קמעות השמש-פרק 5

נכנסתי לחדר שלי והחלפתי לפיג'מה הישנה שלי, היא הייתה של אמא שלנו כשהייתה בגילי. היא הביאה לי אותה ממש לפני שמתה, אני לא אזרוק אותה בחיים. נשכבתי במיטה עם עיניים עצומות מנסה להירדם, אני לא יודעת מה יש בבית של הדודה המשוגעת שלנו אבל אני מתכוונת לגלות. הצלחתי להירדם לשינה חסרת מנוח, לא חלמתי על משהו פשוט השינה לא הצליחה להרגיע אותי.
"קסידי, תתעוררי." אמר לי קמרון בשקט והתהפכתי במיטה שמה את הכרית על ראשי, ניסיתי לחסום את קולו של קמרון.
"עוד חמש דקות." מילמלתי ופניתי ממנו, הוא משך את השמיכה שלי ממני. הקור פגע בי כמו מליון מחטים זעירות, התקפלתי במהירות.
"איזה מעצבן אתה!! מה אתה רוצה בכלל?!?" שאלתי והתיישבתי על המיטה, שיפשפתי את עיניי ופני אליו.
"אם אנחנו רוצים לבדוק את הבית זה הזמן, אף אחד עדיין לא ער." אמר והניח את השמיכה לידי.
"לעזאזל איתך קמרון, מה השעה בכלל?" שאלתי ולקחתי שעון יד שנח על שידה ליד המיטה החדשה שלי, תמיד שנאתי לקרוא שעון אנלוגי. "שש בפאקינג בוקר קמרון!!" זעקתי עליו ודחפתי אותו.
"אני יודע, תנסי לא להעיר את כל הבית קסידי, אנחנו לא צריכים אנשים שיפריעו לנו לחקור את המקום." אמר והניח את ידיו על מותניו, קמתי והנחתי בחזרה את השעון על השידה.
"אני רק התעוררתי, אל תביא לי הגיון עכשיו." אמרתיומילמלתי לעצמי קללות בשקט.
"תתארגני, אני מחכה לך מחוץ לחדר." אמר וסגר את דלת חדרי בשקט, המעצבן הזה. אני יודעת שמשהו לא בסדר הולך כאן. אבל למה להעיר אותי בשש בבוקר?! לבשתי בגדים פשוטים ושטפתי את פניי בשירותים, יצאתי מהחדר וקמרון חיכה לי ליד הדלת.
"אז לאן עכשיו?" שאלתי אוספת את שיערי בצמה נמוכה שנשמטה על גבי.
"אנ לא יודע, אולי החוצה?" שאל והצביע על שלט שעליו חץ שהוביל לחצר האחורית.
"ליער? אתה משוגע? אתה רוצה להסתכן זמה שיהיה שם? מה אם יהיו שם חיות פרא? זאבים, דובים?" אמרתי וניסיתי לשמור על ווליום נמוך.
"אני חושב שיהיה לנו סיכוי יותר טוב לראות מה מוזר בבית אם נראה אותו מבחוץ, את באה או לא?" שאל וקפץ את אגרופיו, כמו שהוא עושה כל פעם שהוא מרוגז או לחוץ.
"בסדר, אבל אם יתקוף אותנו משהו זה באשמתך!" אמרתי ועקבתי אחריו, הלכנו בשקט ברחבי הבית עד שהגנו לדלת הזכוכית שהובילה לחצר.
"לא להתרחק יותר מידי, אנחנו בכל זאת צריכים לחזור לפני שישימו לב." אמר קמרון כשסגר בחזרה את הדלת מאחורינו.
"בסדר, חבל שהאור לא ממש חזק עכשיו. אני לא ממש רוצה להירכנס ליער כשיש עדיין חושך בחוץ." אמרתי והקפתי את עצמי בזרועותי, אולי קיץ עכשיו אבל עדיין קר כאן. נכנסנו ליער הולכים בשקט על מצע של עלים יבשים שנפלו ודשא ירוק ורך, קמרון עצר כרגע וסימן לי להיות בשקט ולא לזוז. הבטתי קדימה וראיתי שני זאבים, אחד לבן כשלג והשני חום בהיר.
"מה עושים קמרון?" שאלתי אותו בלחש וליבי פעם בחוזקה.
"חוזרים אחורה, אל תפני להם את הגב." אמר והחל לצעוד לאחור, כמו המזל שלנו דרכתי על ענף יבש והוא נשבר. עצרתי את נשימתי וקמרון נעמד ביני לבין הזאבים, אני לא מבינה למה הוא גונן עליי אבל אני לא אתווחך עם מה שהוא עושה עכשיו.
"אל תזוזי, אל תעשי שום קול." הוא לחש והצצתי מבעד לכתף שלו, שני הזאבים התקדמו אליינו לאט. עיניהם היו נעוצות בשל קמרון והוא עמד זקוף, מנסה הראות גדול יותר ממה שהוא.
"קמרון יש משהו יותר פנימה, תסתכל." לחשתי לו כשראיתי דמות במרחק שעברה במהירות בין העצים.
"לא עכשיו קסידי, אני מנסה שלא נהרג כאן." לחש בחזרה ועיניו עדיין נעוצות בשל הזאבים, הדמות החלה להתקרב אלינו ורצה במהירות מסחררת לכיוונינו.
"קמרון-" התחלתי לומר ואבל קמרון השתיק אותי, הדמות הציצה מאחורי אחד העצים וצעקה לזאבים.
"תעזבו אותם!" זה היה נער, עיניו נראו כמעט לבנות ושיערו הבלונדיני פרוע. "לכו מכאן!" אמר וניסה לגרש אותם, קמרון הביט בו מופתע וצעד אחורה. הוא דחף אותי מאחוריו וניסה שלא למשוך תשומת לב, לא חשבתי שעוד משהו יצליח להפתיע אותי היום עד שהזאבים קמו על שתי רגליים והשתנו לשתי נערות.
"לך מכאן ג'ונסון, זה לא עניינך מה אנחנו עושות בחלק שלנו של היער." אמרה אחת מהן, זאת שהייתה הזאבה הלבנה. היא נראתה כמעט אותו דבר, עם עור חיוור כמעט לבן ועיניים חומות בהירות.
"אני לא צריך שתפחידו אותם עכשיו, אנחנו לא יודעים אפילו מי הם!" צעק אליהן ואני התחלתי לצרוח מפחד.
"קסידי." אמר קמרון ואני כיסיתי את פי.
"אני חולמת… אתה לא הערת אותי אני חולמת את זה." אמרתי ואיבדתי את ההכרה.