סודות של העבר-פרק 4 חלק א

היא יצאה מבית הספר והתקדמה לכיוון ביתה. השמיים היו בהירים, פרחים פרחו, ציפורים ציצו, אבל משום
מה היא הרגישה מוזר. כמו מין עקצוץ כזה בבטן. כאילו משהו רדום התעורר בה. כאילו כל גופה קם לתחייה.
היא הגיעה הביתה והתקדמה לכיוון חדרה, כשעברה ליד הדלת של המרתף, היא הרגישה משיכה עזה למקום. היא היססה לשנייה ואז פתחה את הדלת.

היא נכנסה דרך הדלת הסודית. אחד הספרים שבחדר יצא מהמדף וריחף באוויר. היא ניגשה לעברו והתפלאה.זה היה ספר מחקר על אנשים עם יכולות מיוחדות. היא דפדפה בספר וראתה שם על מכופפי מתכת, קוראי מחשבות, קוראים בקלפים ועוד…. היא סגרה את הספר ופתחה ספר נוסף. הוא היה קטן,וגם עליו היה השם אליסון ותאריך. התאריך היה 12.8, תאריך שונה מזה של הראשון, חשבה. היא דפדפה בו וקלטה משפטים כגון: "אני ל רוצה לעזוב את הבית! " או " זה כל כך מדליק,
הצלחתי להעלים חפצים, או להעביר אותם למקומות שונים". המשפט האחרון שקלטה היה מוזר. להעלים חפצים? להעביר אותם למקומות שונים? מה זה אומר?
היא עברה לעמוד האחרון וקראה בקול: " הגעתי למסקנה. אני מכשפה. כבר הייתי אצל כל האנשים ההם.
הם סתם שטויות, אחיזת עיניים. הם לא באמת עושי קסמים. הם לא כמוני.
הגעתי למסקנה שאני כנראה היחידה בעולם ככה. זה בסדר מבחינתי".
אתה יודע מה עוד יומני? אני חושבת שמאז היומולדת של אריאל אנחנו התקרבנו יותר אחד לשני. אני באמת
מקווה שהכל יסתדר בנינו, כי אני לא רוצה שהוא יתחיל לחשוד בכוחות המוזרים שלי. אני לא רוצה
להתרחק ממנו".
כוחות? היא שמטה את היומן ולקחה את הספר ממקודם. היא פתחה אותו והסתכלה מקרוב על הדף וראתה, ממש כמעט נסתר לעין, הערות שהיא רשמה, דרכים משלה לעשיית הפעולה הזאת או אחרת .
היא ישבה שם משותקת לגמרי ואז בהתקף פתאומי, היא התחילה לקרוא את הספרים וההסברים, מבלי לדעת שזה יעורר את היכולות שלה ויהפוך אותם לחזקים יותר.

"גייק, אתה יודע מה קורה לסוזן," שאלה אור. היא היתה מבולבלת מהרגע שגייק נכנס, עד לרגע שסוזן הלכה. זה הרגיש כאילו עבר בינהם איזה שהו מסר סמוי.
"אולי משהו ששמת לב אליו כשהיית אצלה בבית? " שאלה.
"מה ? היא נראת בסדר גמור. למה את חושבת שאני יודע משהו שאת לא יודעת? " שאל. סוזן באמת נראתה
בסדר. כנראה הריצה התישה אותה או משהו כזה.
"לא יודעת, סתם חשבתי כך. דרך אגב, למה היית אצלה בבית? " שאלה כאילו באגביות. אולי ממנו היא תצליח להוציא מידע.
"למדנו משבע עד שמונה. המורה לחשבון ביקשה מימנה". אמר. הוא הבין את המשחק. היא הולכת לשאול אותו שאלות, עד שיגלה לה מה באמת קרה בינו לבין סוזן.
"הא. זה הכל, פשוט חשבנו… אתה יודע? אתה הבן הראשון שסוזן באמת דיברה איתו והיתה בחברתו כל כך הרבה זמן. היא הדריכה עוד בנים לפניך" אמרה אור. הוא צריך לדעת את זה. אולי זה ישנה משהו
"הה.. באמת? אז.. המ.. טוב, אני צריך ללכת אז ברשותכם, להתראות " אמר וסגר את הדלת. הוא התקדם לעבר המדרגות. היא דברה אמת. כן ברור, סוזן תמיד מלאת חיים, וכול אוהבית אותה, אז ברור שמישהו יציע לה חברות. אבל לסרב לכולם? ואת קרבתו שלו היא אישרה? .
יש עוד שעה עד לסיום בית הספר אחרי זה, אני ילך לראות אותה, חשב ויצא לחצר, לספסל שבו הוא והיא החזיקו ידיים.

"אתן חשובות שבאמת לא קרה כלום בינהם? " שאלה אור. היא הרגישה קצת מאוכזבת שלא הצליחה לגלות מידע חדש.
"אני לא חושבת שלא קרה כלום, אבל אני חושבת שאם הם לא רוצים לספר, אז אנחנו לא צריכים ללחוץ"
אמרה מור. היא גם רצתה לדעת מה הם מסתירים, אבל זה עסק שלהם. היא לא רצתה להתערב עדיין.
" בכל אופן, אני מקווה שסוזן תרגיש יותר טוב" אמרה מיקה. היא דאגה לה מאוד אולי…." הי מה דעתכם שנלך לבקר אותה אחרי בית הספר" אמרה.
"רעיון טוב, אבל ניפגש בחמש וחצי, " אמרה אור "יש לי חוג".
"אוקי " אמרה מור.
"ניפגש בתחנת האוטובוס" אמרה מיקה.
הן סיימו את השיחה שלהם בדיוק כשנגמרה ההפסקה .

גייק היה בדרכו אל הבית של סוזן. הוא עצר בדרך בחנות הממתקים וקנה את השוקולד אהוב על סוזן
הוא זכר שהיא אמרה לו מהו כשהיו בדרך לביתה.
הוא נקש על הדלת. לא היתה תשובה. הוא נקש שוב, וכעבור שנייה הוא שמע רחש מעברה השני של הדלת.
"סוזן, את שם" שאל בקול….