חווית השחרור.

אתה חש את הלחץ העמום הזה, כמו בלון סורר שמתגלגל במעמקי הבטן, דוחף, מתפתל, מחפש דרך החוצה. אתה יודע בדיוק מה מגיע, והלב שלך קופץ – הנה הרגע הזה, הרגע שבו אתה מתלבט. אתה שוקל את המחיר: הרעש שישבור את הדממה, הריח שיבריח את המלאכים שבחדר. אבל עמוק בפנים, אתה יודע שהצד המשחרר תמיד מנצח, כמו אייל שמשחרר את קריאתו לעולם.

אתה נרעד קלות, לא מפחד, אלא מהתרגשות, כמו לפני קפיצה למים עמוקים. אתה עוצם עיניים, נושם עמוק, ואומר לעצמך, "יהיה מה שיהיה." הידיים שלך מתהדקות, הבטן מתכווצת, ואתה לוחץ – לא חזק מדי, אבל מספיק כדי לתת לגז את הדחיפה שהוא דורש. אתה מרגיש אותו זז, מהר, מתקרב לפי הטבעת, והלב שלך דופק כי אתה יודע שאין דרך חזרה.

ואז זה קורה. הסוגר נרפה, והגז פורץ החוצה כמו רוח סערה. אתה מרגיש את הרטט, את השחרור המהיר, כמו קפיץ שמשתחרר אחרי שעות של מתח. הצליל מתפוצץ – חזק, עמוק, כמו עץ שנקרע או קריאת אייל שמהדהדת ביער. הוא ממלא את החדר, ואתה לא יכול שלא להרגיש את ההקלה האדירה הזו. הבטן שלך מרגישה קלה, ריקה, כאילו ההיפופוטם שבתוכך סוף סוף נרדם.

אבל אז זה מגיע. הריח. הוא זוחל לאוויר, כבד, חריף, כמו ירקות שתססו יומיים בשמש קופחת. אתה מרגיש אותו מטפס לך לאף, צורב, ואתה יודע שגם האחרים מרגישים. הלב שלך שוקע קצת כשאתה שומע את השקט המביך, ואז את הלחישות, הצחקוקים, או המבטים המומים. "מה זה היה?" מישהו שואל, ואתה מרגיש את החום עולה לך לפנים, כאילו המלאך שבך נתפס ברגע אנושי מדי.

אתה יושב שם, תלוי בין ניצחון למבוכה. הגוף שלך רגוע, משוחרר, אבל המוח שלך מעבד את המבטים, את הריח, את הרגע שבו שברת את הדממה. ואיכשהו, אתה יודע שבפעם הבאה, כשהלחץ הזה יחזור, תעשה את זה שוב. כי ההקלה, החופש, הרגע שבו אתה משחרר את האייל או ההיפופוטם שבתוכך – הם שווים הכל, גם אם המלאכים מסביב מרימים גבה.