המלחמה ברשע ( פרק 14 )

הנערה האדמונית עמדה שם. השיער שלה הסתלסל מראשה כמו התפרצות יפהפייה של אש כלפי מטה, מעין לבה שנשפכת בהתלהבות רכה. הלחיים שלה היו אדומות כאילו הייתה זו הצטברות אדומה של עשן. עיניי הענבר שלה הבריקו כמו המים באגם כשאור השמש מטייל עליו.
רובין מיהר להוציא את הכוס מהמגירה על מנת למלאה במים. לא היה זמן פנוי להתעקב בו.
"אני חושבת שאנחנו נשואים." לחשה לו בתערובת של חשש ועוד דבר שלא הצליח להניח עליו את היד.
הדבר השני הזה היה נעים לשמוע מהקול שלה, כמעט מנחם.
עיניו של רובין נפקחו לרווחה. האם יכול להיות? בוודאי שזו אופציה שלא יכול היה לסתור, אבל עצם העובדה שקרי אומרת זאת הפכה את כל העניין להרבה יותר מסתם ניחוש. זה הופך את זה לכמעט נכון.
"למה?" שאל אותה.
"מרגיש ככה." לחשה לו.
בעיני הענבר שלה היה אפשר להרגיש עכשיו בזיק של חרטה, או אולי אשמה, שכן לא גילתה לו את התחושה אשר כיננה בה קודם. או שאולי לא עלתה על כך שזוהי תחושתה.
אך כיצד אפשר להאשים אותה כשברור שכל מילה שתגיד עשוי לשנות את רצף הזמן בצורה אותה אי אפשר לחזות? היה זה עניין מסוכן ביותר בעל חשיבות שדורשת יותר מסתם שיקול דעת. יותר מהחלטה של משהו דמוי אנוש. רק של דבר אלוהי.
בדבריה התכוונה שתמיד הרגישה בכך מיחסו של הזקן, כך רובין הבין. היה זה רגש שרק היא יכלה לפענח, כי את תחושותיו של הזקן מהצד הוא עצמו לא הצליח להבין- כיוון שהיו מכוונות כלפיה. עתה, נדמה היה שנשפך אור על הפרשה. אור שהיה הגיוני עד כיעור, אך רובין עדיין סירב להאמין בו בכל לבו למרות שידע שזו האופציה הראויה ביותר. לא היה מקום לספק באינסטינקטים שלה, וגם לא בזהירות הרבה שבה תמיד נקטה אשר התגלתה תמיד במבט שתמיד עלה על עיניה.
"איך?" שאל אותה. "למה עכשיו?" הוא ידע שמשהו גדול מספיק היה חייב לדחוף אותה אליו בשביל לומר זאת.
המחשבה שיקשר בניהם איזה סוג של קשר מיוחד בעתיד, לא גרמה לו להרגיש שונה כלפיה. הוא לא היה יכול להרגיש את אותו הרגש שירגיש בעתיד עכשיו, גם אם הוא יודע שהוא עשוי להרגיש בו אחר כך. לחשוב שהוא עומד לחלוק את חייו עם מישהי שעוד אינו רואה אותה מבחינה רומנטית, היה מבחינתו באיזשהו מקום עמום פיסת מידע שלא רלוונטית כלל להווה, כמו פיסת חיים מיקום אחר.
היא התקרבה אליו ושלפה לכיוונו את מה שהיה טמון בידה. הייתה זו תמונה של נער ג'ינג'י. בנקודה הזו בזמן, יכול מאוד להיות שיש להם בן או נכד. אחרת אין עוד דבר שיסביר את גוון שיערו העז. או שמא זה רק במקרה.
רובין התקרב אליה והחזיק בידה האחרת. הוא קירב את ידה אל הפנים שלו. היה אפשר להרגיש כי נבהלה מהמחווה, שמא מדובר ברגשות אשר לפתע הוא מפגין בפניה. הוא עצם את עיניו. "הכל יהיה בסדר." לחש. נראה כי התכוון לזה. לחישתו הרגיעה אותה. ועתה יכול היה לחוש בבירור שמה שהיא מרגישה כרגע כלפיו לא שונה ובכך איזושהי סוג של שותפות עמוקה התפתחה בניהם.
"אני חושבת שאני מתה." הוסיפה באיטיות כאילו פחדה שמים רותחים יקפצו מהסיר שמא תדבר מהר מדי.
עתה רובין הרגיש את גרונו יבש ממילים או מכדי לומר שום דבר. הוא עזב את ידה, כמי שאינו מסוגל לשאת את זה. בצורה פיזית הדבר היה, כאילו שואב מים ולחות נצמד למיתרי הקול שלו והותיר את המקום יבש וכואב מכדי לנסות להשתמש בו. מוחו היה יבש מתוכן גם כן, ובלבו התנפנף, כך ידע, דגל הצער. הכעס נבלע לתוך מערבולות אין סופיות של ייאוש כנגד המציאות המרה.
הייתה זו טיפשות כאשר המחשבה הראשונה אשר עלתה לראשו לא הייתה בדבר המצאותה בבית הזה. כבר פעמיים היו כאן ופעמיים לא ראו אותה. הייתכן כי התגרשו? המחשבה הזו נחמה. או שמא הנורא מכל באמת קרה.
או שאולי, כך מחשבה מוזרה וצורמת התגנבה אל תןך צללי ראשו, למות בגיל שמונים ולחסוך מעצמיך לראות את בן זוגך משתנה לעת המוות זו אופציה טובה יותר. אחרי הכל, מדובר בגיל מאוד מבוגר, והרי שזו סיבה טובה למות בגללה.
עתה היה כבר ברור כי בין אם קרי הזקנה בין החיים בנקודת זמן הזו ובין אם לא, אין היא יודעת או ידעה הרבה על המצב בו שרוע הזקן. הוא הסתיר זאת מפניה, כפי שרצה להסתיר ממנה גם כשחזרה מהעבר. אולי זו הסיבה שהיה לצמד כל כך קל להעמיד פנים איתם.
אימונים של שנים.
"אולי זה עדיף." תשובתו יכלה להשמע קרה כקרח, אך הוא ידע שהמחשבות שעברו לו בראש, אצל מוח חריף כמו שלה, חייבות לעבור גם.
היא הביטה בו תוהה על מה מקום כוונותיו. "אולי." וזו הייתה תשובתה הכנה ביותר. חיוך זעיר נפרש על פניה. "זו פשוט הרגשה משונה לחיות כשאתה מת."
אם באותו הרגע הוא יכל לקפוץ מספינה כדי להציל אותה מלהרגיש במוות של עצמה, היה עושה זאת. ההרגשה הקודרת והמכוערת בוודאי תמלא את כל ליבה. מטילה בלב שלה מום, ולוקחת תמימות אשר איש לא יוכל להחזירה. מלבה וורדים של עשן שחור בלב שלה. החיוך הקטן שלה מילא את פיו בטעם מר כאילו טעם כפות של מלט. חיוך קטן של קבלה והשלמה שלא יכול היה לשאת על אף כי טעה לחשוב שהוא יכול להרגיש כמוהה. להיות עד למוות שלך באיזשהו זמן בחיים האלו זו המתנה הכי גרועה שאפשר לקבל. הקללה הכי טובה שאפשר לתת. הברכה הכי כואבת. העונש הכי אכזרי. כמו למות בטרם עת, באמצע החיים שלך יום בהיר אחד, ואז להידרש להמשיך בחייך כאילו לא קרא שום דבר. ובמילים אחרות, לחיות כרוח. קרי היא לא יותר מאשר רוח מהעבר של מה שהיא נהגה להיות; בשבילה, ובשביל הזקן.
עתה הוא קירב אליה בעזרת ידו את כוס המים. היא הייתה זקוקה לכך, שמא תשכח מצרכיה האמיתיים תוך כדי ההרגשה הדימיונית שהיא אינה בין החיים.
היא לגמה, והוא תהה אם לגימותיה כואבות לה. אחר כך מילא כוס פעם נוספת וביקש ממנה בעדינות להגיש את זה לטום. בין אם תודה בזה ובין אם לא, היא הייתה זקוקה להסחת דעת. היא נתנה בו מבט שיודע מה הוא עושה, אך היא לקחה ממנו את הכוס, הסתובבה והתחילה ללכת לכיוון העליה במדרגות. לאחר רגע, נעצרה ושמע מקולה החלול את השאלה "היו שם צלקות?"
הוא השתהה, שם לב למרבה האירוניה לדחף הראשון שלו לשקר, כשם הדחף של הזקן. לבסוף רק הנהן על אף שבכל מקרה לא הייתה יכולה לראות את זה והוסיף "כן." בצורה שהמחישה היטב את תחושותיו.
היא הנהנה ולאחר רגע המשיכה ללכת, נעלמת במעלה המדרגות האפלוליות. קרי בוודאי לא אוהבת להסתכל בעיניים של חורחה, הישות העתידנית של עצמו, כך חשב לעצמו. המבט שלו בעיניים בטח נוהג להזכיר לה כל הזמן כי היא לא קיימת יותר. ניצוץ האבל הדק. ההתלהבות החסרת פשרה. היא צריכה להסתכל בעיניים של עצמו, הישות בהווה, יותר. הוא יזכיר לה שהיא חיה. היא חיה בעיניו.
כשמיהר לעלות אחריה, הצליח לשכנע את חורחה להיכנס לתוך חדר העבודה, לאחר שהתגלתה בו ספה מרופטת שיצאה משימוש. אוחנה כמובן היה לעזר רב. השטח היה פנוי כדי להוציא את טום מהבלגן הזה, וכך גם את קרי. מהרגע שימלטו מנקודת הזמן הזו, לכל זה כבר יהיה משמעות של חלום רחוק. חלום רחוק, אפל ומוזר שבנה לעצמו טירה להתגורר בה בתוך התת מודע שלהם, משנה עוד ועוד את תודעתיהם והחלטותיהם מאחורי הקלעים ותוכן חלומותיהם. לא יהיה זה נורא כמו להחיות את הכל. הם יוכלו לנהוג כאילו כלל מזה לא משנה. הם יזכו בחייהם בחזרה. החיוך אט אט יעלה, וירד רק כאשר הם הימצאו את עצמם זוכרים את הדבר ותוהים כמה ממנו באמת נכון והתרחש. דבר שלא יקרה הרבה, אם כי רק בנקודה כה משועממת עד שלא יהיה להם על דבר אחר משונה לחשוב, עד שהשיעמום עצמו יענה אותם יותר מהמחשבות הכי הזויות שהם יכולים להעלות.
אבל אז, גם אם יחזרו לביתם בדקות הקרובות והכל יחזור להיות מנוהל כרגיל, ללא שבב או זכר להכל- שאלה אחת מבין כל השאלות הגדולות תמשיך להעיק על לבו. זו הייתה שאלה פשוטה, אם כי המחשבה העמוקה עליה הייתה מסובכת. מחשבה שהתהדרה בשלל נוצות הפחד, גווני האשליה ומעמקי כובד הכוח שעוד נותר בליבו.
איך זה שהם עדיין בחיים?
לא הייתה לו תשובה לזה.
היקום, שההיגיון שלו עובד על סמך בסיס חוק הסיבה והתוצאה, חייב- כך תמיד סיפר לעצמו, להיות תוצאה של משהו אחר. אם כך, היה חייב להאמין בסיבה שלו. אך האין הסיבה הזו צריכה להיות תוצאה של סיבה אחרת?
המעגל האין סופי הזה, אולי מתחיל מתחילת הזמן, שמשוער להיות בתחילת המפץ הגדול- תאוריה שלא היה יכול לפסול אותה. אך זמן, כפי שכבר למד לדעת, המתאר השתנות של חומר במרחב- אינו מושג שבאמת קיים. זהו מושג המצאה- שבני האדם המציאו, וההתחלה והסוף שלו אינם מוגדרים מבחינת כוחות החלל והטבע. לכן התחלת הזמן נשמע כמו מושג לא רלוונטי.
על אף הידע הזה, שהיקום הוא פרדוקסלי ולכן אין הוא באמת יכול להיות קיים, ידע שניחם והלחיץ אותו באותה מידה- לא היה הוא מסוגל לנהוג באותה סלחנות כלפי תעלומות זמן. הוא לא האמין בקסמים, וכבר מרגע סיפורי מעשיות הפיות שהיו מסופרות לו מעודו קטנטן היה נוהג לספר לקורא שלו בשקט בעדינות בסוד ובלחש, שמא יפגע בו, שמה שכתוב זה כלל לא קיים.
לא, דברים ללא סיבה לא קורים סתם כך. לא ביקום הזה לפחות שהוא מכיר.
השאלה השניה שכעת פחות העיקה על לבו, בלי הרבה צדק, הייתה קשורה לשאלת הרשע כמובן. על אף שהיה זה גרעין המעשיה סביבה היו מלופפים כל החוטים וכל כורי העכביש ואין ספק שגם דלתות בזמן- זו לא הייתה שאלה קריטית בנוגע להשרדותם כעת. היה זה טפשות להתעלם מהשאלה היחידה שיכולה להכיל פתרונות לכל העולה על לבו רוחו ונשמתו. אך מגבלותיו וחסרונותיו אסרו עליו להמשיך להציב שאלה זו בראש סדר העדיפויות. להפסיק לשים את כולם על קו הגרדום בנסיון להפעיל את המוח האובייקטיבי היציב שלו שמתורגל לבחון עובדות יבשות על פני השטח. לא, לא היה זה מוח כזה שיכל להשתמש בו עכשיו. המוח היחיד שעמד לרשותו כעת ויכל לתפעל אותו היה המוח העדין והמתחשב ששם מוסר וטובת האחר כמשימתו היחידה האפשרית.
עד כדי כך המלחמה ברשע עייפה אותו. שחקה אותו והפילה אותו לקרשים. הוא נותר מנוטרל למתרחש, עד כי אפילו מפתח ההיגיון קשה עליו לשכנעו לפעול בדרך מעט יותר עקיפית כדי לצאת מהבוץ שנכלאו אליו. אך הוא עדיין לא חסר תועלת. הוא בטוח בזה. עדיין לא.