בית
הדממה הזו מספרת כל כך הרבה
היא רועשת בלי לשים לב
ועוד מעט נשמע את רעשי ההליכה
אבל הם לא יהיו שלנו יותר.
הבית ננטש שלא בצדק
תלוי מאיזה צד אתם.
בית יכול להיות גם לב
אחד כזה כואב, שקשה לעזוב.
כל הילדות שלי גרתי בבית אחד אבל החלפתי לבבות
היה קשה מאד לראות.
אבל הבית, הבית נשאר יציב תמיד
הוא לא הסכים ללב ליפול, המיטה פתחה זרועות כאלה רחבות שלא פיספסו אותי מעולם.
כזו אני, תמיד סמכתי על כאלה שאי אפשר
על השקרנים, החסכנים, אלה שלא סיפקו את ההערכה האמיתית שהלב שלי היה זקוק לו, כשהיה מגיע לו.
ישבתי לילות בין ארבעת הקירות שעזרו לי להבין מה אני.
זה היה קשה, בעיקר בזמנים שלא הצלחתי לאהוב את עצמי. זמנים שניתקתי את עצמי מהעולם והרגשתי עכבר כלוא במעבדה שלא יכול לשלוט בעצמו.
אז שברתי חלונות ונחתכתי במקומות שעד עכשיו יש לי צלקות, צלקות כאלה שיזכירו לי מי היה שם לקבל אותי כמו שאני כשהייתי צריכה לפרוק, ואפילו החזיר קרב הוגן.
אחרי 17 שנים מגיעה תקופת זמן חדשה שאם תשאלו אותי מעולם לא חשבתי שתגיע.
אלוהים לא חוסך בסטירות לפרצוף ואני כבר לא נהנת מהבדיחות שלו כי באיזה שהוא שלב רק הוא צוחק מהם.
זה די קל אם לומר את האמת,
לא קשה לבנות בית
פשוט צריך למצוא את הפרטנר הנכון.
תגובות (0)