חייה של אלת הנקמה.

יום אחד, יום של שמש ואור, תינוקת נולדה. היא הייתה יפהפייה, עם עיניים שחורות. גופה היה מושלם והיא הייתה ללא פגע. אביה, זאוס, היה חייב לעזוב אותה כשנולדה, מכיוון שהיה לו המון אחריות על הכתפיים. בכל זאת, לשמור על העולם ולהיות אב כל האלים, זאת עבודה קשה. אימתה של התינוקת נעלמה בתאריך כל שהוא ולא חזרה מעולם. הילדה לא זכרה את התאריך הזה, היא זכרה את עצמה מאז בית היתומים. היא רק ידעה מי אביה. כשהיא סיפרה את זה לחבריה בבית היתומים הם צחקו עלייה וקראו לה 'משוגעת, פסיכית וילדה בת שנה.' אף אחד לא האמין שאבא שלה היה אל, אל שמוכר בבני התמותה כמיתוס.
אך היא בכל זאת האמינה בכל ליבה, שאביה שומע אותה בשמים.
קראו לה נמסיס. היא הייתה ילדה עם שיער שחור, עיניים שחורות ויופי מפליא. הסיבה היחידה שלא התקרבו אליה, היה בגלל הכעס שלה. היו לה בעיות בעצבים, כשהיא הייתה מתעצבנת ברקים זמזמו בשמיים, דברים רעים באו מכל עבר. הברקים שהרגישה שבאו ממנה, הייתה אחת הסיבות לאמינותה בזאוס. זאוס הוא אל הברקים והיא מסוגלת לייצר ברקים בעצמה. גם לא נתחיל להיזכר איך היא תמיד ראתה מפלצות, לא רק בחלומות. לפעמיים תקפו אותה והיא יצאה בנס. היא כבר הייתה סוג של שורדת בגיל שלוש עשרה.
ואתם שואלים, איך היא הייתה הילדה של זאוס? כשהייתה רק בת שש, היא חלמה חלום שלא יכלה לשכוח. אל הברקים דיבר אליה, אך בחלום היא ראתה את עצמה, עצובה במיוחד. היא הייתה בחלום גדולה, בת עשרים לפחות. שיערה השחור היה חלק ועיניה היו מדוכאות יותר מאי פעם. זאוס זימן אליה את כל הברקים שאפשר ולא הפסיק לקרוא לה בת. בת שלו. הסיוט הזה רדף אותה כל חייה והיא רק ציפתה שזאוס יסלח לה. יסלח לה על מה שתעשה בעתיד. היא עדיין לא ידעה מהו.
כשמישהו ניסה להיות בחברותה, טעות קטנה והיא רק רצתה לנקום. היא ראתה רק נקמות בעיניים, על כל מה שהענישו אותה, על כל חייה בלי הוריה. היא האשימה את זה על ילדים תמימים, שלא ידעו מחייהם כמוה.

ויום אחד, כשהיא הייתה בת 20 לפחות, היא פגשה את אהוב חייה. בן תמותה רגיל, בשם תומס.
הם התאהבו ישירות. אהבה ממבט ראשון. הוא היה עם שיער חלק בצבע חום, עם עיניי שקד. מבטיהם הצטלבו כששניהם עברו בגן. היא נרדפה על ידי מפלצות, הוא הלך ברוגע לעבודה.
הוא שאל אותה מה השעה, היא רצה ואמרה שאין לה שעון. אך זאת לא הייתה פגישתם הראשונה.
הם ראו שוב אחד את השני בקפה, שם הוא נתן לה קוראסון, מה שהחמיא אותה מאוד.
ואחרי זה, היו רק פגישות של שמחה. היא התאהבה בו עד ממש, ואחרי שהם התנשקו, היא כבר סמכה עליו עד שהתחילה לספר את סיפורה המשפחתי. היא אמרה שאביה הוא זאוס ואימה נעלמה בילדותה.
אך הוא לא האמין. הוא השפיל את מבטו ושתק במבוכה.
"תקשיבי.. יש לי חברה."
עיניה בערו מכעס. היא הרגישה את כל זעמה משתלב ביחד, היא הרגישה שליבה נשבר למלא חלקים. הוא בגד בה כל הזמן הזה? הוא חשב שהוא פסיכית, שהיא משוגעת.
בלי כוונה, כל הברקים התאחדו עם כעסה. כשהיא שאגה מכעס, כל הברקים יצאו מידיה. ביתו של אהובה נשרף, אך היא נשארה בחיים. היא כבר לא יכלה יותר. היא טסה ליוון, לראות את אביה בפעם הראשונה.
היא הלכה להר האולימפוס המקורי, שם הכל דמם. מפלצות רדפו אחריה בלי הרף, והסיכוי למותה גבר כשעברה לארץ העתיקה. אך לא היה אכפת לה להסתכן.
לפתע, בן אדם בגובה בניין הופיעה מולה. היא נדהמה והרגישה קטנה לידו.
הוא היה עם זקן לבן, עם עיניים כחולות והוא החזיק ברק בידו. האינטואיציה שלה הייתה בטוחה שזה אבא שלה.
"אבא?" היא שאלה. לבה דפק בלי הרף.
"מה את עושה פה? אסור לך לבקר את יוון." קולו היה כעוס, אך רך בצורה כל שהיא. היה לקול שלו ריח של גשם, מתי שהוא יורד.
"היית אמור לראות אותי כשהייתי נערה, להיגלות אליי. למה לא עשית את זה? כל חיי נשמעו לא הגיוניים. ובגללך."
"אני יודע." הוא טמן את ראשו בידו.
"אז למה לא עשית את זה?" דמעות עלו בעיניה. "הרסת לי את הילדות."
"כי אני יודע שאת תכעסי עליי. ראיתי את מה שתעשי בגיל הזה וזה לא מצא חן בעיניי. עכשיו כשבאת ליוון, הדבר עוד יותר יתגשם."
"ניסית לברוח ממני?" פיה פער. ואז היא נזכרה. החלום שלה. בהר האולימפוס. כשאביה כועס עלייה. זה יקרה, וזה יותר קרוב מאי פעם כי היא ביוון. "אוי לא. עשיתי טעות נוראית." היא הבינה את מה שזאוס אמר וכעסה על עצמה יותר מאי פעם. איך זאוס יעניש אותה? איך אל הברקים יעניש אותה? הוא ישרוף אותה לנצח?
"תלכי מפה. לפני שהנבואה תתגשם."
"אבל.. אפשר משהו? מתנה? אתה בחיים לא דיברת איתי."
"אין זמן. לכי, מהר." הוא דחף אותה משם ברוח והיא נחתה מתחת להר האולימפוס. היא לא תיארה לעצמה שפגישתה תהייה כזאת, אך זאת לא הפגישה האחרונה. יש את הפגישה שהיא נביאה, ואם היא כבר ביוון, היא קרובה יותר מאי פעם.
היא נדדה בכל יוון, לא היה לה כסף לחזור לארץ הולדתה. היא הניחה שתישאר עד שהנבואה תתקיים. אי אפשר לברוח מהעתיד, את זה היא ידעה.
אך יום אחד היא הרגישה רעב אין סופי. היא אכלה כל דבר, היא הרגישה כאבי בטן עצומים.
ואז היא הבינה. היא בהריון. ממי שהרגה.
היא לא תוכל לעמוד בכעסיה של ילדה לעתיד, שיבין שאביהו נהרג בגללה. היא לא יכלה לשאת את זה.
היא ניסתה להתאבד. היא רצתה למות. אך חתכיה בידיה לא גרמו למותה, הם גרמו למות של מישהו אחר. של עוברה.
העובר שלה מת. היא ניצלה בנס, אך התינוק שבבטנה כבר לא חי יותר. היא לא יכלה לקבל את הבשורה. זה היה לה כל כך קשה.
ואז, זאוס הופיע. הם פתאום נמצאו בהר האולימפוס ונמסיס הבינה שהנבואה מתחילה להתקיים.
אביה עמד מולה זעום מכעס ולידו אשתו, הרה. הרה כעסה יותר ממנו, היה ניראה שהיא שונאת אותה. היא תמיד שנאה את בני זאוס, אך עכשיו, אלת המשפחה עדה לזה שנמסיס הרגה עובר.
"אני לא מאמין.. פשוט לא מאמין."זאוס סתם את אוזניו ופרצופו היה אדום.
"הרה הייתה בחלום שלי?" נמסיס תהתה בקול. היא לא זכרה אותה בחלומה, אך למרות שלעולם לא פגשה את הרה, היא נראתה לה מישהי שראתה. אולי היא הייתה בחלומה, אך זה לא משנה.
"גם אני לא מאמינה." הרה אמרה. היא הייתה לבושה שמלה לבנה והיה לה שיער בלונדיני ארוך עם תלתלים. עיניה היו כחולות וקולה היה רך כמו משי. אבל לנמסיס הייתה הרגשה שהיא שטן.
"זה היה החלום שלך, נמסיס. את תיענשי בחומרה." זאוס נגע בברקו, ונמסיס החלה לבכות.
"בבקשה, לא! אל תהרוג אותי! יש לי עוד הרבה מה לעשות! כל הדברים שעשיתי היו רק טעויות!"היא התחננה. זאוס הרים גבה.
"יש לי רעיון אחר." הרה הרימה את ידה. "יש לנו מקום לאלת זוטר. ואני חושבת שיש מקום מושלם בשבילך."
"את רוצה להפוך אותה לאלה? אחרי מה שהיא עשתה?" הוא נדהם.
"לא לסתם אלה, לאלת הנקמה." עיניה של הרה נצצו בערמומיות. זאוס חייך.
"זה מושלם בשבילה."
הרה הרימה את ידה. היה לה את הכוח להפוך מישהו לאל וזה ביאס את נמסיס. אולי זאוס היה יכול לעצור את כל זאת, אך הוא רק עמד בצד וחיכה. הבזק נוראי היה מול עיניה של נמסיס. היא טושטשה והתעלפה. לאחר שקמה, היא הפכה למישהי אחרת. ממורמרת יותר, כועסת יותר. לאלת הנקמה.