יצורי הקסם: שושלת האפוקליפסה פרק 1

פרק 1+2: פיילוט

"החיים הם תוצאה של כל הבחירות שלך." – אלבר קאמי

עיניי נפקחו בפתאומיות.
ידיי רעדו וגופי מיד עלה למעלה מהמזרון עליו שכבתי. ניסיתי לשאוב כמה שיותר אוויר וחמצן לריאותיי אך כל מה שקרה היה שיעול כבד שעצר את הנשימה העמוקה. עיניי חקרו את המקום בו הייתי, זה היה חדר.
חדר אטום עם דלת אחת עשויה עץ עתיק, שנראה שבנגיעה קלה ולו לשבריר שנייה היא תתפרק ותעלם. הנחתי שזו הייתה הדרך היחידה החוצה מהחדר, אך לא היה לה ידית שבה אפשר היה לפתוח אותה.
על הקיר הדרומי, מולי, היה כיתוב באותיות לועזיות: A.D. הנחתי שהאותיות הם השם של המקום שבו מצאתי את עצמי.
שכבתי על מיטה נוחה יחסית עם מצעים לבנים נקיים. הבטתי על כפות ידיי שהיו חבולות ומלאות בצלקות לבנות, פרקי אצבעותיי היו בגוון סגול והאצבעות רעדו, גופי היה לבוש בכותונת נקייה ועיניי ננעצו בחפץ שהיה מונח לצד הקיר הימני.
זו הייתה חרב קצרה בעלת אורך של שישים סנטימטרים בערך, הלהב היה מלא בשריטות ומאובק, היתד מאובק גם הוא ועליו חלודה כתומה ומחוספסת, קצה הלהב היה מלא בחלודה גם. במבט לאחור, החרב הייתה נראית כמו צינור לא מזיק, או מקל מוזר.
הדלת נפתחה וממנה נכנס אדם לבוש חליפה שחורה מחויטת ונקייה, מכנסיו היו נראים מהודרים למדיי והוא היה עם שיער שחור מאפיר, דיי מתוח, פניו היו רזות וקצת ארוכות. עיניו חומות וקטנות והוא סגר כפתור בקצה השרוול של פרק כף ידו הימנית.
הוא חייך חיוך ללא שיניים. "התעוררת." על קולו שמעתי הקלה.
"מי אתה?" שאלתי וכיווצתי את עיניי מעט. "מה הולך כאן?"
"לאט לאט, חבר." הוא צעד לכיווני כשהעקבים בנעליו נוקשות ברצפת השיש האפורה. "קודם כול אני צריך לוודא שאתה זוכר מי אתה."
"למה שאני לא אזכור מי אני? אני –" אמרתי אך פתאום משהו ננעל במחשבותיי. מוחי היה ריק משמי ומגילי ומכל הפרטים עליי, ליבי החל להאיץ מפחד וחשש, שפתיי רעדו טיפה והאדם חייך בהקלה.
"זה בסדר. זה אחד מהתסמינים הראשוניים, הזיכרונות שלך יחזרו אלייך בסופו של דבר. אל תדאג." הוא אמר בהקלה וטפח על כתפי.
"על מה אתה מדבר?" שאלתי ומידי פעם השפלתי את עיניי למיטה מבושה להביט לו בפנים למשך זמן רב מדיי. "איזה תסמינים?"
"אתה תבין הכול. אבל קודם אתה צריך –"
"מי אתה?" שאלתי פעם נוספת.
"פייטרו האן." הוא ענה כאילו זה היה פרט לא חשוב. הוא התכוון לדבר אך קטעתי אותו בשאלה נוספת.
"למה הכנסתם אותי לפה?"
"אני מבטיח לך," הוא הושיט את כף ידו לכיווני ומיד כמו אינסטינקט כף ידי נשלחה אליו היא תפסה בפרק כף ידו וסיבבה אותה עד שנשמע קליק חזק שגרם לו לצרוח. נעזרתי בגופו בכדי לקום מהמיטה ובעזרת סיבוב אקרובאטי, שלא ידעתי שיכולתי לעשות, הייתי מאחוריו והוא שכב על המיטה כשהוא משותק לשם. הרגשתי שאני לא שולט בגופי כלל ואדם עומד מאחוריי עם שלט וגורם לי לזוז. הצמדתי את ראשו למיטה עם ידי החופשייה ולאחר מספר שניות הכתי את זרועו, שהייתה עדיין למעלה, עם אמתי. זרועו התעקמה בצורה מזוויעה.
מיד רצתי היישר אל דלת העץ. לא הייתה ידית, שום דרך לצאת אלא רק להיכנס.
לקחתי כמה צעדים לאחור וזינקתי במקום כדי להעלות את האדרנלין, הבטתי לכיוון המיטה, פייטרו גנח ונאנק והייתי בטוח שהסיבה הייתה מרוב הכאב שגרמתי לו.
זו באמת הייתה הסיבה.
לאחר מספר שניות רצתי לכיוון הדלת ונתקעתי בה בחוזקה, היא נשברה ונחרבה לגמרי, חלק מהשבבים חדרו לעור הכתף שלי ורובם נפלו על הרצפה והתפזרו לגמרי.
ראשי טיפה הסתחרר מהמכה הזריזה אך לא עצרתי. משם התחלתי לרוץ קדימה לצד ימין במסדרון הארוך והצר, הבטתי לאחור בכדי לוודא שהוא לא רץ אחריי וכשהחזרתי את מבטי קדימה הופתעתי לגלות שבעה אנשי אבטחה כשהם מכוונים אקדחים עתידניים לכיוון שלי. האקדחים היו כסופים ודיי ארוכים, עם אור סגול מיוחד שבהק מהם.
הושטתי את ידי קדימה. "לא, לא!" עצרתי ועצמתי את עיניי.
הרגשתי טפחה על הכתף שלי. "בפעם הבאה שתנסה לברוח, תנסה לרוץ שמאל." זה היה קולו של פייטרו ואחריו הוא נשף בצחוק.
הבטתי לאחור, היד ששברתי לו הייתה בריאה לחלוטין, ללא שום שריטה. "איך – איך היד שלך?"
"אני אספר לך הכול בהמשך. בינתיים, אני אצטרך לבקש ממך לסמוך עליי." הוא חייך בחביבות.
"איך אוכל לסמוך עלייך אם לא סיפרת לי כלום?" נאנחתי. "אני לא יודע אפילו מה השם שלי."
"תצטרך לסמוך עליי." פייטרו השיב.
חשבתי על זה כמה שניות לפני שהשבתי. "אני חושש שזה לא אפשרי."
"בוא," הוא אמר. "אני אספר לך את מה שאני יודע."

הלכנו שנינו ברחבי המסדרון, השומרים שחלפו על פנינו עם הנשקים העתידניים המיוחדים שלהם רק גרמו לי להבין שאני נמצא במקום שהביטחון פה הוא במידה הגבוהה ביותר. פייטרו הסתכל לצידי המסדרון והתחיל לדבר.
"אתה נמצא עכשיו במכון איידי – מגני האפוקליפסה, או בלועזית אם תרצה A.D= apocalypse defenders, אנחנו מנסים למנוע את סוף העולם." הסביר פייטרו.
הבנתי שזה היה הפירוש של הכיתוב על הקיר.
כיווצתי את מצחי. "סוף העולם? הוא לא יגיע עוד מיליארדי שנים?" איכשהו, את העובדה הזו זכרתי. כמו שזכרתי כיצד לדבר, ללכת ועוד כל מיני עובדות ודברים, כאילו הן היו 'זיכרונות ליבה'.
פייטרו היה מופתע מהעובדה שזכרתי את זה לא פחות ממני. "אה, כן. סוף העולם הטבעי של כדור הארץ. אבל אני מדבר על סוף העולם שמנובא כבר מימי בראשית העולם."
"על איזה סוף עולם מדובר אם כך?"
"על סוף העולם שאתה ועוד שלושה נערים תביאו." הוא עצר והביט בעיניי.
"מה.. אנ- אני אביא את סוף העולם?" שאלתי בגמגום לחוץ. "א-איך?"
"אתה ועוד שלושה נערים שתפגוש בקרוב הם צאצאים לשושלת האפוקליפסה. לארבעת פרשי האפוקליפסה. לכם יש את הכוחות העל לעשות זאת, ליצור אפוקליפסה. אנחנו, מכון איידי, מצאנו אתכם והבאנו אתכם לפה לפני שתתחילו בהשמדה." פייטרו אמר בקול יציב.
נשמתי החלה להתקצר מעט. "א- יש לי כוחות?"
"כן, עוד לא הצלחנו למדוד אותם כי רק עכשיו התעוררת, אבל תוכל לפגוש את השניים הנוספים שכבר התעוררו לפני כמה ימים." פייטרו השיב.
"ומה עם השלישי?"
"גם הוא התעכב בהתעוררות. אין לנו את האמצעים למדוד עדיין את כמות הזמן שכול אחד מכם צריך בכדי להתעורר. המדענים שלנו סבורים שזה קשור לכוח שלכם."
"אתה – אתה עובד עליי, לא יכול להיות שיש לי כוחות."
"כשהתעוררת, ובאתי לדבר איתך ולהרגיע אותך, זינקת עליי ושברת לי את היד כאילו היית חייל מיומן שנים." פייטרו הזכיר לי. "אתה עשית את זה, או שהרגשת שמישהו אחר שולט בגוף שלך באותו רגע?"
"אנ- הרגשתי ששלטו בי, כן." הודתי.
"כשתיפגש עם השניים שהתעוררו, אתה תבין. בינתיים אני רוצה שכל דבר חריג שאתה מרגיש, תדווח לנו. זה חשוב. יכול להיות שזה יראה לך לא חשוב – אבל יכול להיות שזה ישפיע עלייך." פייטרו תפס את כתפיי בחוזקה.
"איך זה קשור לאיבוד זיכרון שלי?" שאלתי וכחכחתי בגרוני אחר כך.
"אחרי שתיפגש עם השניים והנער האחרון יתעורר, אני אסביר את הכול בצורה מובנת יותר." הוא הנהן ונאנח.
מבלי ששמתי לב, הגענו כבר לקצה המסדרון, הוא פתח את הדלת לרווחה וראיתי מדשאות ענקיות ועצי אורן גדולים שנמצאים על כמה גבעות. מדענים בלבוש חלוקים הסתובבו שם, היו גם כל מיני אנשים עם תיקיות, ונערים שישבו מתחת לעץ, הם אכלו ושוחחו ביניהם.
ליד העץ הקרוב ביותר אלינו, היו שני נערים שדיברו ביניהם, והנחתי שאלה הנערים שפייטרו דיבר עליהם .
לא הספקתי לקלוט את הפנים שלהם וכבר פייטרו הצביע עליהם. "הם שם, תדבר איתם. אם אתה רואה משהו חריג או פתאום מרגיש משהו…" הוא אמר וחיכה שאשלים אותו.
"לפנות אלייך. כן." אמרתי ועיקמתי את אפי.