מעמקים- פרק7- הנבחר

המכונית נעצרה למול בית קטן ונטוש, ערפל סובב אותו.
ג'ונתן נרעד למראה המקום המפחיד, כמה גוויות של בעלי חיים נחו בכניסה, העור הפך לשטיח מרהיב.
קווין נקש על דלת הכניסה, מחויך.
את הדלת פתחה להם נערה, או אולי אישה? ג'ונתן לא היה בטוח, היא נראתה כל כך… משונה;
היה לה שיער אדמוני, כמה פסים בהירים יותר עיטרו אותו, בכתום- זה נראה כאילו שערה בוער,
היו לה עיניים אפורות ומרתיעות, מימיות שכאלה.
היא לבשה שמלה שחורה ועליה רקומים חרוזים נוצצים באפור, כובע בכחול בוהק הוטה על מצחה, הוא היה מחודד וגדול.
"קווין ביין," סיננה מבין שיניה, "מה אתה עושה כאן?"
היא חייכה חיוך ערמומי ומרושע, כזה שיכול להסתיר כמעט הכול.
"את יודעת למה אני כאן!" ירק קווין, "היכן נמצאת הליבה?"
המכשפה החוותה בידה. "הא? אני ניקזתי ממנה את כוחה, כדי לטעון אותה מחדש בקסם- ברור לך שזה יהפוך את קסמי לחזק יותר מאשר שלך? אני לא בטוחה."
"את בת-הדודה הכי נוראה בעולם! את אפילו לא מתנהגת כמו…!"
"בן-אדם? לאן נגררת יקירי? אל התהומות השפלים ביותר אני מניחה. זה באשמתה, נכון?"
"לא!" רטנה קייט, "לא עשיתי דבר! קווין, רצה לעזור לנו למצוא את הליבה!"
המכשפה שכנראה הייתה רוקיטה, גיחכה. "נו באמת, אתה מצפה ממני לוותר ולא להשלים את המרדף אחר הליבה? זו שתעצים את כוחי?"
"לא אמרתי את זה…"
"שקט!" צעקה, "מי האורחים שלנו?"
שלנו? תהה ג'ונתן.
"זו קייט וזה, ג'ון-" הוא כחכח בגרונו. "אז אני מניח שנחזור לענייננו, היכן הליבה?!"
רוקיטה גלגלה את עיניה. "לא מנומס להתעלם מהאורחים, קווין. אתה רוצה שאפעיל את ה…"
"לא!"
המכשפה הנהנה ופתחה את דלת ביתה לרווחה. "ברוכים הבאים, חלאות!"
ביתה של רוקיטה עוצב כנראה בקסם, היה לו מראה כפרי ופשוט, עשרות דלתות הוצבו בכל צד,
המסדרון המה, ובכן…בקולות- היו שם קולות נשיים וגברים ואפילו תינוקיים.
"למה שלא, נסעד?" שאל רוקיטה בהתחנפות מרובה, "חשבתי שזה יהיה נחמד לשתף אתכם בחוויות…"
"אנחנו לא מעוניינים לשמוע את החוויות שלך! איפה הליבה?" שאלה קייט, היא נראתה נחושה להצליח.
"יש כאן עוד אנשים?" שאל לפתע ג'ונתן, הוא חשש להתפרץ לשיחה.
רוקיטה הביטה בו בתהייה, השאלה הפתיעה אותה. "בטח שכן! הם כמה מהאורחים שלי, כל כך נחמדים-
אם תרצו תוכלו להתארח, בעיקר אתה. ג'ון."
ג'ונתן החוויר, הוא הנהן והעביר את משקלו מרגל לרגל.
"מה את עושה?! תביאי את הליבה!" רטן קווין.
"איני חושבת שזה בא בחשבון, תפסו אותם!" פקדה רוקיטה.
שני כלבי מתכת חלודים צצו מתוך אחת הדלתות, הם נהמו וחשפו שיני פלדה.
"מה זה צריך להיות?" קייט השתנקה. כברור, לא ג'ונתן היה זה שתפס בידה, אלא קווין.
"לספארו!"
"שוב אותם טריקים?" נאנחה רוקיטה. כלבי המתכת קרעו את החוטים כאילו היו נייר.
"אקספספוס!" צעק קווין, הוא מחה ממצחו טיפת זיעה.
הכלבים התכסו עשן, הם נבחו נביחות חרישיות. עוד נביחה! זה לא עזר.
ג'ונתן נצמד אל קייט, הפעם אוחז בידה, אם הם לא היו במצב הזה, הוא היה מותיר אותה שם, להיטרף.
קייט קמטה את מצחה. "מה נעשה?"
הוא לא ידע כיצד להגיב. קווין נצמד אל הקיר.
"תפסיקו!" צעק, להפתעתו הרבה, הכלבים נעצרו, הם הביטו בו בתמיהה בעיניים משובצות אבני אודם.
רוקיטה פלטה צווחת תדהמה. "כיצד זה אפשרי?!"
"אממ…"
קווין התנשף בכבדות, הוא חייך. "את לא רגילה לתבוסה, מה?"
"אני! אני יכולה לכשף אותך ברגע זה!" היא זקפה אצבע מאשימה, "אבל- אני…"
"מפחדת?" לגלגה קייט.
המכשפה שלחה לעברה מבט מלא שנאה יוקדת. "את מעזה להתעלות מעלי? בת תמותה?"
קייט הרהרה. "אם זה נחשב-"
"שקט!" רטנה רוקיטה, "הסתלקו!"
"הביאי את הליבה לכאן, נעזוב אותך לנפשך," אמר קווין.
"הסתלקו!" חזרה ואמרה.
קווין שילב את זרועותיו על חזהו, "הובסת, עליך להודות בכך, רוקיטה."
"לא! לא!" יללה, "אף אחד לא מסוגל להביסני! אני בלתי מנוצחת; לכו מכאן!" נבחה.
"היכנעי, רוקיטה," אמר קווין.
המכשפה החוותה בידה וכדור הופיע על כף היד, עשוי להבות, מרקד.
היא הושיטה אותו לקווין.
"אתה עוד תשלם, הכוח שלי יישאר עצום. ואתם, תושמדו…" היא נעלמה בהבזק אור.
קייט נשפה בהקלה. "אז היא- פשוט ויתרה לנו?"
"לא," קווין נד בראשו, "היא נטלה לעצמה חלק מכוחה של הליבה. היא שיקרה לנו."
"אז זו לא הליבה?" שאל ג'ונתן.
"זו כן," אמר קווין.
ג'ונתן הנהן בעוד קווין מושיט לו את הליבה.
"התרכז, אולי תרגיש מעט תשוש לאחר שאיבת הכוח…"
ג'ונתן לפת את הליבה, הוא הרפה ממנה בעדינות והביט בה. הליבה נראתה כנר באור העמום של הצריף.
"קדימה, ג'ון," לחשה קייט.
הוא אימץ את הליבה לחיקו, היא עוררה בו תחושת חמימות מועטה.
ג'ונתן נאנק.
"מה קרה?" שאל קווין בדאגה.
הוא הרגיש כאילו התחשמל, חום הציף אותו- הליבה זהרה באור בוהק, ג'ונתן הסיט את מבטו.
קייט צרחה בהתרסה, הצרחה הפכה עמומה.

"הוא ער!" מישהו רכן מעליו.
ג'ונתן שפשף את עיניו. "מה- מה קרה לי?"
"את זה רק אתה תוכל להגיד."
ג'ונתן פקח את עיניו. מעלו רכנה נערה, מבוגרת ממנו במעט.
היה לה שיער בהיר, כמעט לבן, ועיניים כחולות-אפורות. היא לבשה מעיל פליז' ומכנסי ג'ינס,
גבותיה נטפו גשם.
"מי את?" שאל.
הוא קם, סורק את הסביבה בעיני הדבש שלו. עמד שם נער, מבוגר מהנערה שרכנה לצידו של ג'ונתן,
הוא נראה כמוה בדיוק, אך יותר בוגר ואממ… גברי.
הוא לבש מכנסי ג'ינס דקים וכובע ירוק נחבש על ראשו.
הנער כחכח בגרונו.
"אני, פרצ'סקה סטויקוביץ וזה אחי, כריסטיאן. יש לך מזל שהוא בחר לחלץ אותך מהבית המתפרק ההוא, לא היית שורד…" היא מחתה טיפה מפניה, "אני התנגדתי, אבל-"
"זה בסדר, פרן." אמר.
פרנצ'סקה קמה ממקומה וג'ונתן היה יכול לראותה מקרוב;
היא הייתה נמוכה, ראש אחד פחות ממנו. היו לה כתפיים דקות ומבנה עגלגל אך מאוד חינני.
היא גיחכה. "קשה לחשוב שאתה ה'נבחר'."
"סלחי לי?" ג'ונתן עיקם את אפו.
"כן," אמר כריסטיאן, "אתה לא יודע את הזה? הליבה העבירה אילך את הכוח שלה, כמו בנבואה."
"נבואה?"
כריסטיאן הביט בו, כאילו היה חוצן.
"אתם יודעים איפה נמצאת, קייט?" שאל ג'ונתן, הוא הביט סביב בבהלה, השטויות על הנבואה לא עניינו אותו.
"אתה מתכוון לילדה ההיא? ובכן; השארנו אותם שם, אני לא יודעת מה קרה להם…"
"השארתם אותה?!" ג'ונתן קמץ אץ ידיו לאגרופים, "ואת קווין?"
"אם זה הנער, אז כן." אמרה פרנצ'סקה.
"למה עשיתם את זה?!" רטן, הוא העיף מבטים לחוצים אל אחורי כתפו.
כריסטיאן הסיט את מבטו. "מה קרה?"
"שום דבר," מלמל ג'ונתן, "למה קראת לי הנבחר?"
כריסטיאן נשך את שפתיו. "אתה הנבחר. אני חושב שהמוח שלו נפגע בפיצוץ…"
"פיצוץ?"
"כן." אמרה פרנצ'סקה, "אתה הנבחר מהנבואה; היא מספרת על גיבור שיושיע את יצורי הקסם, ויביס את השד אשר עתיד להשתחרר."
בג'ונתן חלפה צמרמורת, הפיצוץ העיר את השד?
"מה עם קייט?"
"אנחנו לא יודעים, אפשר לחפש אותה-" אמר כריסטיאן.