קאמילו אזאגי מנשה
Karma is a bitch my friends

הדוד החמדן

Karma is a bitch my friends

הדוד החמדן
(סיפור קצר)
מאת קאמילו אזאגי מנשה

סבתא הייתה מספרת לנו בהתרגשות איך היא בתור ילדה ראתה מבעד ההמון שהתכנס בשער יפו את הגנרל שהחזיק בתיקו עקרב מחמד ושקרא לסוסו “הינדנבורג” על שם אוייבו הגרמני *. זה היה בימי חג החנוכה של 1917. מה שהיא לא ידעה זה שליד המצביא הדגול עמד קצין במדי סרן שהפך להגדה ושלא מכבר לבש בגדי בדואי במדבריות ערביה בשרות הממלכה הבריטית **.
באותם הימים היו בירושלים מספר רב של יתומים יהודים *** שכמוה סבלו מעוני. היא ושלושת אחיה היו גרים בדוחק בדירה קטנה של שני חדרים בשכונת מחנה יהודה יחד עם הסבא הקשיש והסבתא האיוורת. למרות שהיו אוכלים פעם ביום ארוחה חמה בבית התמחוי היו ימים שהלכו לישון רעבים. בימי החנוכה גם להם הייתה ציפייה גדולה ללביבות וסביבונים שלא תמיד הגיעו. אבל מצבם העגום לא מנע מהם לצאת כל יום לחצר המשותפת כדי לשחק עם ילדים אחרים שדיברו כמוהם ערבית, עברית, לאדינו ויידיש בלי קשר לעדת מוצאם. בימי שבת היו עוברים ליד בית הכנסת “זוהר חמה” ומתבוננים בהתפעמות בשעון השמש הקסום שבחזיתו.
עוד מתקופת השלטון התורכי הקהילה היהודית התנהלה תחת הנהגתה של מועצת חכמים על פי דין תורה. כיוון שכך הם היו תלוים בחסדי הקהילה שבעצמה נזקקה לתרומות שנאספו על ידי שליחים שנשלחו לקהילות של דמשק וקהיר. הסיוע הדל שקיבלה המשפחה לא הספיק לקיומה לכן נאלצו היא ואחותה הבכורה לצאת לעבוד כתופרות תיקונים על שמיכות משומשות.
כל שנה ביום כיפור התגודדו היהודים בסימתה שליד הכותל המערבי כדי להתפלל ולשמוע את קול תרועת השופר. פעם היא זוכרת שאחותה הקטנה ג’אמילה משכה אותה בשרבול והצביעה על הרקיע מעל החומה הקדושה. תראי זאת ה”שכינה”…אני רואה את השכינה!. איפה?, שאלה סבתא שלי. “שם למעלה יש כדור של אש שמסתובב כמו גלגל. סבא אמר לי שזאת השכינה”…”הוי ג’אמילה, את שוב חולמת, אין שם שום דבר”.

לסבתא היה דוד אמיד וחמדן. שמו היה ריימונד. סוחר בדים שהיה בעל חנות ברחוב יפו. הוא התגורר עם משפחתו בבית מרווח בקירבת מקום והיו להם משרתים ואפילו חשמל. את הבדים הוא היה מייבא מצרפת הרחוקה דרך נמל יפו העתיק. המשלוחים בדרך כלל היו עושים את דרכם לירושלים ברכבת העות’מאנית שיצאה פעם ביום מיפו בנסיעה אטית עד ייאוש שערכה בין ארבע לשש שעות. הנסיעה האטית כל כך “הולידה בדיחה שברכבת נתלו שלטים שהזהירו את הנוסעים שלא לרדת לקטוף פרחים בזמן הנסיעה”. כל “המי ומי” בעיר הקודש היו קונים את הבדים המרהיבים של ריימונד שעם השנים הפך לאיש עשיר ובעל השפעה.

מועצת החכמים החליטה לזמן אותו לשיחה בבית הכנסת הספרדי “אל קהל גרנדה” **** שבעיר העתיקה. “אתה אדם בעל ממון וביכולתך לעזור לאחיינים היתומים שלך, למה אתה לא עושה את זה?. אתה בטח יודע שמאז נרצח אביהם הם סובלים ממחסור”.

כל הישוב ידע על מעשי הגבורה של האבא הנערץ שהוכתר בתואר “מוּסה משחרר הבטולות”. כנופיות של בדואים נהגו אז לפשוט על השכונות הגובלות במדבר יהודה והיו חוטפות ילדות תמימות כדי שישמשו להם לנשים על פי המנהג הקדום שלהם. מוּסה הגיבור היה יוצא למדבר עם עוד כמה יהודים אמיצים וחסונים כדי לנסות ולשחרר את הבנות היהודיות שנחטפו בעורמה. היו פעמים שהיו מצליחים לפדות אותן בכסף ואם היה צורך גם בכוח. עד שיום אחד נוודים חמושים רדפו אחריהם והאב נרצח תוך כדי מנוסה חזרה עם אחת הילדות. את גופתו של מוּסה מצאה שיירה של עוברי אורח סמוך לוואדי קלט.

ובכן, הדוד האמיד טען להגנתו מול הדרישות של זיקני העדה הספרדית שהוא ממילא נותן צדקה בסתר לאביונים. כמו כן אמר שעליו לפרנס קודם את אישתו ואת ילדיו ושהכנסתו לא תספיק כדי לממן מזון וביגוד גם לארבעת הילדים של אחותו רחל המנוחה.
אחרי כמה ימים התכנס בית הדין הרבני ושקל את טיעוניו, עמד את רכושו ופסק שעליו להעביר ליתומים סכום סביר של כסף כל שבוע לקראת שבת כדי לקיים את הפסוק בתורה (שמות כב): “כל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי – שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים”.
והרמב”ם פירש: “חייב אדם להזהר ביתומים ואלמנות, מפני שנפשן שפלה למאד ורוחם נמוכה… והיאך נוהגין עמהן? לא ידבר אליהם אלא רכות, ולא ינהוג בהן אלא מנהג כבוד, ולא יכאיב גופם בעבודה ולבם בדברים קשים, ויחוס על ממונם יותר מממון עצמו. כל המקניטן או מכעיסן או הכאיב להן או רָדָה בהן או איבד ממונן הרי זה עובר בלא תעשה, וכל שכן המכה אותם או המקללן”.
הדוד הקשיב לחכמים באי נוחות אבל התחייב מול בית הדין להעביר את הכסף במועד.
אלה שבהגיעו הביתה אשתו המגונדרת סירבה בכעס לקבל את הגזירה ואסר עליו למלא אחר המוסכם. “החובה שלך היא קודם כל כלפי הילדים שלך” ,גערה בו הגברת המתנשאת. “אנחנו בקושי מכירים את הבטלנים האלה”.
עבר שבוע והכסף לא הגיע. עברו שבועיים והיתומים עדיין לא קיבלו פרוטה שחוקה מהדוד. בית הדין התכנס שוב וזימן אותו בדחיפות. הדוד ריימונד שיקר וטען שהיה חייב כסף רב לסוחרי בדים בצרפת ולא נשאר לו מספיק הון כדי לקיים את הבטחתו אבל שבקרוב הוא יעביר לקופת הצדקה את הסכום הנידרש.
עברו עוד שבועיים והכסף לא הגיע. היה ברור שהדוד לא מתכוון למלא את חובתו כלפי היתומים ובית הדין נאלץ להכריז עליו כפסול עדות *****. השמועה פשטה כשדה קוצים בין כל היהודים ואפילו היו מוסלמים ונוצרים ששמעו שלריימונד מוכר הבדים יש לב של אבן ושלא רק שלא מרחם על יתומים אלה שמתנכר בילדים האלה שהם בשר מבשרו. כיוון שכך הרבה לקוחות הפסיקו לקנות בחנותו. אשתו והילדים היו יעד לאמירות קשות שנאמרו מאחורי גבם בבית הכנסת, בשוק ובחצרות ובני הקהילה הפסיקו להזמין אותם לשמחות.
החרם עשה את שלו וריימונד ומשפחתו החליטו לעזוב את ירושליים ולהגר לאירופה. את רוב מטבעות הזהב והאבנים היקרות שאגר במשך שנים דחס הדוד אל תוך הכיסים הרחבים של חגורת עור צולבת שלבש מתחת לחולצתו. ריימונד סיכם עם אשתו שהוא יסע קודם ואחרי שימצא שם בית ראוי ויפתח חנות ישלח להם את הכסף כדי שהיא והילדים יבואו אחריו. וכך הגיע לעיר יפו שלא מזמן סבלה ממגיפה של “דבר” ****** שהפילה הרבה קרבנות והשאירה את התושבים עם חשש כבד של התפרצות מחודשת של המחלה הנוראית.
באונייה שילם עבור תא שינה נוח ודאג לקבל אוכל כשר. אבל לאחר כמה שעות של הפלגה בים הפתוח חש ברע. בעיקר סחרחורת ובחילה בגלל התנודות של הספינה השטה. הוא הסתגר בתאו וסירב לאכול כל מאכל. למחרת יצא אל הסיפון לשאוב אוויר. הוא היה נראה חיוור מאוד וכעבור כמה דקות התחיל שוב להקיא את הנשמה עד כדי כך שמשך את תשומת ליבו של מלח שעבר במקום. החיוורון והעויתות הבלתי פוסקות הזכירו לספן את המגיפה שלא מכבר הייתה ביפו והתחיל לצעוק אחוז אימה: “דבר”…”דבר”…”דבר”…הסוחר המבולבל נבהל ורצה להגיד שהוא מקיא בגלל הטילטול של הספינה אבל לא הצליח להוציא מילה מגרונו כי נחנק בקיאו. מהר מאוד באו עוד מלחים שהפילו את ריימונד על הרצפה ואז הכניסו אותו בכוח לשק וזרקו אותו לים.
הדוד ההמום שקע במצולות ואיתו החגורה הצולבת הכבדה עם האבנים היקרות ומטבעות הזהב שהוא אגר ליום סגריר.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־
* הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי שכבש את ירושליים מידי התורכים.
** לורנס איש ערביה.
*** ב1917 היו כ3000 יתומים יהודים על פי סיפרו של סיימון סבאג מונטפיורי : ירושליים – הביוגרפיה.
**** בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי.
***** אסור להשתמש בעדותם במשפט העברי בין היתר בגלל שקיים חשד לגבי יושרם המוסרי.
****** ב1922 פרצה מגיפה של דבר ביפו.

הדוד החמדן
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך