היסודן האחרון 66- טאמרפולקין לבן-פרווה ופסלה של הענקית

ריין לא הייתה מסוגלת לקבוע כמה זמן עבר בין הרגע בו היא קיבלה את הרובה לבין הרגע בו היא ראתה שביל נקי לדלתות. הכל נראה כמו חלום מטושטש, כאילו היא צפתה במישהי אחרת קופצת שלוש מטרים למטה עם רגל ימין מתפקדת בקושי רב, ונוחתת על גבו של אריה זהוב. לפתע רד ותיאו היו שם, וגם האוול, שיין רץ מאחוריהם והמטיר גושי אדמה על ראשיהם של החיילים, לאיון\האריה הענקי דהר לעבר זוג הדלתות הענקיות בכל המהירות, ריין ירתה על חיילים, ונדמה היה לה שגם תיאו ירה או שיסף או הרג אותם בדרך כלשהי. היא חשה אופריה שלא תיאמן, אקסטזה בצורתה הטהורה ביותר, הדלתות התקרבו, והחיילים לא היו קרובים אפילו ללפגוע בהם.
הם פרצו דרך הדלתות בתמונה שלעולם לא תישכח, אריה ענק שעל גבו יושבים ארבעה אנשים צוהלים בוכים צורחים או צוחקים מאחוריהם מזנק נער שזוג זרמי אוויר עוצמתיים לאין שיעור יוצאים מידיו ועורו החיוור מהחודש בו לא ראה עור שמש לבן כפנינה, כפי שהיה ביום בו ריין קלאוד סיפרה לו על 'תוכנית הסנגוריות הגאונית שלה'. עיניו הכסופות שלא ראו אור כבר חודש לא נעצמו, הן הסתנוורו מאור השמש כל כך שלא יכלו לראות דבר, אך הן נשארו פקוחות, הן לא היו מסוגלת לוותר המראה היפיפה של…
שמיים פתוחים. מכל כיוון.
כולם צרחו, הנפילה החלה. ריין אחזה בפרוותו של לאיון בכל הכוח, ותיאו אחז בזנב הפצוע שלה. הם עמדו להתנגש בקרקע, אחרי כל זה הם ימותו בגלל שחשבו שחלון ענקי במיוחד הוא דלת היציאה.
אלא שהנפילה שלהם נבלמה, תוך שניות הם נסקו מעלה, כשטפריה השחורים של התנשמת אחזו באריה בכל הכוח, ריין לא הייתה צריכה לחשוב על זה בכלל, מתוך אינסטינקט היא שלחה יד ותפסה את המעיל הכחול. היא חיבקה את המעיל ביד אחת ואת צווארו של לאיון בשנייה, ושאפה לקירבה את ריח המעיל, הריח של האוול, ריח של שלג ארל גריי והפרח שהיא מעולם לא הצליחה לבודד. הריח המדהים והיפיפה הזה, שהיה כל כך מלכותי. הוא מילא את אפה וחושיה, מציף אותה בתמונות יפיפיות של פרחים כחולים ופתיתי שלג.
היא נאנחה וקברה את ראשה במעילו של האוול ורעמתו של לאיון כאחד. לא היה לה אכפת שלאיון מלוכלך וחולה, או שהאוול שונא ריח של פרחים, מבחינתה פרוותו של לאיון הייתה רכה והמעיל היה הדבר הכי יפה בעולם. באותו רגע, שניהם היו הדבר הכי יפה בעולם. היא נשבעה לעצמה שהיא תמות לפני שהיא תאבד אחד מהם. היא תעשה כל מה שידרש, היא תוותר על כל דבר אחר בעולם אם היא תצטרך. כי שום דבר לא קרוב אפילו ללהתחרות באינסטינקט שלה לתפוס את המעיל של האוול, או בצורך הלא יאמן שלה לקבור את פניה בפרוותו הרכה של לאיון.
לו הייתם שואלים את ריין כמה זמן עבר עד שהם נחתו, היא הייתה אומרת "מאה שנים ומאית השנייה". אך כל חבריה האחרים אולי היו מצליחים לקבוע שהיו שקיעה זריחה ואז עוד שקיעה מעורבות בעניין. כשהם נחתו לבסוף היה לילה, כולם נרדמו מיד, וכשהם קמו, הם לא דיברו הרבה.
האוול ולאיון נרדמו שניהם בצורתם ה… גדולה, וריין התכרבלה בין נוצותיו השחורות של הינשוף של אדוארד. אף אחד לא אמר שום דבר על זה.
בבוקר לאיון נעמד, העריך את הכיוון, ואמר שכדאי שהם יתחילו ללכת. תיאו אמר לו שהוא הולך לכיוון ממנו באו, העריך את הכיוון כמו שצריך, ולא נתן ללאיון ללכת ראשון. שיין הביט בריין מבט קצר אחד ואמר שהוא ילך לפניהם כדי לוודא שאין שם שום דבר. אחריו הלך תיאו שניסה להעריך את מיקומם בצורה מדויקת יותר.
לאיון שלמרבה המזל התעורר ראשון ומצא משהו ללבוש בתיק של תיאו (לריין לא היה מושג איך הוא הצליח לשמור אותו, או שאולי הוא מצא אותו בדרכם החוצה, בכל מקרה- היא חשבה שזה מדהים) והאוול פשוט נשאר ינשוף-למחצה, הוא חג מעליהם במעגלים, מוכן להתריע מפני סכנה. בניגוד להגנתו המטרידה של שיין, זה באמת גרם לה להרגיש בטוחה הרבה יותר.
היא הייתה פמינסטית למדי, ועצם העובדה שהיא חשבה כזאת מחשבה גרמה לה לנזוף בעצמה, אך היא שמחה על כך שיש לא בחור גדול וחזק אחד ששומר עליה, אלא שניים. שלושה, אם סופרים את כלב-הדם ששיין הפך להיות. ריין הלכה מאחור, עם רד.
"תגידי…" היא לחשה. "למה את התכוונת כשאמרת 'זה בשביל אבא שלי'?…"
ריין הביטה בה קצרות, והנערה התכווצה ונסוגה. "סליחה, הייתי צריכה לשתוק." היא לחשה והשפילה את מבטה, מחבקת את הבטן ונותנת לקצוות השיער הלבן ליפול על פניה החיוורים.
"כן, אולי זה באמת היה כדאי." ריין השיבה בנבזות, רד התכווצה עוד יותר והנערה הבינה המה מרושעת היא נשמעה. "טוב, אני מצטערת. זה היה די טיפשי מצידי לצרוח, כנראה." היא צחקה צחוק קטן ומעולץ שגווע במהרה. צרצור ציקדה נשמע איפשהו, ריין ממש שנאה את הציקדה הזאת באותה שנייה.
"כנראה." רד אמרה. דממה השתררה לכמה רגעים.
"את לא צריכה שיטפלו לך ברגל ובזנב?" שאלה רד לבסוף, ריין משכה בכתפיה. "לא כואב לי."
זה היה שקר, ואחד גדול.
"אני מניחה שיטפלו בנו כשנחזור למחנה." רד אמרה.
בפעם הראשונה ריין באמת חשבה על המטרה הנשגבת הזאת, על כך שהם רק מנסים להשיב את מה שנלקח מהם. היא הרהרה במה שמתרחש במחנה באותה עת, מי מנהיג במקום לאיון? מחפשים אחריהם? מצפים שהם יצליחו לברוח? וחשוב מכל, אותו חבר שביעי שלא היה כאן, מה עלה בגורלו?
"מה עם ג'יימס?" שאלה ריין. פניה של רד נפלו כמו פניו של אדם השומע על מות אמו.
"אמרתי לו להישאר שם, נקווה שהוא הצליח לחזור למחנה."
"הוא די עצמאי, אחרי הכל."
"לא הוא לא." רד ענתה במהירות. "הוא לא רואה, והוא בן עשר, והוא לא מדבר עם אף אחד. עצמאי הוא בהחלט לא."
"אבל הוא יודע לדאוג לעצמו, לכמות זמן מסוימת."
"זה נכון."
"זאת פחות או יותר ההגדרה של להיות עצמאי, לא?"
"לא."
"מה ההבדל?"
"כי הוא לא מסוגל להיות רגוע לאפילו שנייה אחת כשהוא יודע שאני לא שם, כמו שאני לא יכולה להיות רגועה כשהוא לא שם. הוא במצב תמידי של פאניקה, כשיש רק חושך מכל כיוון ואתה לבד לגמרי אי אפשר לא להיות בפאניקה. בואי רק נקווה שהוא בכל זאת הצליח להסתדר."
"נקווה."
הן שתקו הרבה מאוד זמן אחרי זה, פשוט הלכו בשתיקה. הם לא עצרו כשהם היו עייפים, הם עצרו כשהרגליים שלהם קרסו תחתם, ובכל לילה השעה בה זה קרה הייתה יותר מוקדמת. האוול לא ישן איתם, הוא כנראה הצליח למצוא מקום נוח בעץ שאיכשהו היה מספיק גדול בשבילו. כל העצים ביער הזה היו עצומים, האור הרך שהסתנן בין העלים היה הדרך היחידה בשבילם להעריך את השעה, מאחר שהם לא ראו את השמש.
גם שיין ישן על העצים, אבל יותר כדי להשגיח על כולם. ריין העדיפה לחשוב שהוא שומר על כולם, ולא רק עליה. הוא עף והלך לסרוגין, היה די והותר מקום בין הקרקע לבין כיפת העצים, חמישים מטרים לפחות, האוול העדיף לעוף מעליה בכל זאת, כך נראה. מידי פעם הם צעדו באזורים בהם היער היה דליל יותר, לפעמים במקביל לצוק.
תיאו אמר שהם בחלק אחר של אזור הצוקים בו הבסיס של קריק לייק נמצא. הוא הסביר להם, שזה בעצם הר. הוא בנוי כמו עוגת שכבות, עיגול גדול למטה, ואז אחד קטן יותר מעליו, ואחד קטן יותר מעליו, ובגלל שהכל כל כך גדול לא רואים את זה, כמעט כמו המישורים האדומים שהם בעצם בקע ענקי באדמה. הוא סיפר להם גם סיפור על ענק בגודל בלתי נתפס, שתפס את אשתו בוגדת בו עם ענק אחר, ומרוב זעם הוא עקר גוש אדמה ענקי מהקרקע ויצר את המישורים האדומים, לדבריו של תיאו הוא השליך את גוש האדמה הצידה, ואז אשתו, בתור התנצלות, בנתה לו פסל ענק מהאדמה הנותרת. מה שאחר כך נודע בתור "ההר העגול", בסיפור המחווה נגעה לליבו של הענק כל כך שהוא סלח לה, וחפר מנהרה מתחת לאחד ההרים. שם הם חיים באושר עד עצם היום הזה.
"איזה הר?" שאל לאיון, מרותק. תיאו צחק. "הכי גדול מבין השלושה שאפשר לראות מהמערה של קריק לייק."
"זה הר געש, לא?" לאיון שאל. תיאו חייך חיוך ענקי.
"בדיוק, זאת הארובה שלהם, וכשהענקית מכינה נזיד- האש כל כך חמה שהיא ממיסה את האבנים, ויוצרת לבה."
לאיון נראה מוקסם בצורה כל כך ילדותית שגרמה לריין לרצות לחבק אותו. אז תיאו המשיך לספר לו על הענקים, המון סיפורים. חלק מהם היו סיפורי עם עתיקים שריין הכירה, וחלק תיאו המציע באותה שנייה. אלו שתיאו המציע מצאו חן בעיניה יותר. במהרה היא מצאה את עצמה מוקסמת לא פחות מלאיון. (טוב, אולי פחות מלאיון שנראה כאילו ראשו הולך להתפוצץ מרוב תדהמה וסקרנות והשתוקקות לשמוע עוד)
מאז אותו רגע ההליכה הייתה כמעט מהנה, תיאו סיפר להם כל סיפור שעלה בדעתו, והם אהבו את זה. רד אהבה סיפורי סינדרלה, שמתחילים ברע ונגמרים בטוב. לאיון לא היה מסוגל לשמוע מספיק על ענקים וזאבי בלהות ואלפים, לעומתם ריין פשוט אהבה לשמוע את תיאו מדבר, ואם הוא מדבר על לוחמים אדירים וקרבות אגדיים, נו טוב, היא לא תתלונן.
קאיה הייתה כל כך שמחה לשמוע סיפור על נסיכה לוחמת.
המחשבה גרמה לליבה להתכווץ.
ביום השביעי למסעם, בזמן שהלכו במקביל לצוק, כשלאיון חיפש בקיר אחר סימנים לפיסולה של הענקית ותיאו ניסה לשכנע אותו להפסיק, שיין זז בין העצים (ריין לא ידעה איך הוא עושה את זה, אבל מידי פעם היא הבחינה בו, עומד שם, על אחד הענפים ומביט עליהם בעיני נץ) והשגיח עליהם, האוול עף מעל חופת העלים, וריין הלכה עם רד צמוד לקיר, משהו מוזר ביותר קרה.
לפתע רד נסוגה ואחזה בראשה, ריין לא הספיקה לשאול מה קרה לפני שגם היא נרטעה.
מערה, קן, ביצים, חמש, יעוד, כתום.
המילים הופיעו בראשה בנוסף לתמונת פתח של מערה.
לא עבר זמן רב לפני שתיאו שמט את המקל שהוא החזיק בידו ונרטע, ואז הביט בבנות בבעתה.
"גם אתן ראיתן א-" דבריו נקטעו במסה גדולה שפשוט נפלה על האדמה לידם, שיין קם במהירות והבריש את האדמה ממכנסיו.
לפי מקום נפילתו, ריין הבינה שהוא…
הוא דילג בין העצים.
מרחקים של חמישה, עשרה, וחמישה עשר מטרים. ככל הנראה עם עזרה מצד כוח האוויר, אבל בכנפיים מקופלות. אלוהים אדירים, כמה שהוא התחזק בחודש הזה. מן הסתם, גם הוא קיבל את התמונות, ומרוב הפתעה הוא נפל.
"מה קורה כאן?" לאיון שאל בבלבול "למה אתם מחזיקים את הראש ככה!"
"אתה אומר לי שלא ראית את זה?" שאל תיאו.
תיאו הסביר לו מה קרה, מה ארבעתם ראו. ריין חיכתה לראות אם האוול יגיע, ומכשלא בא היא נתנה לשיין (הלוא הוא היחיד בעל יכולת תעופה.) את המעיל שלו וביקשה ממנו ללכת לקרוא לאדוארד. תוך דקה שיין חזר, ותוך שתי דקות גם האוול החליק במורד אחד מגזעי העץ. ריין תיארה לו בירור מה קרה, בתקווה שהוא יגלה איזשהו ידע מכשפי-האוולי-שערורוייתי בעניין. אבל הדבר היחיד שהוא עשה היה לבקש תיאור מפורט יותר של המערה, ריין עשתה כמיטב יכולתה, וכשהיא סיימה האוול הצביע על קיר האבן בהמשך.
"כמו זאת?" הוא שאל, ריין הביטה בפתח אחד מבין רבים שהתפרשו על קירות אלא, הוא נראה עמוק יותר מן האחרים, וללא כל שמץ של ספק היה אותו הפתח שהיא ראתה במוחה.
ריין פרצה בריצה לעברו, האוול דלק אחריה צועק מילים כמו "חכי רגע!" ו "תעצרי!" שנראו לריין חסרות משמעות להחריד באותו רגע. אחריו רץ לאיון שהיה בטוח במאת האחוזים שזה שקע שהשאירה אצבעה של הענקית, ואחריו תיאו רד ושיין בצהלות צעקות ופנים חתומים עטורי עיניים קפואות.
ריין פרצה פנימה, מתנשפת ומתנשמת. אחריה האוול שעצר בזמן בקושי, ולאיון שהתנגש בו והפיל את שניהם. תיאו ורד נעצרו וניסו למצוא את דרכם מעל, בין, או מתחת לגוש הידיים והרגליים הצועק שהיו לאיון והאוול בעוד ששניהם ניסו לקום, כל אחד נמחץ תחת משקלו המגוחך בכובדו\הקל להחריד של השני. שיין פשוט עמד במרחק של מטר וחצי מהמהומה והביט בין רד לתיאו.
היה שם קן עשוי ענפים שזורים בכזאת מימנות מדהימה, שלריין לקח רגע להבין שזה בעצם עץ שצמח לצורת הקן הצפוף שמתאים בדיוק לחמשת הביצים השונות במראיהן.
שתיים מהן נראו כעשויות אבן לבנה וחלקה, האחת עגולה בדיוק וגדולה מכל האחרות בהרבה, והשנייה קטנה יותר ובצורת ביצה. אחת נראתה ממש כמו ביצה של ציפור, אבל גדולה יותר ובצבעים של אדום, כתום, צהוב, שחור, ומעט מעט כחול, כמו צבעי הלהבה. הרביעית הייתה שחורה-סגלגלה ונדמתה כעשוית קשקשים קטנים וקשיחים. האחרונה הייתה לבנה וקטנטונת ומעוקמת למראה.
רד רצה קדימה והניחה את ידה על הביצה הגדולה מכולם.
"זה טאמרפולקין," האוול אמר. "אני בטוח."
"טאמר מה?" רד שאלה בבלבול. "טאמרפולקין, זה… קצת קשה להסביר… טוב, את תראי." הוא הביט בכולם. "זאת לא ביצה, דרך אגב," האוול אמר, כאילו הוא יודע שהם חושבים לקרוא לזה ככה. "יצורי פלא רבים צריכים השהיה כלשהי בין הרגע בו העולל נולד לבין הרגע בו הוא באמת… אתם יודעים, ממש חי. מסיבות ביטחון. חלק גדול מטילים ביצים, אבל אלו שלא בדרך כלל מולידים צאצאים בתוך… נכון יש את הקרום הזה של הביצה? מתחת לחלק הלבן? משהו שכזה. בגלל שהוא מאוד עדין, הם מצפים אותו בתערובת של כל מיני חומרים, שכשהיא מתקשה יכולה להיות קשה כמו אבן וגם להיראות כמו אחת." עד שהוא סיים להסביר ריין כבר חיבקה לחזה את ביצת-האבן השנייה. היא לא יכלה להסביר את זה, אבל הייתה לה משיכה חזקה לאין שיעור לביצה הזאת. כאילו היא הייתה אמורה לקחת אותה. שיין צעד קדימה והניח את ידו על ביצת האש. היא התאימה בדיוק לגודל של היד שלו. האוול ניסה להתקרב אליה כדי לראות, אבל שיין חסם אותו במסר ברור, לא להתקרב.
תיאו, שסוף סוף הצליח להשתחל בין כולם, הביט לשנייה בשתי הביצים- אחת שחורה וסגולה והשנייה קטנה ומעוותת. הוא שלח יד לביצה השחורה, ואז הביט בכולם. ריין קראה בעיניים שלו את מה שהפה לא אמר. אם אני לא אקח אותה, אף אחד אחר לא יעשה את זה.
הוא תפס את הביצה בשתי ידיים, למרות שהיא הייתה קטנה מספיק כדי שיוכל להחזיק אותה ביד אחת, ובחן אותה ארוכות.
"אני לא חושב שהיא תבקע, תיאו." האוול אמר. "אין לי מושג מה יש בפנים, אבל קשה לי להאמין שזה חי. או אי פעם היה חי."
תיאו לא הפסיק להסתכל על הביצה, ריין הכירה את המבט על עיניו הירוקות שאמר: נחכה ונראה.
"יש רק עוד ביצה אחת." לאיון אמר, "ושניים מאיתנו." הינשוף והאריה הביטו זה בזה. "לא נכון," אמר האוול. "נשארו עוד שלושה מאיתנו, ג'יימס אולי לא פה, אבל זה לא אומר שהוא נעלם מעל פני האדמה." לריין לא היה מושג כמה היא הייתה צריכה לשמוע את זה. "אני ואתה היחידים שלא ראו את הדבר הזה, אם אתה שואל אותי: אנחנו לא צריכים ביצה, אנחנו החיות של עצמנו."
הם הסכימו שאת הביצה האחרונה הם יקחו איתם, ואז התעורר ויכוח שהפתיע את ריין בטיפשותו- אף אחד לא רצה לסחוב אותה. עצם המחשבה של לגעת בה העבירה בכל אחד ואחד מהם צמרמורת. לבסוף שיין פתח את התיק של תיאו, תפס את הביצה בשתי ידיים, וכאילו היא הייתה גחל לוהטת: הוא שמט אותה אל התרמיל כמה שיותר מהר.
"היא כל כך קלה," אמר תיאו בתמיהה. "כאילו היא חלולה."
"זה כי היא חלולה."
הם יצאו מן המערה, רד הלכה ליד האוול ושאלה אותו מליון ואחת שאלות על הטאמרפולקין, חוסר הנוחות של שניהם כל כך הצחיק את ריין. מאז ומעולם רד הרגישה לא בנוח ליד אנשים… אנשים. במיוחד ובמיוחד ליד אנשים גדולים ממנה, והאוול היה כל כך, כל כך הרבה יותר גדול ממנה.
היא אמרה לעצמה שזאת הסיבה, למרות שהיה לה ברור שרד לא מפחדת מהאוול רק בגלל גובהו הרב.
הוא וידא שכולם ידעו שזה עלול לקחת הרבה מאוד זמן עד שהם יבקעו, רד נאנחה תחת המשקל הכבד (מאוד) של הביצה הענקית, וחיפשה דרך יותר נוחה לסחוב אותה. תיאו לקח את הביצה מידיה ושם אותה בתרמיל שלו, הם חייכו אחד לשני בצורה שחיממה לריין את הלב.
הביצה שלה לא הייתה כבדה בכלל, למעשה: זה היה כאילו הגודל והמשקל שלה נבחרו בקפידה כדי שתתאים בדיוק לידיה של ריין, שהלכה עם הביצה חבוקה לחזה כמו תינוק.
היא קיוותה שהביצה תבקע בקרוב, הסקרנות הרגה אותה.
כאילו על פי סימן, תיאו נעצר בבהלה, והוריד את התיק מגבו, מוציא משם בקושי רב את הביצה של רד, שכעת היה בה סדק גדול ובולט. כולם רצו לראות, אפילו שיין נחת למראה המהומה.
הסדק גדל, ובמעטפת נפער חור שפנה כלפי חוץ. תוך רגע בצבץ משם אף קטן ושחור, ואחריו פרווה לבנה, והיצור הצליח להוציא את כל ראשו. שנראה כמו… ריין ראתה תמונות של דובי שלג בספרים, עם האוזניים הקטנות והחמודות שלהם שפונות אחורה והעיניים השחורות והקטנות שלהם שבולטות על רקע הפרווה הלבנה, אבל לדבר הזה היו זוג קרניים קטנות. היצור מצמץ כמה פעמים, ואז התנער, ואז הסתכל על רד. כל האחרים שהצטופפו סביבו לא עניינו אותו בכלל, ואז, כאילו אין דבר יותר טבעי בעולם, הוא התיישב לרגליה, מחכה שהיא תעשה משהו. רד שלחה אליו יד בהיסוס, וליטפה את הפרווה הלבנה שלו. הוא השמיע קול גרגור, כמו שחתולים עושים כשהם מרוצים ועצם את עיניו. זה נמשך כמה שניות, ואז הוא קם והתחיל ללכת. כאילו הוא יודע שיש להם מקום להגיע אליו. רד מיהרה אחריו, אך היצור המשיך בהליכתו המגושמת במעט.
ריין מצמצה כמה פעמים, ואז קמה והלכה אחריהם, ואחריה גם האוול לאיון שיין ותיאו. רד ניסתה לתפוס את הטאמרפולקין (ריין הייתה גאה בעצמה על כך שזכרה את השם הזה) אבל הוא המשיך לרוץ מסביב, ריין הבינה שהוא משחק תופסת, והיא מצאה את זה מקסים.
לבסוף הוא הניח לרד לתפוס אותו, והיא הרימה אותו בידיים. הוא היה כבד, אבל היא הצליחה.
"צריך לתת לו שם." אמרה ריין, ומיהרה את צעדיה, הולכת לצידה של רד.
"נכון," היא אמרה. "אבל איזה שם נותנים לכזה דבר מוזר ומקסים?"
היצור השמיע מן קול שדמה מעט לנביחה, אבל לא.
"בארק?" הציעה ריין, חצי כבדיחה. רד הביטה בה בחיוך מעט ציני. "הוא לא לברדור." היא אמרה, זה אכן היה טיעון מוצק ביותר.
"טוי?" היא אמרה, רד נדה בראשה לשלילה במרץ. "טוי זה כזה שם קטן."
וכך הן המשיכו, גם תיאו ולאיון הצטרפו, האוול הלך מאחור והעיר דבר מה כזה או אחר על כל מיני שמות, ושיין כבר חזר לדלג בין העצים.
"ווינטר?" תיאו ניסה. לאיון ציקצק בלשונו. "זה שם של בת," הוא הציץ בחיה הקטנה ששכבה על גבה בידיים של רד. "הוא בהחלט בן."
"מה עם אייס?" שאלה ריין, מחפשת אחר כל דבר שמזכיר חורף. "אייס זה שם של מישהו רשע," ציינה רד. "תראי את הדבר המקסים הזה? הוא נראה כמו אייס?"
"סנואו." האוול אמר. "אני לא מאמין שלקח לנו כל כך הרבה זמן לחשוב על זה."
כולם הנהנו.
"זה מתאים לו." ציין לאיון.
"ויש לזה צליל נחמד." רד הסכימה.
במשך הימים הבאים רד לא עשתה דבר מלבד לרדוף אחרי סנואו, בעיקר בגלל שמה שהוא אולי חשב שהוא משחק, נראה להם יותר כמו לרוץ בכל הכוח אל תוך יערות צפופים ובלתי נודעים שמאוד קל לדוב קוטב מקורנן אחד ללכת בהם לאיבוד.
"את מבינה כמה זמן הוא חיכה לה?" האוול לחש פעם אחת, לילה אחד, כשרד ישנה כשסנואו מתרפק עליה.
"הטאמרפולקינים נכחדו, יחד עם כל חיות הקסם האחרות, אבל רק הוא חיכה לה. כל החיים שלו לפניה היו רק… שום דבר, המתנה, ואז הוא גילה שהיא זקוקה לו כמעט כמו שהוא זקוק לה. הם כל כך מתאימים, שזה לא יכול להיות במקרה. הם נועדו זה לזו, ורק זה עם זו הם יוכלו להיות באמת ובתמים מאושרים."
ריין לא הייתה בטוחה שהוא עדיין מדבר על רד וסנואו. אבל היא פשוט השעינה את ראשה על כתפו, ועצמה את עיניה.
"אני לא שומעת כלום באוזן ימין." היא אמרה, פשוט כי חשבה שזה הזמן להגיד את זה. הוא שתק לכמה רגעים, ואז נשם נשימה ארוכה.
"ממתי?" הוא שאל ברוגע קריר.
"זוכר ברכבת, כהם נתנו לי מכה באוזן עם הרובה?"
"אוי." הוא אמר. "לא חשבתי שזה פצע רציני."
"גם אני לא."
היא כל כך העריכה את זה שהוא לא נכנס לפאניקה, אולי בגלל זה היא סיפרה לו? היא לא הצליחה להחליט.
"כמעט ולא דיברתי במשך החודש הזה, ומה שכן אמרתי היו בעיקר קללות."
"כמו תמיד."
הנינוחות של האוול התחילה לעורר בה יותר מתיחות מביטחון.
"זה כאב," היא אמרה. "כל הסיפור ממש ממש כאב."
"את לא מבינה הרבה בכאב, פוקאסו. אמרתי לך את זה הרבה פעמים."
ריין לא הסתכלה עליו.
"אתה לא מבין בהרבה דברים, אין לך מושג מה עברתי שם, אז תשתוק."
"הם הפסיקו לתת לך אוכל?"
שתיקה.
"הם עושים את זה לפעמים. אבל כמו שאני מכיר אותך את לא נשברת, שום דבר לא יכול לשבור אותך. זה לא עבד גם עלי, את יודעת. אבל מסיבות שונות. אני רגיל ללהיות רעב."
"פעם," היא אמרה. "התכוונת שפעם היית רגיל להיות רעב, לא?"
הוא חייך אליה חיוך עצוב ומקסים, והיא קברה את ראשה בחזהו.
"אתה חייב להפסיק עם זה," ריין נאנחה.
"עם מה?"
"אתה כל הזמן עושה את זה, גורם לי לשנוא אותך ואז תוך שלוש שניות אתה נכנס לי ללב מחדש, וזה נהיה לך יותר קל כל פעם. לצאת ולהיכנס מהלב שלי. פשוט תבחר, אתה רוצה להיות בפנים או בחוץ?"
"אולי," הוא אמר. "אני רוצה להיכנס ולצאת ולהיכנס ולצאת עד שאת תשאירי אותי או בפנים או בחוץ? אולי אני רוצה שתבני חומה?"
"חומות זה רע. אני לא צריכה חומה."
הוא חיבק אותה יותר חזק, והיא הרגישה בנשימה החמה שלו על עורפה, בריח הארל-גריי והשלג באפה.
"חומות זה טוב, כל אחד צריך חומה. אחרת את תסיימי כמוני, ואת תשנאי כל כך הרבה שכבר לא יהיה מקום בלב שלך בשבילי להיכנס ולצאת. אם אין לך חומה, אתה יכול או לשנוא יותר מידי או לאהוב יותר מידי."
"אפשר לאהוב יותר מידי?" היא שאלה. רק כדי לשמוע עוד.
"אפשר לאהוב את כולם, ואז אף אחד לא אוהב אותך, ואתה מאשים את עצמך בזה כי אתה אוהב את כל השאר, ואלו שכן אוהבים אותך הם דפוקים בראש ולאט לאט אתה מתחיל לשנוא את כולם חוץ מאלו שאוהבים אותך כי הם אמרו לך לשנוא אותם כי הם דפוקים בראש, ואז הם נוטשים אותך ואתה לא אוהב אף אחד יותר לעולם. אז כן, בהחלט אפשר לאהוב יותר מידי."
"נראה לי שיש לנו מושגים שונים לאהבה." ריין אמרה. הוא הרחיק אותה ממנו מעט, כדי שיוכל להביט בעיניה הסגולות.
"מה את מרגישה כשאת אוהבת מישהו?" הוא שאל.
"כאילו להיות איתו זה הדבר הכי כיף בעולם."
"אם כך," האוול אמר. "אולי את בכלל לא יודעת מה זה אהבה באמת. את יודעת מה זה לחבב מישהו מאוד מאוד, אבל יש הבדל בין זה לבין לאהוב. אהבה זה לא רק לא להיות מסוגל לדמיין את החיים שלך בלי מישהו. זה גם זה, אבל לא רק. אהבה זה כשאתה מחבק מישהו כל כך חזק, ואתה לא רוצה לעזוב לעולם. שבתוך החזה שלך יש לך גוש שמושך אותך אליו. שלא נותן לך להתרחק ממנו. כי אם אתה מתרחק זה מתחיל לכאוב, כאב פיזי ואמיתי לחלוטין. אהבה וכאב הולכים יד ביד, הם לא מתקיימים לבדם, והם שני הדברים הכי נפלאים בעולם, אם את שואלת אותי."
"אני כן מרגישה את מה שתיארת, אתה יודע. אבל… זאת אהבה? זה מה שאתה קורא לו אהבה?"
"כן."
"אבל זה כל כך כואב…"
"בדיוק."
"אם כך," היא הביטה עמוק אל תוך עיניו הצלולות כמים, בהירות מכדי להיות אמיתיות. "נראה לי שאני אוהבת אותך, מאוד."
"גם אני אוהב אותך, מאוד."
הוא התקרב אליה, עיניו הכחולות לא ניתקות מעיניה.
"אתה החבר הכי טוב שיכולתי לבקש." היא אמרה. הוא חיבק אותה. פניה נקברו בעצמות הבריח שלו, ופניו אל תוך השיער שלה.
ריין הרגישה את הדמעות שלה, לא היה לה מושג למה הן באו. אבל הן עשו זאת, בלי לבקש רשות. זה פשוט היה יותר מידי, החיבוק הזה שחרר יותר מידי.
"את בוכה." הוא ציין. חיוך עלה על שפתיה.
"יש דברים ששווה לבכות בשבילם."