מתנות

גל אזוגי 08/03/2019 255 צפיות 7 תגובות

ידעתי שליערה יש קרחת מתחת לכובע. כל הילדים ידעו, אבל אף אחד לא דיבר על זה. היה לה חבר אחד, עמית. הם היו משחקים כל הזמן ביחד בהפסקות, קינאתי ביערה שהייתה החברה הכי טובה של עמית, אני רציתי להיות החבר הכי טוב שלו. אני יודע שעמית חבר של יערה בעיקר בגלל שההורים שלו וההורים של יערה חברים טובים. לעמית היו תלתלים ארוכים שכיסו לו את העיניים והוא כל הזמן היה מזיז אותם מהעיניים כדי לראות. פעם אחת יערה עמדה בצד לבד כי עמית שיחק עם ילדים אחרים כדורגל בחצר, ניגשתי אליה. רציתי לדבר איתה, אף פעם לא דיברתי איתה, אולי אם גם אהיה חבר שלה עמית יהיה חבר שלי. היא הורידה את הכובע שלה וחשפה את הקרחת, הראש שלה היה לבן כמו כדור שלג. זאת הפעם הראשונה שראיתי קרחת כל כך מקרוב. “למה אין לך שיער?”, שאלתי. “בגלל הכימו?”, היא אמרה והסתכלה הצידה. “מה זה כימו?”. “זה טיפולים שאני עוברת כדי להחלים”, היא אמרה. ידעתי שיש לה מחלה שנקראת סרטן אבל התביישתי לומר את המילה סרטן אז שאלתי אם יש לה עקרב “יש לי סרטן”, היא תיקנה אותי.
“כמה זמן יהיה לך את זה?”
“לא יודעת… אני אמורה לעבור ניתוח ואם הוא יצליח אני אבריא”
“ואם הניתוח לא יצליח?”
“אז אני אמות”, היא אמרה והסתכלה על הרצפה. “אני מקווה שהניתוח יצליח”, אמרתי. עמית קרא לה לבוא לשחק איתו. יערה חייכה חיוך של אושר ורצה לעברו. למחרת יערה לא באה לגן, היא הלכה לבדיקות. ישבנו כל הילדים בחצי מעגל ורותי הגננת אמרה לנו להחזיק אצבעות ליערה שהולכת לעבור ניתוח שבוע הבא, ולהתפלל שהיא תעבור את הניתוח בהצלחה. היא גם אמרה שאנחנו הולכים לחגוג יום הולדת ליערה בגן ושזאת הולכת להיות הפתעה, וביקשה מאיתנו להביא מתנה ולא לגלות ליערה שחוגגים לה יום הולדת. שאלתי את רותי מה זה אומר להחזיק אצבעות אז היא עשתה עם הידיים כיצד מחזיקים אצבעות והראתה לעוד כמה ילדים שלא ידעו איך. מאותו יום החזקתי אצבעות ליערה כל לילה לפני השינה. אמרתי לאמא שאני צריך להביא מתנה ליום הולדת של יערה, זאת שחולה בסרטן. אמא ואני הלכנו לקנות לה משחק קופסה בחנות צעצועים. כעבור שבוע הגענו כל הילדים בחמש בערב לגן וחיכינו שיערה תגיע עם המשפחה שלה לגן. כיבינו את כל האורות והמתנו בשקט. ההורים של יערה לקחו אותה לארוחת ערב במסעדה ובדרך הביתה אמא שלה אמרה שהיא שכחה משהו בגן של רותי, יערה נכנסה עם ההורים שלה ועם אחיה הקטן וכולנו צעקנו “הפתעה”, יערה הייתה המומה לראות אותנו, היא חיבקה את אמא שלה ואמרה לה ‘עבדת עלי’. שרנו לה היום יום הולדת והתיישבנו בחצי מעגל סביבה. יערה ישבה ליד רותי הגננת יחד עם אמא שלה ואחיה הקטן. כל אחד בתורו ניגש ליערה ונתן לה את המתנה שהביא. היא אמרה תודה לכל אחד ופתחה את המתנות. מעולם לא הייתי ביום הולדת עם כל כך הרבה מתנות שוות, הביאו לה מכונית על שלט, בובות גדולות ומשחקי קופסא, בדרך כלל מביאים לימי הולדת צעצועים קטנים או פוסטרים או אפילו עוגה שזאת המתנה הכי גרועה. היו כאלו שהביאו עוגה אבל הם הביאו גם מתנה. אחיה הקטן היה לוקח את המתנות מהידיים של יערה ומסתכל עליהן מקרוב ממש, כל מתנה שהחזיק הייתה גורמת לו לחייך כאילו שהוא קיבל את המתנות ולא יערה. כשהגיע תורי התרגשתי לתת לה את המתנה, היא אמרה לי תודה ועברו לי צמרמורות בכל הגוף. באמצע חלוקת המתנות רותי הגננת קמה וענתה לטלפון האלחוטי, היא חייכה ועשתה כן עם הראש וניתקה את הטלפון. רותי אמרה שהגיעו התוצאות מהניתוח ושהרופא אמר שהניתוח הצליח. שמחנו כולנו. ההחזקת אצבעות עבדה. רציתי לבכות מרוב אושר אבל עצרתי את עצמי כי לא רציתי שיראו אותי בוכה. הקיץ הגיע ויצאנו לחופש הגדול. שיחקתי מסירות עם שאול ששי עד שאח של אסף אפרגן, ניר, רץ אלינו יחף. “שמעתם מה קרה?”, הוא אמר בבהלה. “מה קרה?”, שאלתי.”יערה מתה”. “לא יכול להיות”, אמרתי. “היא מתה, בא אמבולנס לקחת אותה והיא כבר הייתה מתה, לא הצליחו להחיות אותה”, ניר אמר בחצי חיוך. זה לא הגיוני, הניתוח הצליח אז איך היא מתה בדיוק? “ממה היא מתה?”, שאלתי. “לא יודעים, היא פשוט התעלפה ומתה”, תוך כדי שניר מספר לי את החדשות הרעות יכולתי לראות שהוא היה שמח על זה שהיו לו חדשות לספר, הוא מקבל תשומת לב בזכות מה שהוא יודע, האח הקטן של אסף תמיד רצה תשומת לב ועכשיו הוא מקבל אותה. איך שהוא ראה את יוסי חוזר מהמגרש כדורסל עם כדור כדורסל בידו הוא רץ לעברו ויכולתי לשמוע אותו אומר לו ‘שמעת מה קרה?’. עליתי הביתה. אמא הכינה צהריים. “יערה מתה, זאת שהיה לה סרטן”, אמרתי כשהיא דפקה עם פטיש על השניצלים במטבח. “מתי?”, היא שאלה ואז עשתה צקצוקים עם השפתיים כמו שהיא עושה כשאומרים בחדשות שהיה פיגוע.
נגמר החופש וחזרנו לגן, הגננת אמרה שיערה כבר לא תמשיך איתנו ושהיא מבקשת מכל אחד לצייר ציור ליערה ושהציורים יעברו למשפחה שלה. בהפסקה הילדים יצאו לחצר לשחק. עמית החבר הכי טוב של יערה שיחק כדורגל. כשהוא רדף אחרי הכדור הוא הזיז עם היד את התלתלים בשביל לראות את הכדור. נראה היה שכל הילדים המשיכו הלאה ושכחו לגמרי מיערה. הפריע לי שעמית שיחק כדורגל במקום לבכות. ציפיתי ממנו שישב בצד לפחות כמה ימים ושלא ישחק עם אף אחד, אבל הוא שיחק וצחק כאילו כלום לא קרה, שנאתי אותו וכבר לא רציתי להיות חבר שלו. שאלתי את אמא איך זה יכול להיות שעמית שהיה החבר הכי טוב של יערה משחק כדורגל ביום הראשון של הגן, אז היא אמרה שכל אחד מתמודד עם הצער בדרך שלו ולפעמים אנשים שנראים שמחים הם עצובים. לא האמנתי שעמית היה עצוב בדרך שלו, הוא היה נראה שמח מידי. כמה ימים אחר כך כשחזרתי מהגן ראיתי את האח הקטן של יערה מחוץ לחנות המכולת עם ארטיק לימון ביד, ובמקום לאכול אותו הוא החזיק אותו כלפי מטה והתבונן בו נמס, טיפה אחרי טיפה. הוא הסתכל על הארטיק מקרוב כמו שהסתכל על המתנות ביום ההולדת של יערה, רק שהפעם לא היה לו חיוך על הפנים.

מתנות
דרוג הסיפור 4.6 | 13 מדרגים

תגובות (7)

אהבתי- נכנסת ממש יפה לנקודת המבט של הילד.

08/03/2019 18:52

זה ממש ריגש אותי, ברמות שאני בוכה מול המחשב…
וזה לא קורה הרבה

08/03/2019 22:13

    תודה, זה סיפור אמיתי שקרה לי

    08/03/2019 23:26
ECL

חייתי בתוך הסיפור שלך לאורך הקריאה,
התרגשתי מאד. יש בך יכולת נפלאה לסקרן, לתאר, למשוך את הקורא ולרגש. כל הכבוד!

25/03/2019 09:44

וואו תודה. כיף לשמוע

25/03/2019 11:05

וואו, היה מדהים,יש לך. חתיכת כישרון!

30/04/2019 23:32
סיפורים נוספים שיעניינו אותך