היא

01/01/2019 211 צפיות אין תגובות

“אף אחד לא יודע, תשאירי את זה כך”

אני מתהלכת כמו מבעד למים, מתנשמת בכבדות, אני מרגישה את משקלו של השקר עם כל פסיעה. השקר שלפני הללכת לשם, השקר שאחריו והשקרים שבין לבין. אני מסתכלת לשמיים אולי בניסיון לשאוב עידוד מלמעלה, אולי סתם כי התרגלתי להסתכל ככה בכל פעם שאני חסרת תשובות.
המוזיקה רועמת באוזניי מנסה לחפות על המחשבות המתרוצצות במוחי ללא תועלת.
הבזקים מתעוררים בי מליל אמש, הקור שאחז בי, הפנים החדשות, ההתרגשות מהלא מוכר…

“לא אל תנדבי מידע נוסף, הם לא צריכים לדעת” חוזר הקול המפוחד.

אני מתנערת מהקול בחדות ומנסה להתמקד בענייני השגרה שלי, מבחנים שצריך ללמוד אליהם, צווים מהצבא שקיבלתי, התיאוריה שעוד לא ניגשתי אליה, מתי כבר אחזור לכושר… אם בכלל.

הסיפורים, הפרטים שחלקת עימי, הריח של הסיגריות שלך, החיוך הביישני.
“תפסיקי עכשיו, יותר מידי סיבות למה לא, תוותרי יהיו עוד” הקול מתעקש.

אבל אני בלי לשים לב בכלל כבר במרחק של שתי דקות משם, מהסוד.
אני לא מאמינה שהחזקתי מעמד עד עכשיו, אני כל כך גרועה בלשקר, אני לא אוהבת לשקר, זה גורם לי להרגיש אי נוחות. צביטה בלב בכל פעם שאני חייבת לשקר לאנשים סביבי.

אני חולמת בלהות על עינייך הנוצצות כתגליות, על איך שהשם שלך מתגלגל ברכות על שפתיי, העקרונות שלך, האהבה לבעליי החיים, האובססיה לשמור מסרק בתיק בכל עת, אבל גם הצורך הנוראי למלא את הריאות בעשן והישיבות בערבים בגינות חשוכות לצד חברים מפוקפקים.

רק נכנסתי מבעד לדלת וכבר אני מרגישה יותר בטוחה, סביב אנשים לסוד, סביב אנשים שגורמים לי להרגיש שלמה עם עצמי.
חדר קטן לבן ספה מונחת בצד, יותר מידי כסאות מסודרים במעגל באמצע, ממול על הקיר לוח מטרה ובאמצעו חץ. מדפים עליהם מונחים בשלווה כמה ספרים ודברי נוי, אננס מעץ, פוף ירוק ומעוך בפינה ושני מזגנים שאין בהם צורך בימי החורף הללו.
אני ממהרת לתפוס את מקומי בחברת האנשים שעושים לי טוב.
מחליפים כמה מילים, מתעדכנים, מתחבקים.
כל השבוע אני מחכה לפעולה
כל השבוע אני מחכה להפגש איתם
כל שבוע אני מחכה להרגיש טוב עם עצמי
כל שבוע אני מחכה לאהוב את עצמי מחדש
כל שבוע אני מסכימה לשקר
כל שבוע אני מרגישה שלמה יותר מחד ושקרנית יותר מאידך
הקול כבר שכך, דעך.
הוא עדיין שם, אבל שקט יותר.
ואם אתם שואלים את עצמכם
מה לגבי אותה אחת
אמנם נפרדו דרכינו, אך היא עדיין גרה במחשבותיי
ואני עדיין לא מוכנה לגושפנקא הזאת מהחברה.
אני עושה צעדים קטנים יותר, כבר לא מתנשפת, אימצתי את השקר לליבי, הסוד חיי בתוכי הוא בינתיים ממלא את גופי בשלל צבעי הקשת, כעת מביטה לשמיים בהכרת תודה על שמצאתי מקום להיות בו אני, על שאני יודעת מי אני בכלל.

והיא, היא עוד תשתפר אני מאמינה, היא תתקן את עצמה, תזנח את הסיגריות והסמים שלה. היא עוד תחזור יום אחד נקייה וזכה היישר לזרועותיי.
ואני אתן לה הזדמנות אמיתית.

היא
דרוג הסיפור 5 | 1 מדרגים

תגובות (0)

הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
התחבר עכשיו בכדי להוסיף תגובה
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך