מנגינות

נשמע כאילו מצאת במישהי חבר ואז לא הסתדרת איתה כי רצית משהו ואז עכשיו בדיעבד אתה מתחיל להצטער לאט לאט ולהכיר בגודל האובדן שלך , ואולי לחשוב שזה לא היה שווה לאבד אותה. אבל שכבר מאוחר לך מדי.

הבית הראשון מצייר את העולם של הדובר, לא ברור לי למי הוא פונה, כי לא מפסיקה לקפוץ לי בראש המחשבה שהוא מדבר לעצמו. בכל מקרה, הוא מדבר על עצמו ויש פחות חשיבות לעץ, למרות שבמשך השיר החשיבות שלו גדלה.
בבית השני שמים לב יותר לעץ, שבדרך כלל אנשים מרגישים מוגנים בצילו אך הדובר בוחר לדבר דווקא על נקודת מבטו של העץ ולא של הדמויות האנושיות בשיר.
בבית הרביעי לעץ יש חרדת נטישה. (לא באמת הוא דווקא אחלה עץ). זה בית מעניין, כי הוא מעניק לעץ את רוב הרגשות שקיימים בשיר. גם מזכיר לי שלעץ אין יכולת לזוז ממקומו ולכן רק לדמות האנושית יש את האפשרות להעלם והעץ תמיד ישאר באותו המקום. זה אומר שהוא לכוד, אבל אין לו יכולת ללכוד אף אחד.
בבית הרביעי *אותן. הדובר שוב מכניס את עצמו לתמונה ואז ישר נעלם, מתחבא בכלי הנגינה ההוא. השורות האחרונות מזכירות לי משהו שנעשה מתוך הרגל, או משהו שמאוד מכביד על הדובר אבל הוא מנסה להישאר אדיש אליו.
השורה האחרונה יכולה להגיד גם שהרגש של המנגינות התנוון כי הדובר הוא זה שחי בכלי הנגינה שמנגנים אותן באמצעותו.
השיר הזה מצייר לי ציור ממש מוזר בראש, אני לא יכולה להסביר אותו במילים.
אולי העץ היה חלק משמעותי בחייו, אבל הוא בכל זאת הפך אותו לכלי נגינה בסוף. זה משהו שיגרום לו להיזכר במה שהיה פעם עץ שאהב ובכל פעם שינגן לא ירגיש כלום חוץ מגעגוע לאותו עץ, למרות שהוא טען שאזלה למילותיו המשמעות עוד לפני כן. (קצת נסחפתי)