קרבות אלמוות: הקדמה

הקדמה

הדמות שישבה על הכיסא הייתה גבוהה ורזה, כל גופו היה מוסתר בצל של המערה. "אתה הולך להירשם לקרבות" אמר הגבר שעל הכיסא, קולו היה נשמע יותר כקובע עובדה מאשר שואל שאלה.
"אין חוק שאוסר את זה" אמר הילד הרזה והחיוור. הוא עמד מול האיש הגבוה ולידו הוא נראה כמו ילד קטן ואבוד.
המערה התמלאה לסירוגין בקול של טפטוף מים.
"ברור שהם לא יאהבו שאתה נכנס לתחרות הכל-כך יקרה שלהם" אמר האיש הגבוה בקול לועג ונמוך שהדהד בכל המערה "וזאת עוד סיבה שתירשם לתחרות."
הילד הסתכל שוב אל תוך המודעה שהחזיק בידו וקרה אותה שוב ברפרוף בקול חלש כאילו מנסה לפתור חידה קשה "כל החצויים מוזמנים לתחרויות…. כל משתתף יכול להביא אפס עד שלושה שותפים שירכיב איתם צוות….. ההרשמה נפתחת ליומיים….. בתום היומיים יוקדשו שלושה ימים לאימונים, ובתומם יתחיל המבחן הראשון…… 'הפרס' לזוכה הוא חיי נצח….הזוכה יהפוך לבן אלמוות בטקס חגיגי……. תרכיבו מהר צוות וצאו לדרך לפני שתיסגר ההרשמה….. מאחלים לכולם בהצלחה אלי האולימפוס. "
"אני לא מאמין עדיין שהם הכריזו על התחרות המטופשת הזאת" אמרה הצללית של הדמות הגבוהה בכיסא "בכל מקרה, אתה צריך לנצח."
"אל תדאג אני עוד אנצח" אמר הילד החיוור בקול שקט ומלא כעס "אני עוד אנצח בשבילי ובשבילך, אבא."
הילד שוב קרא ברפרוף את המודעה ביציאתו מהמערה, מותיר מאחוריו את קול טפטוף המים הדועך ואת אביו, האדס.

… … … … … … … … … … … … …

זאוס ישב בכיסאו עדיין מהרהר על רעיון התחרויות. החלטתו הסופית הפתיעה את כל האלים האולימפיים ובמיוחד את אחיו פוסידון.
קול פתיחת דלתות רועם מילא את האולם הדומם שבו רק זאוס נמצא, ודמות רחבת כתפיים נכנסה לאולם בצעדים מהירים וכעוסים. היה זה פוסידון, כמו שחשב, והבעתו לא נראתה מרוצה.
קול צעדיו של פוסידון המתקרב, המלווה בקול המוניי הנרשמים לתחרות, רעמו באוזניו של זאוס שלא סבל רעש למעט רעש רעמיו.
כשהתקרב פוסידון לזאוס הבחין בעייפותו ונעץ בו במבט כועס את שני עיניו הכחולות, "מה חשבת לעצמך?" טונו היה כועס יותר ממה שציפה שיהיה.
"אחי פוסידון…" התחיל זאוס, אך כבר קולו של פוסידון קטע אותו בשאלה נוספת, "מה יצא לנו מהתחרות הזאת ? מישהו חסר אחריות שחי לנצח?"
חיוכו וצחוקו של זאוס הכעיסו את פוסידון יותר, "בעניין שאלתך הראשונה, אני חושב שצריך לתת הזדמנות שווה לכולם לקבל חיי נצח".
"מי נתן לך את הרעיון האווילי הזה?" שאל למרות שידע את התשובה.
"אתה יודע טוב מאוד שהרה נתנה לי את הרעיון, ועכשיו לך ותן לי קצת זמן לעצמי". קול צעדיו הרם של פוסידון נחלש והתרחק ואיתו הריח החזק הנודף ממנו, ריחו המלוח של האוקינוס.