כוחה של אטלנטיס פרק 2

"הכנסת האורחים שלך בהחלט לוקה בחסר."
אורסולה חולפת על פניי ונכנסת אל החדר, מתמקמת לה בנוחות אצילית על הכורסא שרק לפני כמה דקות ישבתי בה.
אני רק בוהה בה, משותקת מרוב אלם, פי נפתח ונסגר חליפות כמו פה של דג מחוץ למים.
"אני חייבת לציין שהתגובה שלך הייתה כמעט מעליבה. חשבתי שהצלחנו להסתדר סוף סוף, אני ואת." היא מחייכת אליי חיוך חמים, אבל החמימות לא מגיעה אל עיניה, שנותרות קרות.
אני סוגרת את פי בטריקה ונועצת בה מבט זועף. אני ואת? לעולם לא.
"למה להיות כל כך בוטה?" שואלת אורסולה, ועיני נפערות לרווחה בבהלה, ידיי מכסות את פי.
אבל לא אמרתי את המילים בקול. זה לא ייתכן. האם היא קראה את מחשבותיי?
"הרגעי," אורסולה מנופפת בידה בביטול. "הקול שלך שמור אצלי, את לא זוכרת?" היא מביטה בי, והחיוך שעל פניה מעביר צמרמורת במורד גבי. "אני יכולה לשמוע אותך גם כשאף אחד אחר לא יכול." היא מוסיפה, והאמירה מטרידה אותי אף יותר מהמבט.
יכולה לשמוע אותי. כל דבר שניסיתי להגיד במשך היום. אני מקמטת את מצחי בניסיון נואש להיזכר בכל הדברים שנסתי להגיד היום, בעודי שוכחת לרגע שאיני יכולה לדבר יותר.
"מה את עושה כאן אורסולה?" אני שואלת בתקיפות. הקול לא מגיע לאוזניי, אבל היא נראית כאילו שמעה.
"האין זה ברור? אני כאן כדי לראות איך התוכנית שלנו מתקדמת."
"התוכנית שלנו?" אני משלבת את ידיי על חזי. "אין שום תוכנית שלנו."
אורסולה צוחקת כאילו הייתי ילדה קטנה שאמרה הלצה משעשעת. "כמובן שיש. לכן פנית לעזרתי, הלא כן?"
"כל קשר ביננו נגמר ברגע שלקחת את הקול שלי. שילמתי את החוב שלי. אני עדיין משלמת. בכל צעד."
מבטה של אורסולה מאפיל. "תמיד יהיה ביננו קשר, נסיכה קטנה." היא אומרת. "לעולם אל תשכחי את זה." ובלי מילה נוספת, היא מתפוגגת בעננת עשן כאילו מעולם לא הייתה.
אני ממשיכה להביט בספה עליה ישבה אורסולה דקות ארוכות אחרי היעלמותה. השרירים שלי נוקשים ומתוחים, וכעס גואה בי. תמיד יהיה ביננו קשר, קולה של אורסולה מהדהד בתוך ראשי.
לא. אין ביננו כל קשר, אני מדחיקה את המחשבות ואז נושכת את שפתיי.
אסור לי לדבר יותר. אפילו לא בטעות.
"גברתי?" בת' נכנסת אל החדר, מתקרבת לעברי בצעד קליל. "את בסדר?" היא אוחזת במרפקי. "את נראית חיוורת."
אני מהנהנת ושולחת לעברה חיוך מרגיע. היא מחייכת בחזרה.
"בואי, המלכה קאיונה מחכה לנו."

מכל חלונות הארמון ניבטים כעת שמי לילה שחורים, ואני תוהה כמה זמן הייתי מעולפת. התעוררתי במה שהיה להערכתי בוקר, אך לא ייתכן שהשעות עברו כל כך מהר. אולי זה היה אחר הצהריים?
הכוכבים מתחבאים הלילה, נסים מפני אורו הבוטח של הירח שחולש עליהם. אבל הם עדיין יפיפיים, בורקים כמו מחרוזת יהלומים על פני השמים.
מהקומה התחתונה מגיעים קולות של מוסיקה ושיחה, וריחות נעימים של אוכל מגיעים אל אפי.
אני מעריכה לפי הרעש שיש שם ארבע מאות אנשים לפחות, אבל אני לא יכולה לדעת באמת לראות בעצמי. אבל בת' לא מובילה אותי אל האולם בו נערכת החגיגה, אלא החוצה, אל המרפסת שמשקיפה אל החוף.
המלכה קאיונה עומדת שם, מביטה על הגלים שמתנפצים אל החוף בצל כהה של אפילה.
אני תוהה למה היא אינה נמצאת במסיבה שנערכת בפנים. שמלתה המפוארת, עגילי הפנינה והאיפור העדין שעל פניה מרמזים על כך שהיא אכן הייתה שם, לפחות בתחילת הערב.
אני מנסה להיזכר מה בני אנוש עושים כשהם רואים בן מלוכה. קידה? כריעת ברך? בסופו של דבר אני עושה מעין תנועה גמלונית שלא הייתה לחלוטין אף אחת מהאפשרויות.
"אין צורך בכל הרשמיות הזו, ילדתי," המלכה קאיונה מחווה בראשה לעבר שני כסאות עץ מרופדים. "בואי, שבי לצדי."
אני מתיישבת על אחד הכיסאות, והיא מתיישבת לצדי. אני מחכה שהיא תתחיל לדבר, אבל היא רק יושבת, מביטה אל הגלים, הבעתה בלתי ניתנת לפענוח.
אני עוקבת אחר מבטה, מנסה לראות במה היא מביטה, אבל אין שום דבר מיוחד בים השחור שמבהיק מולנו.
"מה שמך?"
אני כל כך מרוכזת בתנודת הגלים הקצובה שהשאלה מקפיצה אותי ממקומי. באופן אוטומטי אני פותחת את פי להשיב, אבל שום קול לא יוצא מבין שפתיי. אני טופחת על גרוני בהדגשה, ונוזפת בעצמי על שכל כך מהר שברתי את העיקרון שקבעתי לעצמי.
אסור לי לדבר.
המלכה קאיונה מהנהנת. "ככה חשבתי." היא שוקעת לאחור בכיסאה, מהורהרת.
אני יושבת על קצה הכיסא במתיחות, לא בטוחה האם תגובתה הייתה סימן חיובי או לא. לא מצליחה לפענח את הבעת פניה הנוקשה.
"יש לך משפחה?" היא שואלת לבסוף. "בית?"
אני מהססת לרגע, אך לבסוף מנידה בראשי לשלילה. אין לי משפחה יותר.
וגם בית לא. ההכרה נוחתת עליי בנוקשות מכאיבה שמכווצת את ליבי.
היא מבחינה בהיסוס שלי. "את בטוחה?" היא שואלת, ואני מנידה בראשי ביתר תקיפות.
"הקול שלך. תמיד היית אילמת?"
אני מופתעת מהשאלה. לא. לא תמיד הייתי אילמת.
"ומשפחה? הייתה לך משפחה בעבר?"
עיניה הבהירות של המלכה נעוצות, בפניי, בוחנות אותי בנוקשות, מוכנות לחשוף כל שקר. אני מסיבה את מבטי.
השאלה מעלה בי רגשות מעורבים שאני ממהרת להדחיק פנימה לפני שיצופו על פני השטח. אני מהנהנת.
"המשרתות טוענות שכל הגוף שלך היה מלא בחבלות. מישהו הכה אותך? מהמשפחה שלך אולי?"
אני מרימה אליה מבט, מזועזעת מעצם הרעיון, אבל המבט בו אני נתקלת רציני לחלוטין. אני מנידה בראשי לשלילה בתקיפות. לרגע אנחנו מביטות אחת בשנייה, ומבטה החודר מבהיר לי שהיא לא מאמינה לי. אני תוהה האם היא האמינה לפחות לחלק מדבריי.
בכל הזמן שאני ואלנה תכננו יחד את הגעתי אל הארמון, לא העלינו בדעתנו כלל שהמלכה עלולה להוות מכשול. אני מתפללת לאטלנטיס שכך אכן יהיה.
"מלכתי!" הקריאה גורמת לה להסב את מבטה ואני משחררת את נשימה של הקלה. לא הבנתי שעצרתי את נשימתי עד לאותו הרגע.
בן אנוש בערך בן חמישים מתקרב אל המרפסת בה ישבנו בריצה. על ראשו נחה פאה אפורה שקשורה בסרט לזנב סוס קצר. כעת היא נחה בעקמומית קלה על פדחתו כתוצאה מן הריצה. הוא עוצר לצדנו, מתנשף, ומנגב את מצחו במטפחת לבנה.
"כן הרולד?" אומרת המלכה בקוצר רוח.
הוא מתכופף לעברה ולוחש משהו שאני לא מצליחה לשמוע אל תוך אוזנה.
"לכל הרוחות!" היא מסננת. "מה זאת אומרת לא מוכן להוציא החוצה את המנה הראשונה? תגיד לו שפשוט ישכח מהמתאבנים המטופשים!"
"ניסיתי, מלכתי, אבל את יודעת איך לואי יכול להיות עקשן כשזה נוגע למטבח שלו."
קאיונה קמה ממקומה בכעס. "אני לא מבינה למה לא פיטרתי אותו כבר לפני שנים."
היא מביטה לעבר הארמון המואר ואז שולחת לעברי מבט. "תמתיני כאן עד שאשלח מישהו לקרוא לך."
היא במהירות במדרגות המרפסת, אך נעצרת לפני שהיא מגיעה אל דלתות הזכוכית הגדולות.
"לאן בשם מעמקי אטלנטיס אתה חושב שאת הולך?"
לרגע אני בטוחה שהיא מדברת אליי, אבל אז אני מבחינה בדמות נוספת שיורדת אל החוף מדלת צדדית קטנה. אני מזדקפת בכיסאי בעניין כשאני מזהה את הדמות, שגבה מתקשח כמי שנתפס בקלקלתו.
הנסיך אריק סב על עקביו באיטיות עד שניצב אל מול אמו, שהביטה בו בזעם.
"לך לטפל בארוחה, הרולד." היא אומרת מעבר לכתפה, מתקדמת לעבר בנה.
"אבל… מלכתי…"
"תגיד לו שאמרתי שכדאי לו להוציא את המנה הראשונה בדקות הקרובות אם הוא לא רוצה שאגיע לשם בעצמי לסדר את העניין."
"כן גברתי," הרולד קד לעברה קידה נוקשה, שאני חורתת בזיכרוני לשימוש מאוחר יותר, ועוזב את המקום.
"למה עזבת את הארוחה?" המלכה קאיונה מדברת בקול, ולמרות רחש הגלים והמרחק ביננו אני מצליחה לשמוע אותה, אם כי אני לא בטוחה שהיא מודעת לכך. אני יושבת עם הגב אליהם, מביטה בים שנשבר מטרים ספורים ממני ומאזינה.
"כי אם הייתי נאלץ להישאר שם עוד רגע נוסף הייתי מספר ללורד אנדרז שהפאה החדשה שלו נראית כמו חתול תחת מתקפה."
אני מצפה לנזיפה מצידה של המלכה הנוקשה, אבל להפתעתי היא צוחקת בשעשוע. "אני יודעת שזה קשה, אריק. גם לי נמאס לשמוע אותו מספר את סיפורי הקרב הישנים אבל זה רק לערב אחד," היא אומרת בקול רך.
"אני לא רואה אותך נמצאת שם לשמוע את הסיפורים שלו."
"אל תתחצף." קולה של המלכה קאיונה שב ומקשיח. "אני כאן כדי לטפל בצרה האחרונה שהבאת לארמון. היא לא מדברת. אילמת. אתה עדיין חושב שזאת הסירנה המסתורית שלך?"
אני כמעט יכולה לחוש במבטיהם שמופנים אל גבי, ותרעומת עולה בי למשמע הכינוי. צרה.
"תפסיקי," גם הקול של אריק מתקשח. "מה רצית שאעשה? אשאיר אותה למות על החוף? היא הייתה מיובשת לחלוטין כשמצאתי אותה. על סף אובדן הכרה."
"אני רק רוצה שתפסיק לחלום על דבר בלתי אפשרי," כעת המלכה קאיונה נשמעת מרוגזת באמת. "הילדה הזאת שמצאת- היא לא המצילה המסתורית שלך, אם אכן הייתה כזו. היא בסך הכל ילדה שננטשה על ידי המשפחה שלה. כנראה בגלל היותה אילמת. אני לא רוצה שתפתח ציפיות."
הדברים מעוררים בי רוגז ואני קמה ממקומי ויורדת במדרגות אל עבר החוף, מתיישבת על החול הרך, מנסה לאטום את אוזניי בפני הקולות. המלכה והנסיך כלל לא מבחינים בי כשאני נעלמת מהמרפסת.
אבל גם שם, על החוף, אני עדיין מצליחה לשמוע את הקולות שלהם.
"אני יודע שזאת לא היא, אמא. אני יודע מה ראיתי אז. על החוף."
"אני לא בטוחה שאתה יודע."
"כי את חושבת שדמיינתי."
"אני חושבת שהיית מיובש, כן. ולא לחלוטין בהכרה אחרי לילה שלם בתוך הים. אני מפחדת שתנסה למצוא את הנערה שדמיינת במקום לראות מה נמצא לנגד עינייך."
"ומה נמצא בדיוק לנגד עיניי? ברית איחוד פוליטית? נסיכה מפונקת שלעולם לא אוכל לאהוב?"
"מעולם לא פגשת אותה! למה אתה מוותר מראש?"
"דנו בכך אלפי פעמים, אמא. אני לא מעוניין לדון בכך יותר."
צעדיו של הנסיך אריק רועמים על רצפת העץ של המרפסת.
"אנחנו נצטרך לדבר על כך בשלב כלשהו!" היא צועקת אחריו. "אריק!"
דממה משתררת בחצר הארמון, ואני מניחה שהמלכה קאיונה התייאשה והחליטה לחזור למסיבה. אולי לדאוג למנה הראשונה שלה. אולי להתלונן בפני אנשים נוספים על הצרה שהיא נאלצת להתמודד עמה.
צעדיו של הנסיך אריק מתגברים, אבל לוקח שנייה עד שאני קולטת שהוא בא לכיווני. אני לא מספיקה לקום וללכת לפני שהוא מבחין בי. אני שומעת צליל של חרב נשלפת מתוך הנדן ומסתובבת לאחור.
"אה. זאת רק את." הוא מחזיר את חרבו בחזרה אל הנדן. "שכחתי שאת כאן."
אני צונחת בחזרה אל החול.
הבנתי את זה לבד, אני רושמת על החול הרך.
האצבעות שלי מעקצצות מרוב כעס, ולבסוף אני גם כותבת: אני אילמת, לא חירשת, אתם יודעים.
אלנה הייתה נוזפת בי אם היא הייתה רואה כיצד אני מדברת אל הנסיך, אבל היא לא כאן עכשיו, ואני כועסת.
כועסת על היחס לא זכיתי מהמלכה. כועסת על ההנחות שהיא הניחה לגבי, ולא אכפת לי כיצד אני אמורה לדבר.
"הו." אריק מביט בי בהפתעה. "את יודעת לכתוב!"
אני מרימה אליו מבט זועם, ומוסיפה סימן קריאה לצד הדברים שכתבתי. אני גם יודעת לנקד, אני כותבת.
חיוך משועשע מופיע על פניו של הנסיך. "אני רואה."
אני נשענת לאחור על דפנות המרפסת ועוצמת את עיניי. על אף שהתעוררתי משינה רק לפני כמה שעות, תשישות פושטת באיבריי, ואני עייפה מכדי לנסות לחלץ ממנו תגובה נוספת.
"זה משנה כמה דברים," הוא אומר, ואני מרגישה אותו מתמקם לצדי.
בלי לחשוב על כך אפילו אני נרתעת מעט הצידה, ואז נוזפת בעצמי. אבל אריק לא נראה כאילו הבחין בכך.
משנה את מה? אני רושמת על החוף, במרווח שנותר ביננו.
"לאמא שלי יש כמה השערות לגבייך. אבל אף אחת מהן לא מתאימה לתיאור של ילדה שיודעת קרוא וכתוב."
מעודד ביותר, אני כותבת, ומגלגלת עיניים. אני כבר מחכה לשמוע מה תהיה התיאוריה הבאה.
"למה שלא פשוט תכתבי אותה עבורנו," הוא מציע. "לא תיאוריה. את האמת." העיניים שלו מביטות בי במבט חוקר, אבל שלא כמו המלכה קאיונה, יש בהן רוך מסוים, כנות.
המלכה קאיונה רצתה לדעת מי אני כדי לוודא שאני לא מהווה איום.
הנסיך כלל לא מעלה בדעתו שאני עלולה להוות איום.
אני מוחקת את המילים שכתבתי מהחול, אבל לא כותבת מילים חדשות במקומן. היד שלי מהססת על פניו החוף החלקים, לא בטוחות מה להשיב.
אין הרבה מה לספר, אני כותבת לבסוף.
"שטויות," אומר אריק. "מחר בבוקר אני אדאג שישלחו לך דף וקסת דיו."
הקביעה הנחרצת שלו מרגיזה אותי, אבל אני לא מגיבה, רק מוחקת את המילים מהחוף. על אף האמירה המזלזלת, הוא עדיין הציל אותי, נתן לי מחסה בארמונו.
תודה לך. אני עוצרת לרגע מאפשרת לו לקרוא את המילים. אני לא יודעת איך אוכל לגמול לכם על עזרתכם.
אריק מנופף בידו בביטול, אבל אני אוחזת בידו ועוצרת את התגובה שכבר עמדה על לשונו.
אני אמצא דרך, להחזיר לכם את כל מה שעשיתם עבורי.
"את לא צריכה. את יכולה להישאר כאן עד שתבריאי. אני הבאתי אותך לכאן, וכעת את באחריותי."
אני מנידה בראשי לשלילה. אני אמצא דרך. עבודה. אני לא יכולה לקחת מכם מתנות חינם.
הוא מביט בי לרגע, ואני מביטה בו במבט הרציני ביותר שאני יכולה לגייס. אני יודעת שאני בוודאי נשמעת טיפשית בעיניו, שלכסף אין ערך בעיני נסיך שמעולם לא ידע מחסור, אבל הגאווה שלי פשוט לא מאפשרת לי לקבל טובות.
גאווה טיפשית.
פעם נוספת אני חושבת כמה אלנה הייתה נוזפת בי לו ראתה את יומי הראשון על פני האדמה.
"בסדר," הוא אומר לבסוף. "אני בטוח שנוכל להגיע להסדר כלשהו, כאן בארמון."
הוא קם מהחוף ומנער את החול מבגדיו, מושיט לעברי בנימוס את ידו כדי לעזור לי לקום.
אני תופסת בידו והוא מושך אותי לעמידה, ורגע לפני שהוא מתרחק לאחור אני מוצאת את עצמי מביטה הישר אל תוך עיניו הכחולות.
קולות המוסיקה והשיחה שעולים מתוך הארמון מתחזקים, ואריק מעיף מבט בדלתות הפתוחות.
"אני צריך ללכת. אשלח את אחת המשרתות ללוות אותך אל חדרך."
אני מהנהנת באישור והוא מתחיל לצעוד לעבר הארמון, אך נעצר באמצע הצעד, ומסתובב בחזרה אליי.
"כמה חסר נימוס מצדי. אפילו לא שאלתי לשמך."
אני מחייכת ורוכנת על החוף, ממש סמוך לשפת המים, ורושמת את שמי בחוף הרטוב.
אריאל.
"אריאל," הוא מקריא בקול את האותיות, טועם את השם על הלשון. "זה נחמד. מתאים לך."
ואז הוא שוב מסתובב, והפעם נבלע במסדרונות הארמון בלי להביט שוב לאחור.
אני ממתינה לבואה של בת' על החוף, לצד האותיות של שמי שכבר החלו להימחק על ידי המים, ורגליי נוגעות לא נוגעות במים הקרירים. האוויר סביבי חם ומלא לחות, ולמרות זאת אני מצטמררת, כי במרחק אני מבחינה בזנבה המבהיק של בת ים.