פרק שני-מישהו חדש
"את לא חושבת שזה מצמרר?" היא שאלה אותי והבטתי בה לא מבינה "היא הייתה אמורה להיות יועצת בית הספר החדשה וכבר היא מתה, היא רק הגיעה לכאן ולא הספיקה כלום. זה מפחיד לחשוב שיש פה רוצח" אמרה ולחשה את המילה האחרונה בפחד.
גילגלתי את עיני, "זה קורה את יודעת, רצח הוא לא חדש לאנושות ובטח יביאו מישהי חדשה אבל מה שכן מפחיד שהרוצח יכול להיות קרוב" אמרתי והתקרבתי אליה "קרוב מאוד" לחשתי והיא דחפה אותי בלחץ "זה לא מצחיק" אמרה בעצבים והמשכנו ללכת בשביל לכיוון בית הספר "זה קצת מצחיק,את חייבת להודות" גיחכתי והיא גילגלה עיניים.
"סליחה? אתן יודעות איפה זה תיכון אורדון?" קול שונה של אישה כבערך ה30 המוקדמות שאלה,היא ישבה במכוניתה ושיערה הבלונדיני המחומצן התנופף ברוח, מבטה הבוחן שהונח מאחורי משקפי שמש יקרים, הצליח לחדור מבעד לעדשות הפלסטיק וגרם לגופי צמרמורות מוזרות.
"כ-כן. זה פה בהמשך" אמרתי והיה ברור בקולי נימת פחד, מוניק הביטה בי במבט המום, האישה חייכה אלי עם חיוך מלא בשיניים צחורות ומסודרות והודתה.
נכנסנו לכיתה בהשמע הצלצול ונאנחתי שכבר על הבוקר יש את השיעור הכי משעמם, מציק וחופר על הבוקר. קבלו במחיאות כפיים סוערות את המורה שמביאה איתה את המקצוע, אנגלית!
ישבתי במקומי והמורה סקרה במבטה את כל הכיתה על מנת לוודא שכולם נמצאים, מין שגרה שהיא עושה ונאנחתי מורידה את ראשי לשולחן. מה עשיתי שאני צריכה ללמוד את השפה שאני חייה?
"מאיה, הרימי את ראשך מהשולחן" אמרה המורה, הרמתי את ראשי בישנוניות והזעפתי פנים לעברה. אם הייתי יכולה, הייתי הורגת אותה בגלל שהעירה אותי, רגע לפני שנרדמתי. נשפתי בעצבים והוצאתי את מחברת הציור שלי, ממשיכה לצייר את אותן הפנים שנכנסו למוחי בזמן האחרון. המשכחתי לסרטט את תווי הפנים של אותה נערה.
ציירתי אותה בשחור ולבן, עוצמת את עינייה כלפי מעלה, כאילו מביטה לשמיים. ציירתי אותה כאילו מצילום פרופיל שעמדה והוציאה אויר חם מריאותיה, לתוך האויר הקר שאפף את גופה.
התעמקתי בלסרטט אותה בצד אחד של מחברת הציור ששכחתי, מה אני אצייר בצד השני של הדף?
כאב חד הגיע בזרוע ידי והתנתקתי מלהמשיך לצייר את אותה נערה, הבטתי לכיוון הזרוע שממנו נוטף כאב וראיתי את ראשה של מוניק מביט בחולמניות והיא אפילו לא שמה לב שהיא בכלל צובטת אותי.
"מוניק את מכאיבה לי" יללתי במעט כאב כשאחיזתה התגברה, ניתקתי את ידי מאצבעותיה המכאיבות והבטתי על מקור ההפנוט, גבר. כמה צפוי.
גילגלתי את עיני והתחלתי לסקור את גופו. עם כמה שלא מעניין אותי גברים, עדיין, יש משהו שמשך אותי להביט בו.
עיניים חומות, ואפילו שחורות ושיער חום כהה, שיערו נמשך לצד ראשו, על פניו עטרו מסכה אדישה לסיטואציה. הוא סקר את כל הכיתה, בוחן ונעצר עלי. הוא נראה בוחן את תנועותיי אך גופי קפא, עכשיו תווי פניו השתנו, הוא. משועשע.
המשכתי לסרוק את גופו מעלה ומטה בביטחון,מתעלמת מהמבט המשועשע שלו עלי. גופו רחב וחולצתו צמודה, מדגישה קימורים ושרירים. אז הוא מתעמל,ביג דיל.
"כיתה תכירו את רון, החבר לכיתה החדש שלכם" המורה אמרה ולא יכולתי שלא לגחך, הא, חבר לכיתה חדש. ברוכה הבאה ולהתראות.
הוא ניגש לשבת במקום כל שהוא בזמן שהיא המשיכה להסביר על בואו ומאיפה הגיע, אך נראה שלא נשמע כלום ברקע, מבטינו נשארו כלא הופרדו מעולם עד שישב במקומו, מאחורי ומאחורי מוניק..
"הוא ממש חתיך, הא?" שאלה מוניק, מביטה בי בשעשוע מעט וחולמניות. "בטח,מה זה חתיך" אמרתי בציניות, וגילגלתי את עיני. "רואים שגם את לא הורדת את העיניים שלך ממנו" קבעה בתחמנות ונאנחתי. אני ממש לא מתכוונת חדבר איתה על זה עוד.
יצאנו מהכיתה לכיוון ההפסקה כשמוניק לא מפסיקה לדבר על אותו בחור, רון. אני תוהה אם היא נושמת כשהיא מדברת.
"הוא לא מעניין אותי עכשיו" אמרתי נאנחת והיא עצרה את דיבוריה, נושמת. עכשיו היא נזכרת לנשום "אז מה מעניין אותך?" שאלה בשובבות ועצרתי אותה "מעניין אותי הרצח ששמענו בחדשות" אמרתי והיא גילגלה את עיניה.
"אולי נניח את העיניין הזה לשוטרים, אנחנו לא צריכות להתעסק בדברים האלא" אמרה מוניק בניסיון לשכנע אותי לרדת מהנושא, אין מצב.
"בואי נפגש ליד האגם בשמונה ואני אבדוק את המקום, אחר כך אני לא אדבר על הנושא יותר. מבטיחה" אמרתי ושמתי את ידי על הלב. היא הינהנה בלית ברירה וחיוך זחוך עלה על פני.
הגעתי הביתה לאחר שנגמר יום הלימודים וישר ניגשתי למקלחת, מורידה את בגדי ונכנסת תחת המים החמים. אבי עוד לא הגיע. הוא נמצא במשמרת עד הערב, מה שנותן לי את האפשרות לבחון את זירת האירוע.
יצאתי במהירות וישר סירקתי את שיערי והתחלתי ללבוש בגדים שחורים, להסוואה. הנחתי מכנס וחולצה שחורים על גופי הבהיר וסוודר ארוך, הערב מגיע ואיתו הקור.
שמתי על ראשי כובע שחור ונגשתי להכין ארוחה לאבי, על מנת שיוכל לאכול כשיגיע.
שלחתי לו הודעה שאשן אצל מוניק ושיש לו אוכל במקרר ויצאתי לכיוון האגם, השעה מורה על שבע וחצי ועד שמוניק תהיה מוכנה הנשמה שלי תצא.
למזלי היא סיימה בזמן וישר ניגשתי לעבודה, בוחנת כל מקום וכל פינה. סרט הדבקה מודבק סביב האגם על מנת שלא יכנסו אנשים, אך מי באמת מקשיב לזה?
זה רע שבת של שריף לא מקשיבה ומסתכנת כך, אך לא יכולתי להשאיר את המצב כך תלוי ללא תשובה.
"את מוכנה להזדרז?" מוניק שואלת פתאום והבטתי בה, עומדת קופאת במקומה ושיניה לא מפסיקות לנקוש את בשניה "לא" אמרתי ורעש נשמע, הרעש נשמע קרוב.
הבטתי לכיוון מקור הרעש והוא נעמד שם, בוחן. מה הוא עושה פה?!
תגובות (1)
בת של שריף… יפה!
אני אוהבת שמגלים לאט לאט תוך כדי הסיפור עוד ועוד פרטים על הדמות.
ממשיכה לפרק הבא ;)