ענבל

Sodybeyoter 22/05/2020 177 צפיות תגובה אחת

פרק 1:
“ענבל… ענבלי את פה?” קראתי כשנכנסתי הביתה. החלטתי להפתיע אותה היום עם ארוחת צהריים במשלוח אישי כי כמעט אין יום שהיא לא מתלוננת על זה שהיא אוכלת לבד. העבודה מהבית מלאה ביתרונות, כמו גמישות בשעות העבודה והעניין הזה שאין פקקים בדרך או בעיות חניה. מצד שני, היא כל היום עם המחשב ועם עצמה, והרבה פעמים היא מסיימת את היום מתוסכלת בגלל יותר מדי שעות לבד. בסוף השבוע הגעתי עם עצמי להחלטה שמעכשיו פעם בשבוע אני בורח באמצע היום מהמשרד ומגיע לאכול איתה, ועכשיו היתה הפעם הראשונה. היא בטח תתרגש מהמחווה.
הדירה הקטנה והמתקלפת שלנו במרכז רחובות היתה שקטה. זו היתה דירה ישנה, בבניין שהוקם הרבה לפני שההורים שלי התחתנו. חדר מדרגות חשוך למחצה עם מעקה שחור שיותר מדי זמן לא נצבע מחדש, שלוש קומות שכאילו הזמן עצר בתוכן מלכת. על מעלית לא היה מה לדבר בכלל, והדרך המתישה למעלה, לקומה השלישית, היתה משהו שהיינו מוותרים עליו בכיף. מצד שני, המיקום המרכזי, והעובדה שמדובר בדירה עורפית שלא הושפעה מהרעש של האוטובוסים והאנשים הרבים שעברו במרחק לא גדול מחדר השינה שלנו, היו יתרונות מספיק גדולים בשביל שנישאר בה תקופה ארוכה כל כך. התחלנו את השנה החמישית ביוני האחרון, הדירה הזאת כבר היתה לגמרי הבית שלנו. כל פינה, כל רהיט, כל תמונה, כל כך הרבה זכרונות משותפים. מעניין איך נרגיש כשנעזוב אחרי החתונה שמתקרבת בצעדי ענק.
הנחתי את השקית של BBB על השיש במטבח שהיה עמוס לעייפה גם בלעדיה והלכתי לכיוון חדר השינה. המסדרון הארוך היה המקום האהוב עלי בבית. תמונות שלנו מתקופות כל כך שונות, שהמכנה המשותף היחיד שלהן הוא העובדה ששנינו מופיעים בכולן. הנה את עם השיער הארוך שהסתיר לך את הפנים בטיול לברצלונה, וכאן אני עם הגבס על היד אחרי תאונת האופנוע ביוון, והתמונה שאני כל כך אוהב ממסיבת פורים ההיא כשהתחפשנו לתינוקות. המון שנים אנחנו זוג, ויצרנו כל כך הרבה ביחד, כל כך הרבה זכרונות משותפים שהחברים שלנו כבר מזמן מתייחסים אלינו כאל אחד. כאילו ברור מאליו שכשמזמינים אותי לאנשהו גם היא באה ולהפך. כשהגעתי לקצה המסדרון ניצבה מולי דלת חדר השינה שהיתה מוגפת. דחיפה קלה והיא נפתחה לתוך החדר, מלווה בצליל החריקה שהתווסף לכל תנועה שלה. כבר שנתיים היא מבקשת ממני לשמן את הצירים הרועשים, וכבר שנתיים אני דוחה את זה, עד שהצליל הזה הפך לחלק בלתי נפרד מהפסקול של הבית שלנו. שימון הצירים היתה פעולה כל כך פשוטה, ובכל זאת לא הגעתי לזה אף פעם משום מה. מסוג התקלות הקטנות בבית שפשוט לומדים לחיות איתן.
נכנסתי לחדר וראיתי אותה יושבת על המיטה הגדולה שלנו, יושבת ובוהה בנקודה באויר. התקרבתי בזהירות תוך שאני בוחן אותה בקפידה, מנסה להבין מה קרה. ענבל אף פעם לא חלמה בהקיץ ותמיד היתה בשיא הערנות, גם באמצע השינה הכי חזקה שלה. כל צליל קטן העיר אותה, כל שינוי קטן בחדר תפס את תשומת ליבה מיד. הגעתי עד מרחק נגיעה ממנה והנחתי את היד שלי על הכתף שלה. “הכל בסדר מאמי?” שאלתי. ענבל הסתכלה עלי בלי להוציא מילה מהפה, ופשוט סובבה אלי את מסך הפלאפון שלה.

פרק 2:
על המסך הופיעה הודעת ווטסאפ מאמא שלה, והחדשות שהיא בישרה נתנו לי בעיטה בביצים: “אנחנו בבית החולים, אבא עבר התקף לב”. אבא שלה היה אחד האנשים הכי קשוחים שיצא לי להכיר. אדם שהשקיע את כל חייו בבטחון המדינה. כבר מזמן לא ניתן לספור את כמות הפעמים שהוא היה מחוץ לגבולות המדינה, כמות המגה-מחבלים שהוא חיסל, כמות התחפושות שהוא עטה בימי חייו. השירות במוסד היה משהו שהוא לא אהב לדבר עליו, לפחות לא עם בני משפחתו. בשביל זה היו לו את השותפים מהצוות שאיתם הוא חלק רגעים מטורפים, אדרנלין ברמות הכי גבוהות שיש וגם אובדן של חברים. הוא זה שגייס אותי והכניס אותי אליו לצוות. חצי שנה אחרי שהפכתי באופן רשמי ללוחם בצוות ליאון, הוא פרש לפנסיה.
יום אחרי שסיימתי שלוש שנות סדיר ביחידת אגוז והשתחררתי, צלצל הטלפון שלי. חודשיים קודם לכן הייתי בחו”ל בפעם הראשונה בחיי. טוב נו, עזה, סוג של חו”ל… מבצע “צוק איתן” היה אקורד הסיום של השירות שלי. 12 יום אחרי תחילתו של המבצע הייתי עם החברים ליחידה בכניסה לשכונת שג’אעיה ואף אחד לא הכין אותנו למה שחיכה לנו שם בפנים. כמה שעות אחרי שנכנסנו לתוך השכונה כבר ספרנו שישה הרוגים לכוחותינו, נגמ”ש אחד שרוף לחלוטין והרבה מראות וריחות שלא יעזבו אותנו לעולם. בסך הכל איבדתי בעזה ארבעה חברים, באותו מבצע ארור. ארבעה חברים שיישארו בני 20 לנצח, שלא ישתחררו מהצבא לעולם, שלא יטיילו, שלא יתאהבו, שלא יקימו משפחה. מדהים עד כמה יום הזיכרון הופך להיות משהו אחר לגמרי כשאתה כבר לא תיכוניסט.
על הצג הופיע מספר לא מוכר. כשעניתי, קול גברי אמר לי שאיתרו אותי ורוצים להיפגש איתי. מי איתר? עם מי להיפגש? לא קיבלתי תשובות, רק כתובת, תאריך ושעה. יומיים אחר כך הגעתי למבנה משרדים חדש בתל אביב, לא רחוק מהקריה. לובי ממוזג בגובה שלוש קומות נפתח לפני כשצעדתי פנימה, ופקידת הקבלה החייכנית פשוט סימנה בעיניה על המעלית, כאילו היא יודעת מי אני ובשביל מה באתי. כנראה שהיא רגילה לאנשים כמוני, משום שעוד לפני שפתחתי את הפה היא אמרה “קומה 18” כשאותו חיוך עדיין מרוח לה על הפנים. כשהגעתי למעלית היא המתינה לי פתוחה. נכנסתי ולחצתי על הכפתור שייקח אותי למקום הנכון. כשדלת המעלית נפתחה שוב, 18 קומות מעל הרחוב התל אביבי הסואן, קיבל את פני גבר כבן 50, אולי קצת יותר, לבוש חליפה כהה ועניבה שהתאימה בדיוק מופלא. “חיכיתי לך, נדב. אני ליאון. שמעת עלי?” אמר הגבר ושום שריר בפניו לא זז. היום הזה הולך להיות ארוך, חשבתי לעצמי. “הייתי אמור לשמוע עליך?”, שאלתי כמעט בזלזול. “לא, לא, זה בסדר, זה פשוט אומר שעשיתי את העבודה שלי כמו שצריך” ענה לי ליאון ומיד המשיך “אתה יודע איפה אתה נמצא?” כבר יומיים אני מנסה להבין מי איתר אותי ולאן זומנתי. כל תשובה שאציע יכולה להוציא אותי לא טוב ואני עונה בטון הכי פחות שחצני שיש לי “אני מתאר לעצמי שמיד תספר לי”. ליאון מסמן בידו הימנית לכיוון המסדרון הארוך ואני מתחיל לצעוד לצידו. “נכנסת לבניין משרדים ששייך למשרד הבטחון, את זה בטח הבנת לבד, נכון?” הנהנתי בראשי בלי לומר מילה. הבנתי שלא משנה לאן הגעתי ואיזה ארגון בטחוני עומד מולי כרגע, מבחן הכניסה שלי כבר התחיל וכל טעות שאעשה עלולה לפגוע בסיכוי שלי להתקבל לשורותיו, יהיה הארגון אשר יהיה. ליאון ממתין מספר שניות לפני שהוא ממשיך בהסבר “אתה זומנת למבחני התאמה למוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים, המוסד כמו שקוראים לו בקיצור. זהו השלב הראשון אותו עליך לעבור בהצלחה על מנת שנדע אם אתה שווה את ההשקעה שלנו בך או לא. השלב הזה התחיל מיד עם כניסתך ללובי ויסתיים כשתצא ממנו בחזרה לרחוב”. הרצתי נתונים בראש הכי מהר שאני יכול. המוסד זה אחד המקומות הכי מבוקשים שיש. ליאון לא חיכה לי והמשיך לדבר “אתה יכול לחתום על ויתור, להגיד שאתה לא מעוניין, שזה לא מסתדר לך כרגע, שרק השתחררת, אבל דע לך שאם תחתום על ויתור, ייסגרו לך כל הדלתות האפשריות לאיזשהו גוף בטחוני בארץ. אז מה אתה אומר? נמשיך?” ליאון סיים את המשפט עם חיוך על הפנים. זו היתה הפעם הראשונה שזז איזשהו שריר בפניו, רק שחיוך לחלוטין לא התאים לפצצה הכבדה והקטלנית שהוא הפיל עלי עכשיו. רק השבוע השתחררתי, מאיפה לי לדעת מעכשיו מה ארצה לעשות? אם ארצה להיכנס לאיזשהו גוף בטחוני? מה אתה סוגר לי את כל הדלתות? אני עוד לא יודע אפילו כמה דלתות יש, ואיזה מהן תעניין אותי, אם בכלל. “מתי אני צריך להחזיר תשובה?” שאלתי. ליאון הסתכל עלי וענה בקרירות “לפני חמש דקות, אתה כבר חורג מהזמנים שהקצבתי לך”. הבנתי שאין לי הרבה אופציות וזרקתי בחשד “אוקיי, מה צריך לעשות?”, ליאון שיחרר חיוך וענה “להיפרד מהחיים שהכרת עד היום. אתה מתחיל משהו אחר היום, משהו שלא דומה לשום דבר שעשית עד עכשיו. חשבון פייסבוק יש לך? אינסטגרם? טינדר? הכל צריך להימחק. אנחנו בונים לך חיים חדשים, ממציאים לך היסטוריה. אתה מתנתק מהחברים, מהרשתות, מכל מקום שיש תיעוד לנדב הישן. נדב החדש יהיה מישהו אחר. אנחנו נמציא לו משפחה וחברים, נמציא לו עבר, ניתן לו שם חדש. כל תיעוד שלך באינטרנט חייב להימחק” הסתכלתי על ליאון עם מבט שואל. “תבין, אם אתה תתבקש להיכנס יום אחד לערב הסעודית בשביל לחסל מדען גרעין שמסייע לאיראן, לא תוכל לעשות את זה כנדב צור מרחובות. אבל אולי אם תהיה אולג סטפנובסקי ממוסקבה תצליח”. ניסיתי להבין מה ליאון אומר. “אז בעצם בשביל לחסל מדען גרעין באיראן אתה רוצה לחסל קודם כל אותי?” ליאון הסתכל עלי בעיניים מבינות ואמר בקרירות “לפעמים אנחנו מקריבים בשביל מה שחשוב לנו יותר ממה שחשבנו שנצטרך”. אחרי כמה שניות הסתכל ליאון קדימה והוסיף “וחוץ מזה, אני לא מחסל אותך. אני מעדיף להתייחס לזה כאילו אני ממציא אותך מחדש”.

פרק 3:
מהנקודה הזאת הזמן פשוט טס לי בלי להרגיש. כעבור שבועיים כבר התחלתי בקורס, במתקן סודי אי שם באזור השרון. נכנסתי לעניינים בצורה מעולה, ממש אהבתי את סגנון החיים הזה. הרעיון הזה של להתחפש למישהו שלא באמת קיים, בלי עבר, בלי שדים, בלי משקל עודף על הלב, לא היה רעיון רע כל כך. ארבעה וחצי חודשים אינטנסיביים של הכשרה והנה אני יודע להתחפש, להתאפר, לעקוב אחרי יעד לחיסול, וגם לירות ולפגוע במטרה בדיוק איפה שצריך. מיד בסיום הקורס השתלבתי בצוות של ליאון. למדתי ממנו המון, ונראה היה שהוא נהנה להעניק מהידע העצום שלו. האיש אגדה מהלכת, כך התברר לי עם הזמן. חיסול של מדען גרעין איראני בדנמרק, חיסול של שני מחבלי דאע”ש שרצו להצמיד משאית תופת לבניין שגרירות ישראל בצ’ילה, ואז חיסול של ראש חטיבת חומרי הנפץ של ארגון האחים המוסלמים שהיה בנופש עם משפחתו בתאילנד. עוד חיסול ועוד חיסול ועוד, רשימה בלתי נגמרת של אנשים שנמצאים בצד של הרעים בטבלה ומהרגע שליאון ננעל עליהם תמו הסיכויים שלהם להאריך שנים. על פי ספירה לא רשמית יש לאיש הזה אחריות ישירה לחיסולם של מעל מאה אנשים, חלקם הגדול נמנה על רשימת המחבלים הגדולים ביותר בעולם. לא באמת ניתן לחשב כמה חפים מפשע ניצלו בזכותו ולא נהרגו או נפגעו, אבל בוודאי מדובר באלפים לפחות.
כמה חודשים אחר כך הגיע ליאון ליומו האחרון בארגון. כראוי למי שנתן למדינה כל כך הרבה, נערך לכבודו אירוע מרגש אליו הגיעו מפקדים שלו בעבר ובהווה, חברים ששירתו איתו לאורך השנים וגם בני המשפחה. באותו אירוע הכרתי את ענבל. ישבתי על כסא בצד האולם וראיתי אותה פתאום בין כל האנשים שמילאו את החדר. היא עמדה בגבה לבר ושתתה בירה, לבושה בשמלה קיצית צהובה. ניתן היה לראות שמתחת לשמלה יש גוף קרוב למושלם. היא לא גבוהה אבל גם לא נמוכה מדי, ניחשתי שהיא בסביבות 1.65 מ’. היא היתה מקומרת ומעוגלת בדיוק במקומות הנכונים, שיער שחור חלק שגולש על הכתפיים ועיניים שלא נגמרות, גדולות ועמוקות. במבט חטוף אפשר היה להבין שהיא לא אוהבת להיות פה. תכלס זה היה הגיוני, בהתחשב בזה שמדובר במקום שגזל ממנה את אביה כל השנים. אחרי דקה של התלבטות אם לגשת או לא ועוד שלוש דקות של חזרות על משפט פתיחה, אזרתי אומץ, קמתי מהכיסא הנוח והבטוח וניגשתי לכיוונה. תכננתי להתקרב אליה, להושיט לה יד ללחיצה ולהגיד “את נראית בשמלה הזאת הרבה יותר טוב ממני” או אולי “במה את משתמשת בשביל לסדר את השיער? לי זה אף פעם לא מצליח ככה” או כל שטות אחרת שתגרום לה להבין שיש לי חוש הומור, שמוצא חן בעיני איך שהיא נראית וגם תרשים אותה ותגרום לה להבין שאני לא סתם עוד פקיד במשרד אלא לוחם קשוח שכבר הספיק להתלבש בבגדי אישה במסגרת העבודה במוסד. כשהייתי באמצע הדרך אליה היא הסתובבה והפנתה את גבה אלי. היא לא ראתה אותי מתקרב, ניצלתי את המצב והתקרבתי מספיק קרוב כדי שלא אצטרך לדבר בקול רם מדי.

פרק 4:
“את באה לפה הרבה?” מדהים איך המוסד הצליח להכשיר אותי למבצעי חיסול מחבלים אבל כשמדובר בלהתחיל עם בחורה אני הופך להיות אידיוט. היא הסתובבה לכיווני במבט קר, בחנה את פניי במהירות ואני כבר הבנתי שהרסתי את הרושם הראשוני. אבל אחרי שניה של שקט פתאום היא חייכה וענתה “רק כשאבא שלי פורש”.
“את הבת של ליאון?” עניתי בתדהמה, לא מעכל איך מהדבר הכי קשוח ומחוספס שיצא לי להכיר יצא הדבר העדין והחייכני שניצב מולי עכשיו.
“לא, של סעיד אב הבית. מי זה ליאון?” ענתה וגרמה לי להתבלבל. מי זה סעיד? לא ידעתי שהאירוע גם בשביל אב הבית. לא ידעתי שיש לנו אב בית.
“כן, אני הבת של ליאון, תירגע” אמרה וציחקקה כשהבינה שנפלתי בפח. חייכתי בחזרה, גם כי חשתי הקלה שהיא לא פסלה אותי על הסף אחרי הפתיחה הגרועה שלי וגם כי החיוך שלה היה כל כך מדבק שלא נשארה לי ברירה אחרת. היה לה ריח טוב, ריח משכר שגרם לי לרצות להיות קרוב אליה כל הזמן. התיישבנו ליד הבר וסימנתי לברמנית למזוג לי כוס בירה. עשינו לחיים ונסחפנו כל כך בשיחה שלא שמתי לב שעברה כמעט שעה ואנחנו נמצאים כמעט לבד באולם הקטן. רוב האורחים כבר חזרו לעיסוקיהם ורק ליאון, משפחתו וחבריו הקרובים ביותר נשארו. היה לנו חיבור מדהים – דיברנו וחלקנו וצחקנו, דיברתי על הרצון שלי להתקדם בארגון המטורף הזה ועל מה שזה הולך לדרוש ממני, הקשבתי מרותק כשהיא סיפרה על החיים בצילו של הארגון, בלי אבא שנמצא בבית, לפעמים במשך שבועות ארוכים. דיברנו על הלימודים שלה, ועל החברים שלי, ועל הטיול שלה לאוסטרליה, ועל כמה אני אוהב להיזרק במדבר. דחסנו לתוך השעה הזאת כל כך הרבה, שבסיומה הכרנו אחד את השני כאילו אנחנו חברי ילדות. כשניתקתי ממנה לרגע את המבט שלי, ראיתי את ליאון, אבא שלה, מתקרב אלינו. קמתי לעברו, אחרי הכל הוא היה האיש שקיבל אותי למוסד, הוא היה המפקד שלי בחודשי ההכשרה והפעילות הראשונים שלי פה, ובנוסף לכל זה עכשיו הוא גם היה אבא של האישה שעשתה עלי רושם כל כך טוב. ענבל קמה ונעמדה לידי. הוא הסתכל על ענבל במבט אוהב ושאל אותה: “את לוקחת את אמא הביתה?” ענבל הסתכלה עלי לחצי שניה וענתה “כן, אבל אני לא נשארת איתה, יש לי סידורים לעשות”. ליאון הנהן, הסתובב והתרחק מהמקום שבו עמדנו. לפתע הסתובב, הסתכל עלי ואמר “סיימנו להיום, אתה משוחרר ילד”. הודיתי לו בחיוך והוא הסתובב חזרה והמשיך להתרחק לכיוון רחבת הכניסה לאולם. ענבל הסתכלה עלי, חייכה את החיוך הכי שובב שלה ושאלה “רוצה להיות הסידורים שלי?”

פרק 5:
תכלס, התשובה היתה חייבת להיות לא. אנחנו מכירים רק שעה, וזה לא מספיק זמן בשביל לדעת מי היא באמת. זה גם נראה שהיא יודעת יותר מדי טוב מה היא רוצה מעצמה, וזה קצת הפחיד אותי. והכי חשוב – היא הבת של פאקינג ליאון תבור, והמחשבה שיש בכל מיני מקומות בעולם גופות של גברים שפגעו בבת שלו נראתה לי ממשית והגיונית כמו זריחת השמש בכל בוקר. כמובן שעם כל כך הרבה סיבות הגיוניות לדחות את ענבל, חשבתי מהזין ושאלתי “ואיפה בדיוק את רוצה לעשות את הסידורים שלך?” היא חייכה ואמרה “אצלך”. נתתי לה את הכתובת וקבענו להיפגש עוד שעה. נתתי לה לצאת ביחד עם אמא שלה וכעבור כשתי דקות התחלתי להתקדם לכיוון היציאה בעצמי. חישבתי לעצמי בראש את הזמנים – שלוש דקות להגיע לרכב שנמצא חמש קומות מתחת לאדמה. אין פקקים בשעה הזאת אז עוד רבע שעה עד הדירה שלי בקומה השמינית מול חוף ראשון, מקלחת, לבחור בגדים, לסדר קצת את הסלון ולהעיף את הכביסה המלוכלכת מהחדר – אם אין עיכובים מיותרים יישארו לי עוד איזה עשר דקות בשביל לבחור בקבוק יין ולהדליק נר בשביל האווירה.
שעה אחת אחרי שנפרדנו באירוע ועוד עשר דקות של איחור אופנתי וענבל אצלי בסלון, לבושה באותה שמלה צהובה שכל כך מחמיאה לה. אנחנו יושבים על הספה ומדברים, ממשיכים את השיחה שנקטעה באירוע הפרידה מאביה, קרובים אבל לא קרובים מדי, שנינו יודעים למה התכנסנו כאן אבל ממשיכים לשחק שחמט עם עצמנו. על שולחן הזכוכית עומדות להן שתי כוסות שבינתיים התרוקנו מהיין האדום ובקבוק חצי מלא שמחכה שנמשיך להתייחס אליו. המבט שלי נע מהעיניים המהפנטות שלה אל השפתיים שזזות מולי בהילוך איטי ושוב חזרה לעיניים. אני מנסה להתרכז במה שהיא אומרת אבל הראש שלי כבר לגמרי נמצא בתוך סצנת סקס דמיונית שמבחינתי כבר מתרחשת. באיזשהו שלב היא כנראה שמה לב שהיא מדברת לעצמה, כי היא הניחה את ידה על כף ידי ושאלה “הכל בסדר? אתה איתי?” החלטתי שדיברנו מספיק, ושהגיע הזמן להתקדם. הסתכלתי לה עמוק לתוך העיניים ועניתי “סתמי כבר, חפרת” בחיוך. היא חייכה חזרה, כנראה שהבינה גם היא שאנחנו מוכנים להמשיך הלאה, אמרה “סתמתי” ותוך שניה התיישבה עלי. הופתעתי קצת מהישירות שלה, מהיכולת שלה להרגיש משוחררת במקומות שהכי פחות ציפיתי ממנה. זה הדליק אותי ממש, רציתי כבר לדעת מה עוד צופן לי העתיד והאם היא נמצאת שם, בעתיד הזה. ענבל הניחה את כפות ידיה על פניי והסתכלה עלי לשניה שהרגישה כמו נצח. כשהנצח נגמר הלשון שלה כבר היתה עמוק בתוך הפה שלי, טועמת אותי ומאפשרת לי לטעום אותה בחזרה. הידיים שלי מונחות על המותניים שלה ולאט לאט אני מאפשר להן לנוע במעלה הגב. היא מנשקת מעולה, בחושניות, מדליקה אותי בטירוף עם תנועות קטנות של האגן שהיא עושה כאילו בלי לשים לב. הידיים שלי עוברות מהגב שלה אל הרגליים, מה שמיד גורר אנחות קטנות שיוצאות מעומק הגרון שלה, כמו חתולה שמגרגרת כשמלטפים אותה מאחורי האוזן. לא עבר יותר מדי זמן עד שעברנו לחדר. מצאתי את עצמי שוכב במיטה על הגב וענבל מעלי, רוכבת ודוהרת במקצועיות מרשימה. היא ידעה בדיוק מה לעשות, הרגישה אותי כאילו אנחנו ביחד בפעם האלף ומהר מאוד גרמה לי לגמור, אולי אפילו מהר מדי. קיוויתי שהיא לא תתאכזב, הרי נראה שיש לה ניסיון רב במיטה, חשבתי לעצמי. אישה כמוה בטח לא רוצה לבזבז את זמן ההתנסויות והחוויות שלה על מישהו שלא מחזיק מעמד מספיק זמן. אחרי שהסדרתי קצת נשימה הסתכלתי עליה במבט בוחן, מנסה להבין מה עובר לה בראש. היא שכבה לידי, לא מכוסה תחת השמיכה ובניגוד גמור לבחורות אחרות ששכבו פה לפניה, נראה היה שזה לא מפריע לה. כנראה שהביטחון שלה בעצמה היה מספיק גבוה כדי שלא תרגיש צורך להסתתר מפני. הנמשים המעטים שהיו פזורים על לחייה היו מושלמים ושיוו לה מראה צעיר ושובב, כמו שרק נמשים יכולים לעשות. החזה שלה היה מעוגל והפטמות הזקורות רמזו שהיא עדיין לא קיבלה את מה שרצתה. הבטן שלה היתה שטוחה, וממש בתחתיתה החלו הקימורים של האגן שלה, שנגמר בצידו השני בזוג רגליים חלקות שעושות חשק להישאר איתן במיטה כל היום וכל הלילה. לאחר שבחנתי את גופה מלמעלה למטה ובחזרה, פגשו העיניים שלי את המבט שלה והבנתי שהיא עסוקה באותו דבר בדיוק – להסתכל על הגוף של שותפה למיטה. היא בחנה את הזרועות השריריות שלי שהתנפחו מעט לאחרונה בעקבות האימונים בחדר הכושר, משם עברו עיניה לריבועים בבטן החלקה שלי ומשם הדרך לזין שלי היתה קצרה. ראיתי שהיא סוקרת אותו במבט מהיר וניצלתי את ההזדמנות כדי לשאול אותה אם הוא מוצא חן בעיניה. היא הסתכלה עליו בשתיקה עוד כמה שניות, שלחה יד והחלה ללטף אותו ואז הביטה בעיני וענתה בחיוך מתגרה “בקושי ניסיתי אותו ועוד לא החלטתי, אפשר לבדוק אותו שוב?” הערצתי אותה על התשובה הזאת. היא ידעה לייצר מהביצוע הגבולי והקצר שלי אוירה מספיק נעימה כדי לצחוק על זה ובאותו זמן בדיוק להישמע מספיק חושנית וחרמנית כדי לא להוריד לי את הבטחון העצמי. נשכבתי על צידי ושלחתי את היד אל החזה שלה. ליטפתי אותה לאט, היד מטיילת לה בין השדיים, פעם צובטת את הפטמה השמאלית ובפעם אחרת מלטפת את הפטמה הימנית. מהר מאוד עצמה ענבל את עיניה והתמסרה לטיפול שהענקתי לה, ואני הבנתי שבפעם הזאת אסור לי לפשל. הביצוע חייב להיות מעולה, לא פחות. צירפתי את השפתיים והלשון אל האצבעות וגם השיניים קיבלו לאט לאט מקום של כבוד באזור הפטמות שלה. כשהחלו לבקוע קולות חלשים מעומק הגרון של ענבל, התחלתי לרדת לאט לאט לאורך הבטן עד שהגעתי למקום שגרם לקולות שלה להתגבר עוד ועוד. עשרים דקות ושתי אורגזמות אחר כך, סובבתי אותה על הבטן וחדרתי אליה מאחור במהירות. היא הרימה את האגן שלה ועזרה לי להיכנס עמוק פנימה תוך כדי שהיא זזה איתי קדימה ואחורה בתיאום מופלא. לא עצמתי את העיניים באותם רגעים, אלא הבטתי בגוף המושלם שלה זז לפני וגורם לי לרצות להיות בתוכו לנצח. כמה דקות אחר כך שכבנו שנינו על הגב, מתנשמים בכבדות, מזיעים ומחייכים.
“אז אחרי שבדקת אותו שוב, מה יש לך להגיד?” שאלתי בהמשך לשיחה שניהלנו ובעצם לא הסתיימה אף פעם. “הוא בסדר גמור, אבל נראה לי שאנסה אותו שוב מתישהו בהמשך, אני עדיין לא בטוחה במאה אחוז” ענתה בפרצוף רציני, ואני כבר לא ידעתי אם אני מתחיל להתאהב או שהשתחררו לי יותר מדי אנדורפינים.

פרק 6:
מאותו יום יצאנו לדרך חדשה כזוג. החיבור בינינו היה מעולה ומהר מאוד חיפשנו לנו דירה נחמדה שתוכל לסבול אותנו ואת השגעונות שלנו. אחרי שבועיים של חיפושים מצאנו את הדירה הזו ברחובות, שלושה ימים אחר כך כבר פרקנו ארגזים והתחלנו רשמית פרק חדש בחיינו.
כמו אבא שלה בעבר, נעדרתי גם אני מהבית לא מעט בענייני עבודה. נסיעות בכל העולם, למקומות וסיטואציות שאם לא הייתי לוחם במוסד כנראה שלא הייתי מגיע אליהם. באחת הפעמים טסתי לאחת מבירות אירופה בשביל להעביר מזוודה עם כסף מזומן לאיש כספים של חיזבאללה שחשב שקיבל אותה מפעיל טרור סורי, ובעצם לקח איתו ללבנון חבילות של כסף שמוחזקות בגומיות מיוחדות. אל תוך הגומיות האלה הצליחו אנשי הפיתוח הטכני של המוסד להכניס אמצעי איתור מיקרוסקופי, וכך יכול עכשיו האח הגדול לגלות איפה יושב מרכז הכספים של הארגון, להבין מי מסתובב שם ולהוסיף אותו לרשימת יעדי התקיפה של המלחמה הבאה. נסיעה אחרת היתה לקנדה, שם אני וארבעה שותפים נוספים עקבנו אחרי צוות של אל קאעידה. על פי המידע שהיה בידי המוסד, צוות הטרוריסטים הגיע לטורונטו בשביל להיפגש עם מומחים מתחום חומרי הנפץ לקראת הוצאה של פיגוע גדול בקניון במרכז הארץ. הם היו אמורים להעביר כמויות גדולות של חומר נפץ לשני תושבי כפר ערבי גדול באזור השרון ואלה היו צריכים להניח את מטעני החבלה בחניון התת קרקעי ולגרום לקריסת הקניון לתוך עצמו. חברי הצוות ההוא חוסלו ונקברו בקנדה ללא נוכחות חברים, בני משפחה או מישהו אחר שיכול להעיד שהם בכלל מתו, למעט העצים מסביב למקום קבורתם. פעם הגעתי אפילו לאוסטרליה הרחוקה, ביחד עם לוחמת נוספת וביחד שיחקנו זוג בחופשה. היעד היה אחמד שאטר, בנו הבכור של סגן יו”ר תנועת האחים המוסלמים אלא שהפעם המטרה לא היתה חיסול או החדרת אמצעי האזנה או מיקום, אלא קבלת מידע מודיעיני מאדם שהחליט להיות סוכן כפול ולסייע למדינה מערבית במלחמתה נגד הטרור האיסלאמי. המידע שהעביר באותה פגישה בבית קפה קטן בסידני כלל מודיעין איכותי על פעולות עתידיות של מחבלי הארגון, נתיבי כספים ואנשי קשר ומרגלים במדינות המערב.
בכל פעם שיצאתי לנסיעה שקשורה לעבודה, ולא משנה אם זו היתה נסיעה ארוכה או קצרה, ליעד רחוק או קרוב, למדינה מערבית מתקדמת או איזושהי רפובליקת בננות באפריקה, ענבל היתה כותבת לי פתק קטן. בכל פעם היתה כותבת את אותן ארבע מלים: “מחכה לך עד שתחזור”. הפתק היה נכנס לכיס מכנסיי ויוצא משם כשהייתי נכנס בחזרה הביתה בסיום המשימה. אני הייתי הופך אותו, רושם עליו “חזרתי” ונותן לה את הפתק. טקס קטן וחמוד שסיגלנו לעצמנו ורק בסיומו היא היתה מחבקת ומנשקת אותי, כאילו היתה צריכה לקבל אישור רשמי שחזרתי ורק אז היתה מתמסרת אלי. יום אחד סיפרה לי שהיא שומרת את כל הפתקים בקופסת קרטון מקושטת בפרחים צבעוניים. על כל פתק שקיבלה ממני כשנכנסתי הביתה היתה כותבת את התאריך שבו חזרתי וכך יצרה לעצמה סוג של תיעוד של כל הנסיעות שלי. כנראה משהו שהיתה צריכה בשביל להתמודד עם המציאות שבה חיה.
“כשאבא שלי היה יוצא לנסיעות כאלה לא היה לי טקס כזה כמו שלנו”, סיפרה לי ערב אחד כשישבנו מחובקים בסלון מול הטלוויזיה. “כנראה שבאיזשהו מקום, עמוק עמוק בפנים, סמכתי על גיבור העל שלי שתמיד יחזור, לא פחדתי שאשאר בלעדיו” המשיכה להסביר.
“אז בעצם את מפחדת שלא אחזור ממשימה? שאתפס או אמות?” ניסיתי להבין מה היא אומרת.
“אני לא חוששת שתיתפס או תמות, אני בטוחה שאתה מעולה במה שאתה עושה, ואל תשכח שגיבור העל שלי לימד אותך כל מה שהוא יודע” קרצה וגרמה לי לחייך.
“אני לא בטוח שאני מבין. אם ככה למה את זקוקה לטקס הזה? ממה את מפחדת?” הקשיתי.
“כנראה שאני סתם צריכה אישור שחזרת… פתק, חיבוק ונשיקה” הפטירה.
“ממש השילוש הקדוש” אמרתי וחיבקתי אותה אלי.

פרק 7:
ועכשיו היא יושבת על המיטה, בוהה ומנסה לעכל שגיבור העל שלה שוכב בבית החולים אחרי התקף לב. חייו של ליאון תבור הפרטי שלה מאז ומתמיד היו דבר חולף – את כמות הפעמים בהן היה בסכנת חיים ליאון כבר מזמן הפסיק לספור, אבל הוא אף פעם לא שיתף יותר מדי בחוויות והרפתקאות מהשירות שלו. הוא נסע למספר ימים כל כך הרבה פעמים, והרבה פעמים אחרי חזרתו לארץ היה מפורסם דבר חיסולו של מחבל כזה או אחר באיזשהו מקום בעולם, כך שענבל הבינה את הקשר לבד, ויכלה רק לדמיין כמה פעמים היה אביה קרוב לחשיפה, לפציעה, לנפילה בשבי ואפילו למוות. ולמרות כל הסכנות לאורך השנים, למרות כל ה”כמעט” שאביה חווה, ענבל תמיד ידעה שהוא יחזור, תמיד ידעה שתקבל ממנו עוד חיבוק אבהי ואוהב.
ופתאום היא מעורערת כמו שלא ראיתי אותה מעולם. היא מנסה למצוא דבר מה להיאחז בו, דבר מה שיעזור לה לעכל את המציאות החדשה – אבא שלה בבית חולים, היא לא יודעת מה מצבו ואין לה אפילו התחלה של מושג איך להתמודד עם המצב החדש. “דיברת עם אמא שלך?” שאלתי, מנסה להניע איזושהי פעולה שתקדם אותנו. לפתע היא התחילה לבכות, מתפרקת מולי ומנסה לענות לי. “הת… הת…” ענבל התייפחה והתקשתה לדבר “התקשרתי, אבל היא לא ענתה” הצליחה לומר בסוף. “בואי, ניסע לשם” אמרתי והושטתי לה יד. היא נתנה לי את ידה וקמה מהמיטה. ענבל הושיטה את ידה השניה לעבר עיניה, ניגבה את הדמעות והביטה בי במבט שקרא לעזרה. חיבקתי אותה, לחשתי לה שהכל יהיה בסדר ואספתי את המפתחות בדרך החוצה. את מה שיש בתוך השקית של BBB כנראה שכבר לא נאכל היום.
הנסיעה מהדירה שלנו ברחובות לבית החולים תל השומר ארכה נצח. השעה היתה אחת וחצי בצהריים ומסתבר שכל מדינת ישראל נמצאת על הכבישים בדיוק בשעה הזאת. תאונה במחלף ראשל”צ ואז רכב תקוע במחלף השבעה רק עיכבו אותנו והפכו את הנסיעה לסיוט מתמשך עוד יותר. כשהגענו סוף סוף לבית החולים, אחרי 50 הדקות הכי ארוכות שהיו לי, הסתבר שגם למצוא חניה זה פרוייקט בפני עצמו. רבע שעה מאוחר יותר מצאתי את עצמי כמעט רץ אחרי ענבל בדרך למיון. הרחבה הגדולה שהובילה ממגרש החניה אל תוך מבנה הבטון הקר והמנוכר היתה מלאה בחולים ומבקרים שהגיעו כדי להנעים את זמנם של אלה שאולצו לבלות כאן בלית ברירה. תמונות מוזרות של חולה מחובר לאינפוזיה ביד אחת ולסיגריה ביד השניה, או של ילד קטן שלומד ללכת עם הליכון שבתחתיתו כדורי טניס כמו היה אחרון הקשישים חולפות לנגד עיני בזמן שאני מנסה להדביק את ענבל. מדהים איך היא יודעת בדיוק לאן ללכת אפילו שזו הפעם הראשונה שלה כאן. אחרי לובי שלא נגמר הגענו לשלטים שמורים לקהל הרחב לאן עליו ללכת בשביל להגיע למחלקות השונות. הדרך למיון נמשכה כדקה, וכאשר נכנסנו פנימה פנתה ענבל לאחות שעמדה בסמוך לכניסה והחזיקה בידה ניירות, כנראה תוצאות של בדיקות של אחד המטופלים או המלצות של רופא, אולי זו אפילו ניירת שקשורה לליאון. “איפה ליאון תבור נמצא?” שאלה כמעט בלחש, כאילו מפחדת להתמודד עם המפגש איתו. “מי אתם?” ענתה בשאלה משלה. “אני הבת שלו, וזה חבר שלי” אמרה ענבל בעוד עיניה סורקות את האולם הגדול, מנסות לאתר את אימה. האחות הצביעה לאזור סוף האולם הגדול ואמרה “הוא במיטה האחרונה משמאל, אבל רק אחד מכם יכול להיכנס”. את סוף המשפט ענבל כבר לא שמעה כי מיד החלה לרוץ לכיוון אליו הצביעה האחות. אני הסתכלתי עליה במבט מתחנן, קיוויתי שתרשה לי להתקדם ביחד עם ענבל לירכתי האולם אבל המבט הקשוח שלה הבהיר לי שאין לי סיכוי, והדבר האחרון שרציתי היה לעורר מהומה. הסתובבתי לכיוון פינת ההמתנה שמחוץ לחדר המיון והתחלתי ללכת לכיוונה, תוך כדי פזילה לכיוון האחות הקשוחה שבינתיים התקדמה למשימות אחרות וחשובות יותר ממני. ניצלתי את ההזדמנות ושיניתי במהירות את כיוון ההליכה שלי, התקרבתי לסוף האולם הגדול עד שראיתי את ענבל עומדת ליד מיטה עליה שוכב ההפך מליאון תבור שהכרתי.

פרק 8:
עיניו עצומות, מסיכת חמצן מכסה את פיו ואפו, מד סטורציה ודופק מחובר לאצבע יד ימין ומייצר צפצופים בקצב קבוע במסך הבקרה שקבוע בראש מיטת בית החולים. מצעים בצבע כחול דהוי מכסים את המיטה ונראה כאילו ממש בקרוב ייגמר להם הכוח להחזיק את עצמם מסביב למזרון הדק. לחולצה של ליאון לא היה זכר, ושיערתי שהצוות הרפואי פשוט קרע אותה מעליו כדי לבצע בו החייאה מיד כשהגיעו אליו. כמה חוטים מוצמדים לחזהו ולבטנו במדבקות לבנות ומגיעים בקצה השני למכשיר א.ק.ג שמשרטט על פלט בלתי נגמר את פעילות הלב שלו. שמיכת פיקה דקה מונחת על רגליו ועל דופן המיטה תלויים דפים רבים עם המידע הרפואי שלו. בצד השני של המיטה עמדה ירדנה. התקרבתי אליה וחיבקתי אותה חזק, מחכה לשמוע ממנה מה בדיוק קרה ברגעים הבריאים האחרונים של ליאון. היא נראתה חסרת אונים בתוך הסצנה הזו שהיתה כל כך זרה לה, ובעצם לכולנו. ענבל היתה העתק מדויק של ירדנה, כאילו לליאון לא היה בכלל חלק ביצירת המופת הזו. רק הפסים הלבנים הדקיקים בשערה ומעט קמטים בפנים הסגירו את העובדה שהיא תסיים השנה את העשור השישי לחייה. ירדנה יצאה לפנסיה בגיל 45 אחרי יותר מעשרים שנים כמורה בבית ספר יסודי בגבעתיים, מרחק שלושה רחובות מביתם. הכסף שליאון הרוויח בתפקידו איפשר להם לחיות ברווחה גם בלי המשכורת הקבועה והלא גבוהה מדי של משרד החינוך, וירדנה החליטה שהיא לא רוצה להמשיך לעסוק בהוראה כל חייה. כמו רבות אחרות בגילה, חיפשה ירדנה את עצמה, את התחום שיגרום לה לסיפוק אמיתי ואולי אפילו ייצר לה גם הכנסה. אחרי שנתיים של נסיונות וטעימות מתחומים שונים, החליטה ירדנה להתמקד בפיתוח משחקים לגיל הרך. הרקע שלה בחינוך והחוש היצירתי שלה תרמו לה לא מעט כשנכנסה לתחום החדש, אך היה בבחירה הזאת גם סוג של טיפול עצמי. במהלך הלידה של ענבל נכנסה לפתע ירדנה למצוקה נשימתית ומצבה הידרדר במהירות. הרופאים ביצעו ניתוח חירום ויילדו את ענבל כשהיא בריאה ושלמה, אך הרחם של ירדנה נפגע. בבדיקה שעברה חודשיים אחר כך הודיע לה הגניקולוג שלה שלא תוכל להרות יותר. שני מומחים נוספים אישרו את הדברים. ליאון וירדנה נאלצו לוותר על חלומם המשותף להביא ארבעה ילדים לעולם. הבחירה בפיתוח משחקים לילדים ענתה לה על הצורך הבסיסי ונתנה לה את האפשרות למלא את עולמה בכל מה שהיה חסר לה כל השנים – ילדים. היא החלה להסתובב בגני ילדים עם גרסאות שונות של משחקים שפיתחה, מחפשת דרכים לשפר ולשדרג אותם ועל הדרך מילאה את יומה בשעות של בילוי משותף עם ילדים שלה כבר לא יהיו.
ירדנה חיבקה אותי בחזרה בחוזקה בשתי ידיה, ניכר עליה שהיתה זקוקה לחיבוק, למגע. היא החלה לבכות והדמעות שלה נספגו בחולצה שלי, משאירות שלולית קטנה באזור החזה שלי. לאחר מספר דקות נרגעה והתרחקה מעט לאחור, מנגבת את שאריות הדמעות מעיניה וממלמלת “סליחה, לא התכוונתי להתפרק ככה”. ליטפתי אותה על כתפה והצעתי לה בקבוק מים קרים שהספקתי לקחת איתי לפני שיצאנו מהבית. היא שתתה מעט, החזירה לי את הבקבוק והתיישבה על כיסא פלסטיק שניצב לצד המיטה. לאחר שלקחה נשימה עמוקה החלה לספר את שקרה…

פרק9:
“כמו כל יום שני, נסענו בבוקר לשחות בקאנטרי. בדרך כלל אנחנו מסיימים שם בעשר ואז הולכים לאכול ארוחת בוקר, היום סיימנו קצת לפני ובגלל שזכרתי שחסרים כמה דברים בבית אמרתי לליאון שנקפוץ בדרך לסופר. קנינו כמה מצרכים, הוא לא הראה שום סימן יוצא דופן, הוא גם לא אמר שהוא לא מרגיש טוב”. ירדנה עצרה לרגע בשביל להסדיר את נשימתה עוד קצת ואז המשיכה “יצאנו בחזרה לאוטו עם המצרכים בעגלה, ליאון דחף אותה ואני הלכתי לידו, עברתי על החשבון. אתם יודעים איך הם תמיד דופקים אותנו בסופר, נכון? חייבים לבדוק אותם, הם תמיד דוחפים לנו מוצרים שלא לקחנו או לא מורידים את המבצעים או…” ענבל הפסיקה אותה בחוסר סבלנות “אמא אולי תחזרי לסיפור? אנחנו כבר יודעים שהסופר רוצה לדפוק אותנו, סיפרת לנו את זה מיליון פעם”. אמא שלה הסתכלה עליה בחוסר שביעות רצון וחזרה לסיפור כפי שביקשה ענבל. “בקיצור לפני שהגענו לאוטו ליאון האט פתאום את ההליכה, בהתחלה לא שמתי לב כי הייתי שקועה בחשבון אבל אחרי כמה שניות הרגשתי שהוא לא לידי. הרמתי את הראש והסתכלתי מסביבי, ואז ראיתי אותו עומד ונשען על העגלה בשתי ידיו, כפוף מעט לפנים. חזרתי אליו במהירות, נלחצתי כי אני לא רגילה לראות אותו ככה” ירדנה שוב החלה להתייפח. ברור לגמרי שהיא עדיין בטראומה ממה שחוותה בשעות האחרונות, הכל היה טרי אצלה וללא ספק גרם לה לזעזוע. אחרי דקה בערך ועוד שתי ממחטות המשיכה לספר “שאלתי אותו אם הכל בסדר והוא לא ענה. לא ראיתי את הפרצוף שלו כי הוא היה שמוט בין שתי ידיו. הנחתי יד על ראשו ושאלתי שוב אם הוא בסדר. פתאום הוא עזב את העגלה ופשוט נפל על הכביש באמצע החניון” ירדנה נעצרה ונשמה עמוק, כאילו היא חווה את הסיטואציה מחדש. “נכנסתי להיסטריה, התחלתי לצרוח שם ולקרוא לעזרה. אנשים רצו אלינו, מישהו התקשר להזמין אמבולנס, עוד מישהו התחיל לבצע בו החייאה או משהו כזה, אני לא בטוחה. אחרי כמה דקות הגיע אמבולנס צהוב של טיפול נמרץ, הם עשו לו החייאה ואז הכניסו אותו פנימה ונסעו מיד לכאן. ועכשיו הוא מורדם ומונשם ואני לא יודעת מה יהיה”. בשלב הזה ירדנה החלה שוב לבכות, כאילו העובדה שסיפרה את מה שאירע ועכשיו היא כבר לא היחידה שחוותה את זה הורידה ממנה משקל כבד והיא הרשתה לעצמה להתפרק. הסתכלתי על ליאון ששכב שם לידינו ללא תזוזה וללא תגובה, ומשם המבט שלי המשיך לענבל. היא בהתה באביה, בגיבור העל שלה, מלטפת את ידו בידה בתנועות קטנות ואוהבות, כמו בלי משים. הבנתי שלפנינו תקופה ארוכה בבית החולים וניסיתי להיות פרקטי. שאלתי את ירדנה איפה האוטו שלהם והיא אמרה שהשאירה אותו בחניון של הסופר משום שהצטרפה לאמבולנס שהביא לכאן את ליאון. שאלתי את ענבל אם היא יכולה לנהוג והיא הנהנה בחיוב. אמרתי לה שתיקח מונית לסופר, תיקח משם את הרכב של הוריה ותיסע אליהם הביתה בשביל להכין לאמא שלה תיק לימים הקרובים. ידעתי שירדנה לא תעזוב את ליאון בבית החולים ובטח בימים הראשונים תהיה צמודה אליו 24/7. היא בוודאי תצטרך בגדים להחלפה, מטען לפלאפון ועוד דברים הכרחיים לשהייה לצידו בבית החולים. ענבל לקחה את מפתחות המכונית מאימה והחלה ללכת לכיוון תחנת המוניות שנמצאת ליד היציאה מבית החולים, בזמן שאני נשארתי עם ירדנה וניסיתי לעודד אותה. כאשר ענבל הגיעה לכביש השירות של חדר המיון סימנה למונית שבדיוק הורידה שם נוסע. היא נכנסה למושב האחורי וביקשה להגיע לרחוב סירקין בגבעתיים, שם המתין הרכב של הוריה. נהג המונית החל בנסיעה כשענבל שותקת, מנסה לעכל את מה ששמעה לפני כמה דקות מאימא שלה. לא היה לה שום סיכוי להבחין באופנוע שנסע אחריהם ועקב אחרי המונית בדרך ליעדה.

פרק 10:
אחרי שירדנה סיימה לספר לנו את שאירע, היא השתתקה ושקעה במחשבות. השעות האחרונות השאירו בה מטען שהיה זקוק לזמן בשביל לשקוע. היא בוודאי מנסה לשחזר עכשיו אם היו סימנים מקדימים, אם היתה יכולה לדעת, אם היתה יכולה לעשות משהו כדי למנוע מבעלה להגיע למצב שבו הוא נמצא עכשיו. בינתיים ניצלתי את הזמן והתקשרתי לאיבגי, מי שהיה סגנו של ליאון והפך למפקד הצוות שלי אחרי פרישתו. התקשרתי בשביל להודיע שלא אוכל להגיע מחר לעבודה אבל גם בשביל להודיע שליאון בבית החולים. כמעט כל הצוות הנוכחי שלי שירת תחתיו שנים רבות, הם בטח ירצו לבוא לבקר ולעזור במה שאפשר. איבגי קיבל את הבשורה בזמן שחיכה ליד הבית של גרושתו עם ילדיהם המשותפים, תאומים בני 9. הוא הכיר את מיכל, כשהיו בתיכון ולמדו יחד ביולוגיה. מיכל היתה בת לבעל תפקיד בכיר בעולם הבנקאות בישראל ולמנהלת מוסד אקדמי מכובד במרכז. כסף לא היה חסר בבית הזה, בלשון המעטה. על איבגי זה לא עשה רושם רב מדי, ורק כשהיו בני 26 התחילו לצאת. באחד הדייטים הראשונים שלהם הודתה בפניו מיכל שהיתה מאוהבת בו בתיכון אך פחדה לספר לו על כך. חצי שנה אחרי אותו דייט מיכל נקלטה והם החליטו שהם מתחתנים ומגדלים את הילד. שבועיים אחר כך הם כבר התחתנו בטקס קטן בקפריסין, עוד חודש עבר והתברר להם שמיכל נושאת ברחמה שני עוברים. במהלך החודש הרביעי להריון נודע להם שאחד העוברים לוקה בתסמונת דאון.

ענבל
דרוג הסיפור 3.7 | 3 מדרגים

תגובות (1)

הסיפור הוא סיפור בהמשכים, בכל פעם אצרף חלק נוסף.

22/05/2020 21:48
56 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך