אלקנור – פרק 1- הטיגריס הכחול והזאב הלבן

הקדמה: אוקי, ברגע שאקבל תגובה אני אשנה את הכותרת כי החלטתי שככה הסיפור צריך להתחיל. תבינו בהמשך שזה עדיין הסיפור על אלקנור, פשוט קיבלתי את הרעיון הזה ואני הולכת איתו. זה בקושי סותר את מה שכתבתי עד עכשיו, פשוט זה לא רלוונטי בתחילת הסיפור.

פרק 1:
היא צעדה בין הבתים שבעיר וחיפשה עם עייניה משהו, כל דבר, שיקרב אותה למטרתה.
האוויר היה צונן והשמיים נצבעו בגווני תכלת והעננים הציוריים כיסו את פניהם באווירה רגועה. כמה מוכרים מהשוק הקרוב צעקו את המחירים שלהם לחלל האוויר ומדי פעם שמעו קול של כלי חרסינה נשבר על המדרכה הקשה בגווני האפור הייחודיים שלה.
היא עברה לצד בית מרזח אחת ועצרה להביט בהשתקפותה. "וואו" מלמלה למראה גופה החדש. היא הייתה גבוהה בעשרה ס"מ לפחות ונראתה כבת שש עשרה, אולי שבע עשרה. שערה החום בגוון נחושת היה חלק אך נפוח מעט וסודר בצורה לא יסודית בשתי קוקיות משוחררות עם מעט קצבות שיער לא במקומם. עפה היה נמוך, עגלגל ונורא קרוב לשפתיה השחורות כזפת. עייניה היו גדולות ויפות ואוזנייה היו אליפסיות בצורה לא טבעית (יחסית למקום מוצאה). היא הביטה בשעשוע בצורת גופה ובתווי פניה החדשות והביטה שוב לרצפה, עדיין לא רגילה למרחק הגדול בין המדרכה לפניה.
היא נכנסה לבית מרזח והשתעלה מעט מהעשן העבה שעלה באפה, לפני שצעדה פנימה בין השיכורים על מרצפות הרצפה מלאות האבק ובין הטיפוסים המסוכנים למראה שישבו בשקט והימרו, עישנו או שתו במבט מאיים. היא התקדמה לעבר המוזג בעל פרצוף דומה לעכבר.
"את המשקה שהוא לקח" היא ביקשה והנידה בראשה לעבר איש אחד שגיהק ליד הדלפק. היא הוציאה כמה מטבעות מוזהבות, "תשמור את העודף."
'אני צריכה להשתלב' חשבה לעצמה בזמן שלקחה את הבקבוק אלכוהול מידיו של המוזג ופתחה אותו.
היא הסתובבה באיטיות וסקרה עם עייניה את המקום השפל. שם, בקצה החדר, התאספו כמה אנשים ודמויי אנוש והביטו בקריאות במשהו שהתרחש במרכז המעגל שיצרו.
היא התקרבה וראתה איש מגודל מתכופף מעל שני נערים; ילדה בעלת שיער כחול בהיר, קטנת גוף עם שלושה פסים בצבע סגול בצידי לחייה בצורה שמזכירה שפם חתול, עייניה הזהובות רושפות מכעס ולרגליה נח נער בעל שיער לבן, גבוה יחסית, עיניו זהות לשל הנערה ופניו הנוטפות דם נאות למראה וחלקות כמו פסל.
"תלמדי את אח שלך לא להביט באנשים ככה! כמו איזה…" האיש הביט בנער ששרוע על הרצפה בגועל וירק לעברו.
"שלא תעז לומר את זה" נהמה הנערה בשיניים חשוקות, גופה דרוך.
"אוטיסט" אמר האיש הגדול ולפני שהבין מה קורה התנפלה עליו הנערה עם סכין בידה, הפילה אותו ותקעה את הסכין בביתנו. היא התרוממה והביטה בקהל ושאגה: "יש עוד איזה בריון שרוצה להתעסק איתנו…" היא עצרה והקשיבה לדממה. "הטיגריס הכחול והזאב הלבן."
המילים נאמרו חלשות, אך כולם שמעו ובאותה מהירות שהתגודדו סביב המאבק הסתלקו והשעירו שם ארבע נפשות: היא, האיש שנדקר, הנערה ואחיה בעל המבט הקר.
"על מה את מסתכלת?" שאלה אותה הנערה. היא הסתובבה ועזרה לאחיה לקום.
"שמעתי עליכם" היא הודתה, "ואני צריכה את עזרתכם."
"אנחנו לא רוצחים יותר בשביל אחרים" אמרה הנערה ומבטה ניפגש בשלה.
"אני לא זקוקה לכם בשביל רצח, אני צריכה אותכם למשימה" היא הודיע וניסתה להסתיר את הפחד שלה מהנערה, למרות שעכשיו הייתה יותר גבוהה.
הנערה בעלת השיער הכחול הביטה בה בסקרנות. "מי אמרת שאת?"
"אני…" היא לא מיהרה לענות, "אני אלקין."