בית

שלושה חודשים לאחר השרפה בקיבוץ כביש הכניסה עירום מסימני היכר. הקפיצות המוכרות על פסי ההאטה מאשרות שאני בדרך הנכונה. בצומת הטי חסר לוכד החלומות הענק על העמוד הגבוה. מאחוריו שלד מפויח – סככת הטרקטורים. במגרש החניה מאחורי היעדר סבך העצים מתגלה לי לראשונה מדרון משחיר. אני מחנה את המכונית במגרש הריק, מופקרת לקרני השמש הקופחת. מתחילה לצעוד בשביל אל בית משפחתי. הבית לא מוכר לי. תמיד היה השני מימין. עכשיו, בדרך אליו חלל ריק מעל מגרש מפולס. משמאל לשביל דשא מוריק. עצים גבוהים מצלים עליו. שני ילדים קטנים אינם משחקים שם. כלבלב לבן לא מתרוצץ ביניהם. בטוחה שטעיתי. חוזרת אל נקודת המוצא לאתר את השביל הנכון. אין שביל אחר.

קֶשֶׁת מַיִם חָגָה
עַל הַדֶּשֶׁא מִמּוּל
בֻּבָּה וְכַדּוּר אָדֹם