Dragon curse החלק השני (הסוף)

כל חייל בא אליי בבוקר למחרת לקבל את כלי הנשק שלו. לכל אחד חצים, קשת וחץ קריסטל אחד, אחרי שחילקתי לכולם נישאר רק אחד. הבטתי עליו וחייכתי. "אני הולכת לנקום…" אמרתי לעצמי. הצבא לא אמר לכפר כלום וביקש ממני להישאר גם בכפר, אך לא החזקתי מעמד, אני בכל זאת הלכתי איתם. לבשתי גלימה שהסתירה את פניי כמו כל שאר החיילים וניסיתי לאסוף את שיערי החום כדי שלא יראו אותו והלכתי איתם ביער, כשפתאום שמענו חזירי בר שברחו ממשהו במהירות רבה. אחרי שהם כבר נעלמו החלטנו ללכת בדרך שלהם, מאיפה שהם ברחו. התחלנו לראות עקבות ענקיים ואז ראינו אותו. הוא בדיוק טרף חזיר בר. כולם ניבהלו וניסו ללכת אחורה באיטיות שלא ישים לב. אך אחת מעיניו הכחולות הופנתה אליינו, ואז הוא זרק את החזיר בר הצידה ונהם עלינו, הנהמה שלו הייתה ענקית ורבת עוצמה. היו כאלה שנילחמו איתה וניסו עדיין לירות על הדרקון עם החצים אך הוא פשוט הסיט אותם הצידה עם זנבו. היו כאלה שניסו לעשות הסחת דעת בזמן שהאחרים מנסים לתקוף אך זה לא עזר… עורו של הדרקון היה קשיח מידי. "תכוונו ללב!" המפקד צעק ואחרי כמה שניות כולם היו מכוונים למקום אחד. אך הם לא הספיקו כי נייט הספיק להכין את האש שלו והיתכונן לינשוף והיה צריך להיסתתר. כולם ברחו לצדדים ואני עמדתי במקום, זאת הייתה ההזדמנות שלי, חשבתי. רצתי אליו כשהקרסיטל בידי וקפצתי לכיוון ליבו, עוד קצת הייתי מגיעה אך הוא דחף אותי עם ראשו. ניפצעתי ברגל והרגשתי שאני לא מסוגלת לזוז, גם הגלימה נפלה לי בזמן שקפצתי וכולם עכשיו היו יכולים לראות מי אני. "אם!" צעק המפקד. הדרקון עצר את נשיפתו והיסתובב אליי, שיניו היו חשופות וענקיות והוא התקרב יותר ויותר. התמקדתי רק בעיניו הכחולות שהזכירו לי את אחי. "אלדון" לחשתי. הוא סגר באיטיות את פיו וניער את ראשו, ובהלה ניראתה בעיניו. "לתקוף!" המפקד קרא. הוא נעמד אל הגב אליי, פתח את כנפיו ונהם. אך הם עדיין ירו עליו חצים. הוא עוד פעם מילא את פיו באש והפעם הוא נשף. הוא נשף קו צר של אש בינו לבינם. והחיילים טבלו את חציהם באש ועדיין ירו עליו. אז הדרקון עוד פעם הסתובב והסתיר אותי עם כנפיו. "אלדון זה אתה?!" צעקתי בין כנפיו הגדולות. "למה את פה?" קול נישמע בראשי. אך לא עניתי. "אם…זאת קללה, את חייבת לגרום להם לעצור. אם מישהו יהרוג אותי זה יעבור אליו ואז הוא יהפוך לדרקון." הקול נשמע עוד פעם. נפלתי על בירכיי והתחלתי לבכות, אחי עדיין חיי, הוא גם היה חיי אך בתור דרקון. "איך אתה מתקשר איתי?" שאלתי בבכי. "בתוך הקללה אני הופך לדרקון ואין לי שליטה על עצמי, אך אם מי שהוא מזהה אותי אני יכול לתקשר איתו וככה אני גם יכול לשלוט בעצמי. הקללה פועלת ככה שמאבדים כל זיכרון על עצמיך ובגלל זה גם הקללה משתלטת על ההתנהגות שלך." הוא הסביר. "ואיך מבטלים אותה?" שאלתי. "כדי לבטל אותה בכלל צריך לעקור את הלב שלי ולתקוע בו את חצי הקריטל…הקללה נימצאת בלב, אם יהרגו אותי הקללה פשוט תעבור למישהו אחר." הוא הסביר. "אני לא הולכת לעקור לך את הלב!" צעקתי. הוא הסתכל עליי והיה ניראה שהוא מחייך. אז עיניו ניפארו והוא נפל הצידה. "אלדון!" צעקתי. יצאתי מתוך כנפיו וראיתי את המפקד תוקע ומוציא עוד פעם ועוד פעם את חץ הקרסיטל בבטנו. "לא המפקד זה אלדון!" צעקתי אליו וניסיתי לעצור אותו. אך הוא ציחקק רק בקול משוגע. "אני ארצח אותו ואז אף אחד לא יוכל לעצור אותי!" הוא המשיך לצחקק. "לא המפקד תפסיק!" ניסיתי לתפוס את החץ בידיו. אף אחד מהחיילים לא היה ליד. "אמרתי להם לסגת כל עוד הם יכולים, אני אהפוך לדרקון! אני מכיר את הקללה! האח שלך זה רק ההוכחה שהיא קיימת!" הוא המשיך לצחקק. "שידקור אותי בלב" קולו של אלדון נישמע בראשי. הוא המשיך לתקוע באותו מקום עוד פעם ועוד פעם בזמן שניסיתי לגרום לו להפסיק. בסוף דחפתי אותו בכל הכח והוא התגלגל על ביטנו של אלדון עד לריצפה. "המפקד!" צעקתי. אך כשירדתי הוא כבר מת. אלדון החל להיתנשם בכבדות. "עכשיו הקללה לא תוכל לעבור, כי מי שהרג אותי מת" אלדון אמר ושימחה נישמעה בתוכו. "לא!" קראתי. רצתי אל ראשו ושמתי את ידי עליו. "אני לא יכולה לאבד אותך עוד פעם!" צעקתי עליו. נשימתו התחזקה יותר ויותר, הוא רק הסתכל עליי ושתק. "את גדלת ממש הרבה…בת כמה נהיית?" שאל הוא. "שש עשרה" לחשתי. "שש שנים אז עברו מאז…איך אמא?" הוא שאל ורוגע נישמע בקולו… "היא חזקה יותר ממה שחשבתי" ניסיתי לחייך אליו. "אני שמח" הוא אמר וסגר את עיניו. "אני יכול לבקש ממך משהו?" הוא שאל. "מה?" שאלתי גם. "תמשיכי בשבילי להיות חזקה" הוא אמר. "אם אתה תמשיך לחיות" לחשתי אליו, הוא ציחקק ושתק. "הייתי שמח לפגוש אותך עוד פעם אם…" הוא אמר. אחרי כמה דקות נשימתו הפסיקה… התכופפתי בבכי אל ראשו "גם אני הייתי שמחה לפגוש אותך…" לחשתי. מאחורי הרגשתי על ראשי טפיחה קלה, כשהסתובבתי הוא היה שם כמו שראיתי אותו בפעם האחרונה לפני שש שנים. הוא חייך אליי ונעלם אל תוך השמיים "אני אשמור עלייך תמיד" קולו נישמע. זה היה המשפט שכל הזמן הוא אמר לי כשבכיתי…