פתאום אני רץ, הצוק מתקרב אלי והרגליים שלי צורבות וכל הגוף שלי צורח עלי לעצור אבל המערה ממשיכה להתקרב, חשוך בחוץ, מתי נהיה חשוך? אני רץ אל תוך המערה. פרצופים, והרבה מהם. צעקות, אנשים קוראים בשם שלי. אבל אני ממשיך לרוץ, ריין עמדה שם. ראיתי את האוזניים שלה. ואני כמעט מתנגש בקיר, לנשום. לנשום, לנשום לנשום. שאיפה, נשיפה. אני מנסה להכריח את הלב שלי להאט, אבל הוא ממשיך לרוץ, כמו שאני רצתי. פנים, הן קרובות לשלי. אבל רק זמזום מדנדן עמום נשמע באוזניים שלי. אני חושב שזו ריין, העיניים שלה קרובות לשלי. היא מנערת אותי וקוראת בשמי, אני יודע את זה כי השמיעה שלי חוזרת בהדרגה. אני רק בוהה בחלל האויר גם שנער גדול-גוף נעמד מולי, פניו של לאיון מודאגות. הוא מנער אותי קצת, זה לא עוזר. הוא מנער אותי יותר, אני לא מגיב. אז הוא שואל משהו את ריין, היא צועקת עליו בתשובה, זו לא צעקה של כעס, רק של היסטריה. הוא אומר לי מילה אחת עוצם את עיניו מפנה את ראשו ונותן לי סטירה, אני ממצמץ כמה פעמים, "שיין?" הוא אומר בבהלה, מאחוריו ריין מציצה. "האוול, משהו ממש ממש רע קרה להאוול." אני אומר, ריין מביטה בי. "איפה הוא?" היא שואלת בבהלה. אני חושב קצת, "את לא יכולה ללכת לשם." אני אומר, האוול לא היה רוצה שהיא תראה אותו ככה, זה רק יעשה את שניהם יותר היסטרים. הפנים של לאיון מול שלי עכשיו, הרגליים שלי כבר לא על הרצפה, לאיון מרים אותי מהצווארון של החולצה, זה די מפחיד. אני לא חושב שהוא שם לב שהוא עושה את זה. "איפה, בשם כל השדים והרוחות, האוול?" הוא שואל, משום מה אני מפחד לא לענות לו. לאיון הוא לא טיפוס אלים, אבל יש לי תחושה שהוא מאוד קרוב לנקודה בה הוא חונק אותי מרוב לחץ. אני אומר לו, ולפני שאני שם לב אני על הרצפה שוב והוא רץ משם. רק אז אני מביט מסביב, ריין כאן, גם תיאו כאן, אני חושב שהיו כאן עוד, אבל ריין גירשה אותם. "שיין?" תיאו שואל בקול רך, הוא תמיד מדבר בקול הרך הזה. הוא נראה מפוחד קצת, אחת מן אוזני הארנב שלו מקופלת הצידה. "אתה רועד." הוא מציין, אני מביט בידי, הוא צודק. אני מביט בריין, היא נראית מפוחדת, והמומה, ומבולבלת. היא לא מבינה מה קורה, מה קרה להאוול, למה היא לא יכולה ללכת לשם, למה אני לא יכול לספר לה. מבטי נודד אל תיאו, אני לא מכיר אותו טוב כמו שאני מכיר את ריין. והוא ביישן מדי בשביל לספר לי, אבל גם הוא דואג. אפשר לראות את זה בעיניים שלו, בעיניים הירוקות כזית שלו, למה לו לדאוג להאוול? הוא בקושי מכיר אותו… ואז אני מבין, הוא דואג ללאיון. הוא דואג ללאיון ועכשיו גם אני, הוא לא נראה בסדר, ממתי לאיון מרים אנשים מהצווארון של החולצה? אני מתיישב, שניהם אחרי. כולנו דואגים, ומפחדים. אז למה שלא נדאג ונפחד ביחד? "שיין… הראש שלך הוא…" תיאו שולח את ידו לאחורי ראשי, איפה שפגעתי ברצפה אחרי שהאוול בעט בי. היא חוזרת מוכתמת קלות בדם, אני מרגיש את האזור בבהלה, חתך קטן, מכה חזקה, היא מתחילה להתנפח… "מה לעזאל קרה שם שיין?" ריין שואלת, "לפחות תגיד לי מה קרה לך, לראש שלך." היא לוחשת. אני מביט בה, היא יודעת את התשובה הרי. היא יודעת שזה היה האוול.
היא פשוט מקווה שאני אשקר לה.

לאיון רץ לשם בכל כוחו, "אדוארד." מילה אחת הייתה מקובעת בראשו, לא האוול, אדוארד. משהו ממש ממש ממש רע קרה. למעשה, בפיטר קינן החשש שיגיע לשם ולא ימצא כלום, מלבד אולי כמה נוצות שחורות.
עכשיו הוא רץ מהר יותר.
שיין היה היסטרי ומבועט לחלוטין, לאיון היה כמעט בטוח שלילד יש זעזוע מוח. הוא לא שמע מילה, בזה הוא היה בטוח. הוא לא שמע מילה מההפצרות הנואשות של ריין, הוא לא שמע את מה שלאיון צעק עליו. זה טוב, שיין לא צריך לדעת את הדברים האלה. אדוארד היה מומחה בלקרוא אנשים, למעשה, שבנג'מין בורק התבקש לתאר את הילד תמיד אמר אותו דבר "הוא רואה אנשים כפי שהם באמת." מחשבותיו של לאיון ננדו לצורה בה אדוארד רואה אותו, הוא תיאר זאת באוזניו פעם. איך לדעתו נראית מעמקי נשמתו של פיטר, במרכזו של ריב ענק.
"אתה רק ילד קטן ומפוחד לאיון. אתה ילד קטן ומפוחד שיושב בתוך מבצר איתן, אתה בנית את המבצר הזה מסביבך. על הקירות של המבצר אתה מקרין את התמונות של האיש האמיץ והטוב, ולפעמים אתה באמת מרגיש כמוהו. אבל מדי פעם אתה נזכר באותו ילד קטן ומפוחד, הילד שהיה חבר שלי. ובגלל זה אתה כל כך שונא אותי נכון? כי אני יודע מי היית לפני שבנית את המבצר."
הוא צדק, במידה מסוימת. לפעמים באמת הרגיש חבוי בתוך המבצר הזה, והיום, היום חתיכה אחת מן המבצר הזה נפלה. פיטר החזיר אותה למקומה, אבל היא נפלה. ושיין גרין קיבל הצצה פנימה, למרבה המזל הוא לא ניצל אותה.
והנה עמד פיטר, במקום בו שיין נשבע שהאוול נמצא. בהתחלה הוא לא ראה אותו, ואז שם לב לכדור הקטן המכווץ כנגד הסלע. ידיים חיוורות לוחצות על ראש בלונדיני, מעיל כחול שאפילו דרכו ניתן לראות את חוליות עמוד השדרה הבולטות מדי. אז הגיעו לאוזניו הקולות, קול יפחות מחריד שגרם לליבו להתכווץ. לא יכול להיות שאדוארד בוכה, אדוארד אף פעם לא בוכה. פיטר נגע בכתפו במגע קל שבקלים, אדוארד התכווץ יותר כנגד הסלע. "לכי מכאן ריין," הוא לחש. "הכל בסדר." קולו נשמע שבור. "זה אני, פיטר." אמר. אדוארד כיסה את ראשו בידיו, "תסתכל עלי." פיטר אמר בקול הכי רך שהצליח לגייס, אדוארד במצב שברירי. מילה אחת לא נכונה יכולה להרוס הכל, "לך מכאן." אמר, הוא ניסה להחניק יבבה, לא בהצלחה רבה. "תסתכל עלי." אמר פיטר בקול קצת חזק יותר, עדין פחות. אדוארד לא הגיב, "תרים את הראש, תפסיק לבכות, ותסתכל עלי." אמר בקול גס כמעט, דומיננטי ואגרסיבי. זה עבד שהם היו ילדים, אולי זה יעבוד עכשיו. "אני לא יכול," התייפח, "סליחה אבל… אני מנסה להפסיק, אני לא יכול." הוא בכל זאת הביט בפיטר, נחוש למלא לפחות אחת מדרישותיו. מאז ומעולם אדוארד לא הצליח לסרב לקול הזה, לגישה הזו. פיטר מעולם לא הבין מדוע, אבל ידע שההשפעה לא טובה. הוא העדיף להימנע ממניפולציות, אבל לפעמים לא הייתה לו בררה אחרת. "הוא קרא לי מטורף." אמר אדוארד, "הוא קרא לי מטורף ואז הוא כמעט קיבל התקף לב כי הוא חשב שאני עומד להרוג אותו! ועכשיו אני לא מצליח להפסיק לבכות, ואתה רואה אותי! ואני יודע שזה לא בסדר! אבל אני לא מצליח להפסיק! משהו לא בסדר איתי פיטר, הרבה מאוד דברים מאוד לא בסדר איתי!" כמעט צעק, הדמעות ממשיכות לזלוג מעיניו הכחולות. "אני חלש פיטר… אני לא יכול להפסיק… בגלל מילה אחת שהוא אמר… מילה אחת! אני חלש…" אמר, מענה את עצמו. "אתה לא, די כבר." אמר פיטר. "אתה יכול להגיד לי לקפוץ מצוק, ואני אעשה את זה, או לפחות ארצה. בגלל הקול הזה, כי אני לא יכול להגיד לך לא שאתה משתמש בקול הזה. אתה יודע למה? כי הוא מפחיד אותי, אני לא יכול לחשוב על משהו בעולם הזה שמפחיד אותי יותר. אתה נשמע בדיוק כמו בנג'מין," ליבו של פיטר עצר לשבריר שנייה "אתה לא יכול לדעת כמה בדיוק כמוהו אתה נשמע. ואני לא אפסיק לפחד כל עוד אתה תמשיך להשתמש בקול הזה! כי הוא מזכיר לי שאתה כל כך דומה לו שאתם כמעט אותו הבן-אדם! ואני לא מסוגל שלא להקשיב לך שאתה מדבר ככה, שאתה מתנהג ככה, כי זה מרגיש לי כמו לסרב לבנג'מין! ואני עדיין כל כך, כל כך מפחד לסרב לבנג'מין… כמו בפעם הראשונה שראיתי אותו…" לחש, "ואני לא מצליח להפסיק לבכות… כמו ילד קטן אני לא מצליח להפסיק לבכות." הנשימות שלו נהפכו יותר ויותר קצרות. "בבקשה, אני מתחנן, תחזור להתנהג כמו פיטר. כי אני מרגיש כאילו בנג'מין מסתכל עלי, והוא רואה אותי בוכה וזה אפילו יותר נורא." פיטר לא זז, המום. מכך שהאוול מפחד ממנו, מאביו. שהוא כמעט רואה אותם בתור אותו הבן אדם. זעם געה בו, כמה שהוא ניסה להשתיק את הזעם הזה הוא עדיין היה שם. כמו כל פעם שאדוארד התחיל לדבר על אביו, הוא פשוט רצה לצרוח, שלא משנה מה הוא חושב זה לא נכון. שבנג'מין היה אדם יותר טוב ממה שהוא אי פעם יהיה, אבל הוא ידע שאין בכך טעם, הוא ידע שלא ניתן לשנות את דעתו של אדוארד. לא משנה כמה זה מכאיב, הוא כל כך התגעגע אליו אביו, היו כל כך הרבה שאלות שהוא רצה לשאול אותו. הייתה שאלה אחת שהציקה לו במיוחד, אחת שרצה לשאול במשך שנים. הוא שאל אותה פעם אחת, זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה בה אביו השאיר אותו ללא תשובה…
"אם אדוארד יכול לראות אנשים כמו שהם, אז למה הוא כל כך מפחד ממך? למה הוא חושב שאתה רשע?" שאל פעם אחת, אביו בדיוק השכיב אותו לישון. דבר שהיה נדיר ביותר, לפעמים אמו מצאה איכשהו זמן להגיע אל חדרו של בנה לפני שנרדם, אך אביו… "אדוארד לא חושב שאני רשע." ענה לו האב בחיוך חם, שהפך מזוייף מרגע לרגע. פיטר כבר לא היה מכוסה בשמיכה יותר, אלא ישב על המיטה מול אביו. "אתה יכול לפחד ממישהו גם בלי לשנוא אותו." הסביר, "אבל למה הוא מפחד ממך אם הוא יודע שלעולם לא תעשה לו שום דבר רע? אני לא מבין אבא." אמר, בנג'מין בורק משך את בנו לחיבוק. אך הילד נותר חסר מנוחה, הוא ראה את המבט על פניו של אביו, רגע לפני שקבר את פניו בחזהו.
זה לא היה מבט חם.
פיטר מעולם לא העז לשאול שוב, ואדוארד מעולם לא הסביר לו. הוא לא הכיר בעובדה שאולי הוא לא שאל עוד הפעם כי הוא פשוט לא רצה לדעת…
אני מטורף?" אדוארד העיר את פיטר ממחשבותיו. פיטר נד בראשו לשלילה. האוול קבר את פניו בברכיו, "אל תגיד מה שאני רוצה לשמוע. תספר לי מה אתה באמת חושב, אני יכול לעמוד בזה." אמר. פיטר הביט ברגליו. "בסדר." לחש. "אתה לא מטורף. אבל אתה לא יציב, הרגשות שלך פתאומיים מדי ואתה נותן להם להשתלט אליך. אתה לא מסוגל או לא רוצה לבלוע את הגאווה שלך בשום מצב, מה שמכניס אותך למצבים מהם אתה לא יכול לצאת. ההערכה העצמית שלך נמוכה ואתה לא מוכן להקשיב לשום דבר שאומרים לך בנושא הזה, דבר שאפילו בעייתי יותר כי אתה לוקח ללב כל מילה שאומרים אליך. אתה מנסה לחיות ללא תלות באנשים אחרים ובעצם רק מעניש את עצמך בנסיון שאתה יודע שנועד להיכשל, הבעיה העיקרית כאן היא שאני לא יודע אם אתה לא עושה את זה בכוונה. מה שמביא אותי לנטייה הקשה שלך למזוכיזם, שגם היא, כמו כמעט כל מה שאמרתי עכשיו, מתקשרת לעובדה שאתה לא מוכן לקבל את זה שאתה בן אדם אמיץ, וחכם, וטוב, ויפה, ועוד הרבה מאוד דברים אחרים." סיכם. אדוארד הנהן, היפחות הפסיקו. אף זכר לדמעות לא ניכר בעיניו הכחולות, הדבר היחיד שרמז על מה שקרה הוא השבילים שהשאירו הדמעות על לחיו. "אתה הצלחת להפסיק לבכות." אמר פיטר. אדוארד מחה את הסימנים האחרונים. "איפשהו באזור הנטייה הקשה שלי למזוכיזם." אמר בשקט, אך לא בעצב, רק שקט. פיטר חייך חיוך זעיר, שנראה כל כך זר על פניו שלפני רגע היו כה קודרים. "הדברים שגורמים לך לחייך, זה משהו מיוחד." אמר אדוארד בגיחוך "מדבר הבחור שהפסיק לבכות שהזכירו את הנטייה הקשה שלו למזוכיזם." פיטר חייך חיוך חצי ממזרי. אדוארד קם, שריריו הנוקשים צעקו במחאה. "אתה חוזר למערה?" שאל פיטר בספק, והחל ללכת לכיוון המערה, שגבו אל האוול. "תמסור לריין שאני אחזור לפני הזריחה!" נשמע קול רחוק, פיטר הסתובב והספיק בקושי לראות מעיל כחול נבלע בין העצים. פיטר צחק צחוק ארוך ולבבי, הוא לא ידע זאת, וכנראה לעולם גם לא ידע,
אבל הצחוק הזה היה זהה במידה מפחידה כמעט לזה של בנג'מין בורק.