שליחות קטלנית

גל אזוגי 30/03/2019 173 צפיות 3 תגובות

יש משהו בשליחים שעושה לי חרדה, לתחושה לא נעימה בגוף. הם בדרך כלל אנשים קשיי יום ולא נעימים, ותמיד מזיעים. הם נכנסים אליי הביתה, מנחיתים את המצרכים על הרצפה, מסתכלים לי על הבית בקנאה כאילו מאשימים אותי בזה שאני בן אדם מצליח ושהם לעומתי צריכים לעבוד קשה, ואז הם גם מצפים לטיפ שמן ממני, אני גם תמיד מרגיש חייב להציע להם משהו לשתות או אפילו לאכול משהו. בתור אחד שעובד מהבית כבר יצא לי שהשליח תפס אותי אוכל באמצע הצהריים בתקופה שבה עוד הייתי נותן להם להיכנס, וכך מצאתי את עצמי חולק איתו את ארוחת הצהריים שלי רק בגלל שלא היה לי נעים ממנו. מאז החלטתי שאני יותר לא נותן להם להיכנס אלי הביתה. פיתחתי שיטה משלי, אני פשוט מודיע לנציגה שרושמת לי את המשלוח שתודיע לשליח שישאיר את המצרכים ליד הדלת כי אני לא אהיה בבית. לפעמים השליחים מצלצלים בכל זאת, אז אני דואג שלא להרעיש כדי לא להסגיר את נוכחותי, מחכה כמה דקות ולוקח את המצרכים שלי. ככה אני מקבל את המצרכים עד הדלת ואני לא צריך להתמודד עם השליחים בתוך הבית שלי. אני לא עושה את זה חלילה בשביל לחסוך בטיפ, זה נטו בגלל האי נעימות שהנוכחות שלהם גורמת לי. עד עכשיו זה עבד יופי. פתחתי את הדלת אחרי שתי דקות על השעון אחרי שהשליח הניח את המצרכים. בדרך כלל הוא מניח אותם והולך. הוא אף פעם לא חוזר! אבל הפעם הוא חזר עם שקית עם ביצים בידו, הוא תפס אותי על חם לבוש בחלוק כשאני מרים את הארגזים. לא ברור לי למה הוא לא הביא אותה יחד עם הקרטונים, בשביל מה הוא הלך וחזר? “הביצים שלך, לא רציתי שהם ישברו”, אמר והתקדם אל עבר כניסת הבית. “תודה רבה לך איש יקר”, אמרתי ועשיתי לו תנועה עם הראש שיבין שהוא יכול להשאיר את השקית עם הביצים על הרצפה, אבל הוא לא הבין. הוא הכניס את עצמו אל תוך הבית כשאני עם הקרטונים ביד והניח את הביצים על השולחן בפינת אוכל. “תודה לך”, אמרתי וקיוויתי שילך כבר. “אפשר כוס מים”, הוא אמר וניגב את המצח המיוזע שלו עם היד. “בטח”, אמרתי. לא היו לי מים מינראלים והתביישתי למזוג לו כוס מים מהברז למרות שלא נראה לי שיש לו בעיה לשתות מים מהברז. פתחתי את המקרר והוצאתי לו דאייט ספרייט, יכולתי לראות על הפנים שלו שהוא שמח. הוא הרשה לעצמו להתיישב בזמן שאני מזגתי לו את השתייה. לא הייתי צריך לפתוח את הדלת מהר מידי הייתי צריך לחכות עוד שתי דקות. עוד שתי דקות והוא לא היה פה, עכשיו הוא בטח גם מצפה לטיפ. “רוב השליחים היו שמים את הביצים יחד עם הארגזים, היה לי חשוב שהכול יגיע אלייך בשלמות, אני שונא שביצה נשברת היא עושה ריח מסריח”, אמר כאילו שיש פה תורה מסיני. ברור לי שהוא רוצה לסחוט טיפ. בסדר אני אתן לו חמישה שקלים אם זה מה שיעיף אותו. הגשתי לו את השתייה והוא שתה מעט והניח את הכוס על השולחן כאילו שהוא שותה משקה אלכוהולי בבר, לוקח את הזמן. “תודה אני מעריך את זה, חכה רגע אני אבדוק אם יש לי כסף קטן”, אמרתי ונכנסתי לחדר שינה. “אין צורך”, הוא אמר “אתה לא צריך לשלם לי זה בסדר”. עשרים אגורות ושקל זה כל מה שהיה לי בכסף קטן בארנק. חיפשתי סביב המחשב, במגירות, בכיס של הג’ינס שלבשתי אתמול… כלום. עכשיו הוא יחשוב שאני תמני קמצן. חזרתי בחזרה עם הארנק כדי להראות לו שאין לי כסף קטן תוך כדי שאני מתנצל מעומק ליבי. “אתה גרוש?”, אמר. “אין עלי כסף קטן אני מצטער… למה אתה שואל?”, אמרתי. הוא לקח לגימה נוספת “סתם אני פשוט רואה לפי הדירה שלך שאין כאן אישה ובגלל הגיל שלך אני מניח שאתה גרוש”, אמר ובלע את הגרפס שניפח את לחייו. “כן אני גרוש, טוב אז תודה לך אני פשוט צריך לחזור לעבוד”. “גם אני, אני שמח בשבילך שהחיים שלך לא נהרסו כמו שהחיים שלי נהרסו בגלל הגירושים, כשהייתי בכלא חשבתי איך אני נוקם בבת זונה הזאת שרוששה אותי ולקחה לי את הילדים ופגשתי שם עוד כמה אבות גרושים עם סיפורים דומים לשלי ועכשיו שאני רואה אותך, חי בבניין היפה הזה עם בריכה וחדר כושר אני אומר לעצמי אולי היא לא אשמה. אולי זה הכול היה אשמתי, אתה מבין אני התכוונתי לרצוח את אשתי היום ולהתאבד אחרי זה, כי כמו שאתה רואה אני עובד בחרא של עבודה שלא מתאימה לגיל שלי או לכישורים שלי”, אמר כשנראה שעוד רגע הוא הולך לפתוח בבכי “יש לי תואר ראשון אתה מאמין לי, הכול בגלל שפעם אחת הכרחתי את אשתי לשכב איתי… היא לא רצתה ואני… סליחה שאני ככה אני פשוט הייתי אמור…”. “תשמע אני מצטער לשמוע, אתה עוד צעיר, אל תדאג אתה תהייה בסדר, גם אני עברתי תקופות קשות”. “הלוואי שהייתי כמוך”. “אחי אתה מגזים… קח יש לי פה מאתיים שקל, קח זה מגיע לך על כל מה שעברת”. הוא לקח ממני את המאתיים שקל והכניס אותם לכיס מכנסיו. “תודה, אתה גבר… אני מצטער על הכול… אל תתייחס אלי אני סתם מדבר שטויות לפעמים”, אמר ויצא מן הבית סוף, סוף. יש מצב שהוא באמת התכוון למה שאמר? מה אם מחר הוא ירגיש עוד הפעם חרא ואשכרה ילך וירצח את אשתו. גברים מסוגלים לזה, אני בעצמי פעם חשבתי… אבל אני לא מטורף כמוהו לעשות את זה, הוא היה מטורף מספיק להיכנס בלי רשות ומטורף מספיק לספר לי שהוא הולך לרצוח אז הוא גם מטורף מספיק כדי לעשות את זה. אני לא יכול להרשות לעצמי על המצפון ילדים יתומים או אולי אפילו גרוע מזה. אני חייב לדווח עליו למשטרה, אבל אז כשהוא ישב במעצר הוא ידע שאני הלשנתי ואז הוא יחזור להתנקם בי. אחרי שבוע שלא יצאתי מגבולות הבניין לקחתי את המפתחות של הרכב ונסעתי לרמי לוי כדי לאתר את השליח ולדבר איתו שלא יעשה שטויות. הסופר נראה לי ענקי, לא זוכר מתי פעם אחרונה שהייתי כאן. שאלתי את הקופאית הראשית איפה השליחים נמצאים, אמרתי לה שאני רוצה להודות לשליח שהיה אצלי היום ולתת לו טיפ. הקופאית כיוונה אותי לאזור של הבשר ואמרה ששם נמצא החדר מנוחה שלהם. “זה לעובדים בלבד, אדוני”, אמר האיש של העופות. “אני יודע אני פשוט צריך לדבר עם איזה שליח”, השבתי ונכנסתי לחדר המנוחה שלהם. הוא שכב שם מרוח על ספה מרופטת, הוא ישן. הוא נראה כמו רוצח, היו לו פנים של מטורף כזה שנראה נורמאלי אבל מסוגל לעשות מעשה מטורף. “היי”, אמרתי. שלחתי יד לכתף שלו שהייתה רטובה מזיעה ונענעתי אותו קצת “היי, אחי תתעורר”. הוא פתח את עיניו, לקח לו רגע לזהות אותי “יש לך סיגריה?”, שאל ועבר לישיבה. “האמת שלא, אני לא מעשן”. “מה אתה רוצה?” אמר. “אני רוצה לדבר איתך, הכול בסדר איתך?”. “באת לפה כי פחדת שאני אעשה את זה… הפחדתי אותך אה?”. “האמת שכן, איך קוראים לך?”. “ויקטור”.”תראה ויקטור אני יודע שהחיים קשים אבל אתה חייב להמשיך הלאה. גם אני שנאתי את אשתי מה אתה חושב שלא חשבתי לעשות לה משהו אבל היא אמא לילדים שלי, עם כמה שאני שונא אותה אני לא יכול לעשות לה כלום. היא האמא של הילדים שלי וגם אין אחר כך דרך חזרה, אתה תגמור כל החיים שלך בכלא”. “מה יש לי להפסיד? אני שליח מסריח בלי עתיד”. “אמרת שיש לך תואר ראשון למה שלא תנסה לעבוד בתחום שלך”. “למדתי ספרות רוסית, מה בדיוק אני יעשה עם זה?”. “לך תהייה מורה לספרות בתיכון, מה הבעיה?”. “מי ייקח אותי ללמד בתיכון אחרי שישבתי בכלא? עזוב אתה יכול להיות רגוע אני מבטיח שאני לא יעשה כלום לאף אחד בסדר?”. רציתי להאמין לו כדי להרגיש שעשיתי את שלי אבל החושים שלי אמרו לי שהוא משקר. לא יכולתי לעשות כלום, הבן אדם שונא את החיים שלו ולי אין דרך לשנות את זה, אמרתי לו שישמור על עצמו ויצאתי מהחדר מנוחה שלו. כנראה שאין דרך למנוע את הגורל. הסתובבתי קצת בסופר ולראשונה בחיי הסתכלתי על העובדים בסקרנות, על האיש של העופות שבדיוק חתך בשר לאיזה זקנה, ראיתי את הכאב שלו, את הסבל שלו, בטח גם לו יש איזה סיפור חיים קשה שהביא אותו לעבוד כקצב בסופר, כל יום לחתוך בשר לאנשים זה בטח מתסכל. והקופאיות שמעבירות מוצרים, לשמוע במשך שמונה שעות את הצפצוף המעצבן הזה בכל פעם שהן מעבירות מוצר. הייתי משתגע בעבודה כזו. המנקה האתיופית יצאה מהשירותים עם העגלה של הניקיון, נראתה מותשת מעייפות. הרגשתי את כל הסבל של העובדים זורם לי בכל הגוף, לא יכולתי לעמוד בזה יותר. יצאתי מהסופר ונסעתי הביתה. ירדתי לג’קוזי להירגע. אחרי שבועיים ראיתי את הידיעה בווי- נט על גרוש שרצח את אשתו וילדיו והתאבד לאחר מכן בירייה, הוא השיג את הנשק מהמאבטח בסופר שבו עבד כשליח, המאבטח נעצר ומואשם בסיוע לרצח. ירדו לי דמעות אבל לא בכיתי, כאב לי על הילדים. דברים כאלה קורים כל הזמן ואי אפשר למנוע אותם. עשיתי מה שיכולתי, אם הייתי מדווח עליו למשטרה הם לא היו עושים כלום, אין להם מספיק כוח אדם כדי למנוע את כל הפשעים שבעולם. נהייתי רעב, פתחתי את המקרר וגיליתי שחסרים לי ביצים. דווקה שבא לי חביתה, גם החלב תכף נגמר… לקחתי את המפתחות של הרכב ונסעתי לסופר. אני לא במצב נפשי לעשות משלוחים.

שליחות קטלנית
דרוג הסיפור 3.3 | 3 מדרגים

תגובות (3)

ECL

ואו, איזה סיפור!

31/03/2019 10:48

שמע קודם כל אני חייבת לציין שכשהתחלתי לקרוא זה פאקינג לא עינין אותי בשיט אבל אז שהתחלתי באמת לקרוא את הסיפור אז כבר התחלתי להיכנס לתוך זה, אהבתי את הסיפור שלך מרגיש אמיתי לגמרי. אגב זה אחד הסיפורים הכי ארוכים שקראתי פה אני חושבת… עצה שלי, תקצר. לא את הסיפור לגמרי אלא תחתוך אותו לכמה פרקים פעם הבאה. בהצלחה.

03/04/2019 21:35

שמח שאהבת בסוף. לגבי האורך, זהו סיפור קצר יותר קצר מזה וזה הופך לקצרצר.

03/04/2019 22:53
14 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך