אבודים- עונה 2 – פרק 9 – ׳בורחים׳

-46 שעות לפני כן-

״אז כדאי שנצא כמה שיותר מהר!״ אמרה אפריל בחיוך ישר ויפה המלא אושר צרוף , כמעט כולם התלהבו כול כך אחרי שסיפרנו להם על המושבה הנסתרת שמצאנו בלב האי הגדול הזה .
״אני לא חושב שזה רעיון טוב״ לפתע קולו של דין בקע מירכתי המחסה הקטן, כולנו הפננו את ראשינו מבולבלים אליו והוא רק משך בכתפיו הרחבות בלי לענות.
״היי , ח׳ברה כדי שתראו את זה!״ שמענו לפתע את צעקותיו המתרגשות של קמרון מחוץ למחסה הקטן שלי ושל בלה , כולנו הפננו שוב את מבטינו הפעם אל עבר פתח המחסה וראינו רק חלק מגופו של קמרון העומד קרוב לשפת המים .
״מה עובר על הילד הזה?״ מלמל לוק כשהוא קם מרצפת המחסה ויוצא ממנו אל עבר קמרון , דין ואמבר קמו ויצאו מיד אחריהם , קולות של קריאות התלהבות הגיעו חזק עד אלינו .
״מה לעזאזל?״ שאלתי מבולבלת קמה ממקומי מליד בלה ויצאתי בעקבותם מהמחסה הקטן , אפריל וריאון עוזרות לבלה לצאת בעקבותיי , ובעקבותיהם של השאר.
ברקע הימי הכחול והנוצץ תחת קרני השמש החמות , הרחק שמה קרוב אל פס האופק הרחב משהו שחשבנו שלא ניראה בכלל , ״זה מה שאני חושבת שזה?״ שמעתי את קולה של ריאון מצדי השמאלי קורא בהתלהבות , גם בלי להסתכל על פנייה ידעתי שהיא מחייכת חיוך רחב ומאושר .
ספינה ,פאקינג ספינה לא רחוק מאיתנו .
״מהר לוק יש לנו זיקוק מצוקה !״ אמר קמרון בהתרגשות מצביע אל עבר המחסה שלו הלא רחוק כול כך מאיתנו וכבר לוק מיהר לרוץ לעבר המחסה שלו .
סיכויים קלושים שהם יראו את הזיקוק בשעות האלה של היום הארוך, לא כול כך בהיר, אבל מתחיל להחשיך בהדרגה ועדיין לא מספיק חשוך כדי שיראו את הדינור עף אל השמים , מה שנותר זה להתפלל ולקוות אחרי הכול .
כול גופי רעד בהתרגשות מטורפת , עד שחשבתי שאיבדתי לחלוטין את התקווה להינצל טעיתי ובגדול , והינה התקווה מכה בחיי בלי לפספס אותי וממלאת אותי ואת ליבי שוב .
לוק חזר לעברינו עם משהו בין ידיו , לא הצלחתי להתיק את עייני מן המחזה שלפניי , לא הצלחתי לסובב את מבטי מן הספינה אל עבר לוק שהדליק ככול הנראה את הזיקוק שעף אל השמיים המתחילים להחשיך לאיטם והתפוצץ בקול גדול .
״יש לנו סיכוי להינצל!״ אמר דין ובנימת קולו קשה היה לפספס את השמחה הצרופה באושר כשהוא חיבק את אמבר אחותו הקטנה חיבוק סוחף .
בלה שעמדה מצידי הימני לא הצליחה לדבר מרוב הלם ורק פיה היה פעור , ״אני לא מאמינה!״ מלמלה כעבור רגע וחיוך לאט לאט התפרש על פנייה היפות והבהירות .
״ ׳הם׳ יכולים להציל אותנו!״ הכריזה באושר אפריל עם חיוך ישר גדול ולבן מאוזן לאוזן , כשהיא מחבקת את ריאון אחותה התאומה בחוזקה ועוברת לחבק את קמרון שעמד לצידה .
הרגשתי את הידיים של לוק עוטפות אותי והוא מחבק אותי חזק , סוף סוף אולי ואנחנו נוכל להינצל ולהיחלץ מן האי המסתורי הזה .
לא עברו מספר רגעים ארוכים ורעש של להבים החותכים את האוויר נשמעו בהדהוד רחוק , רעש של להבי מסוק החג באוויר ועולה לשמיים המתחילים להחשיך מהספינה שצפה לה על המים הכחולים ליד קו האופק הרחב והרחוק.
התרגשות הציפה כול תא ואיבר בגופי , דמי השתולל תחת עורי השזוף וליבי דפק במהירות , הדבר היחידי ששמעתי זה את הדם הפועם בעורקיי , את ליבי הדופק בחוזקה וכול פעימה גורמת לצמרמורת לטפס במעלה גבי , בום, בום , בום .
המטוס החג באוויר בסחרור מהיר התקרב אל החוף יותר ויותר , ׳לעזאזל זאת ההזדמנות שלנו להינצל!׳ חשבתי לעצמי כשעיני בוהות בלהבי המסוק בלי להתיק את עייני , חיוכי המאושר דבוק לשפתיי .
׳לעזאזל זאת ההזדמנות שלנו!׳
המסוק כבר כול כך קרוב אל החוף , אנשים לבושים בברדסים שחורים ורובים כבדים בידיהם , כמה שחשבתי שאיבדתי את התחושה הזאת מאז שאני על האי , כנראה שטעיתי וחשבתי שמשהו לא מסתדר עם המראה המוזר שלנגד עייני, הפסימיות שוב מילאה כול תא ועצב בגופי וחיוכי התחיל לרדת לאיטו מעל פניי.
אנשים עמדו בתוך המסוק המרחף באוויר הרובים והקנים כוונו אלינו ובלי הקדמה יריות פילחו את האוויר וקליעים התעופפו לעברינו .
כולי גופי רעד מן הפחד כשהרגשתי את הדחיפה החזקה של לוק כשכולם התחילו לרוץ אל עבר קו הג׳ונגל הירוק והסבוך , היריות המחרישות אוזניים המשיכו לפלח את האוויר , באיזה שהיא צורה פסיכוטית לא הצלחתי לשמוע דבר , לא בגלל שאף אחד לא דיבר או צעק , ראיתי את פיהם פתוחים לרווחה וכולם צועקו לעזרה .
אף קול לא הצליח להגיע לאוזניי , המקרה הזה כול כך מוכר לי , מוכר להחריד , חלום החוזר על עצמו בכול לילה שאני עוצמת את עייני , כמו על המטוס ברגע ההתרסקות שכולם צעקו ואף קול להצליח להגיע לאוזניי , אותו הדבר קורה כאן , ועכשיו .
מעדתי לתוך קו הג׳ונגל הירוק מוצאת מחסה מתחת לסככת העצים הירוקה והעבה , בלה המפוחדת שג׳ייקוב הזעטוט הקטן בידיה נכנסת לתוך סככת העצים ורצה בלי לעצור אחרי ריאון אל עבר מקום לא מוסבר .
לא הצלחתי לזוז , כול תא ושריר בגופי קפאו כמו פסל קרח דומם , לא יכולתי לפספס את הקליעים הרבים שפגעו במטרתם , שפגעו בדין והוא נפל על החול הבהיר כמעט לבן שהתחיל להתמלא לאט בדמו האדום הסמיך .
אמבר עצרה את הריצה שלה רצה בחזרה אל עבר אחיה המדמם , אבל חלק בי ידע , ידע שהוא כבר מת .
לוק צעק לידי לא הבנתי מה הוא אומר , שפתיו רק נעו אבל קולו הגברי שאני אוהבת כול כך לא הגיע לאוזניי , הדבר היחידי ששמתי לב אליו זה אל ידו התופסת באקדח שלו ומונפת אל האוויר .
הוא נתן לי דחיפה קלה בגב מסמן לי להמשיך לרוץ הלאה כמה שיותר מהר .
בלה ריאון ואפריל נעלמו מעייני איפשהו בין העצים הרבים והשיחים הירוקים ששלטו כמעט על כול האזור , קמרון אחז ביזרועי בחוזקה ודחף אותי להמשך הלאה , לרוץ .
בלית ברירה עשיתי לפי הוראותיו , רצתי ברגלים כושלות אחריו כמה שיותר רחוק ממי ש׳הם׳ לא היו .

כבר שעות ארוכות שאנחנו מסתובבים בג׳ונגל הגדול והסבוך בלי מטרה , בלי יעד רק יודעים שאם נעצור ׳הם׳ יצליחו להשיג אותנו , וככול הנראה להרוג אותנו כמו את דין שגופתו כנראה עדיין על החול הבהיר כמעט לבן .
זה הרגיש כמו ימים , יותר מיום אחד של בריחה ומנוסה, שעות על גבי שעות שאנחנו לא מפסיקים לרוץ .
אין לי מושג לעזאזל איפה אמבר אחותו של דין נעלמה , לא ראיתי אותה מאז הרגע שעצרה את הריצה שלה וחזרה אל עבר אחיה המת , אין לה סיכוי להתחמק מקו האש האימתני , מטווח הקליעים שהתעופפו לכול עבר .
׳מה לעזאזל ׳הם׳ רוצים מאיתנו ? ׳ השאלה הזאת לא עזבה את מחשבותיי במשך כול השעות הארוכות שברחנו בתוך הג׳ונגל העבה , יודעים שאם נעצור ׳הם׳ ישיגו אותנו ויהרגו אותנו בדיוק כמו את דין וכנראה שאחותו אמבר .
גשם זלעפות טרופי התחיל לרדת בעוצמה אדירה וניתז על גבי בחוזקה , לא שמתי לב לאן רצתי , לא שמתי לב לאן רגליי מעדו והחלקתי על הבוץ החלקלק שנוצר מהגשם היורד החודר את סככת העצים המרובה .
נפלתי על אבן אפורה שפיצית וחדה שפצעה את פניי מעל גבתי הימנית , הכאב עמד לי בגרון כשדם אדום התחיל לשרוף על גבי לחיי והתערב עם הגשם שניתז על גופי .
ידיים שריריות והמוכרות כול כך של לוק הרימו אותי לעמידה יציבה על רגליי הרועדות , ״אני חייב לחפש את אפריל , ריאון , ובלה , לעזאזל היא עם תינוק אני לא יכול לנטוש אותם״ שמעתי את צעקתו של לוק מהדהדת לרקע הגשם החזק .
קמרון עצר גם הוא מהבריחה הלא מוסברת שלנו מ׳הם׳ הוא רק הנהן אליו בהבנה .
״אתה לא יכול לנטוש אותי!״ אמרתי חרדה , כול גופי מזועזע מרוב כאב המכה, מזועזע מהמילים של לוק שאחרי שעות ארוכות כנראה שהפעם כן הגיעו לאוזניי .
״לא משנה מה יקרה , תמשיכי לרוץ!״ אמר מתנשף בלי הפסקה , קולו שובר אותי לרסיסים והגשם ניתז על גבי באכזריות .
״לוק לא, בבקשה לא !״ התחננתי בפניו , קולי הקורא בשמו נשבר עם כול מילה ומילה שיצאה מפי , הוא עצם את עיניו בחוזקה מתקרב אלי ונותן לי נשיקה ארוכה לפני שהוא פונה דרומה ומתחיל לרוץ במהירות כדי לחפש אחרי ריאון ואחותה התאומה אפריל , שיחד איתן נמצאת בלה עם התינוק הקטן שלה שרק נולד לא מזמן , ונעלם מאחורי העצים והשיחים הגדולים והירוקים כהים.
לא יכלתי להמשיך , לא יכולתי לנשום, ללא העזרה של קמרון הדוחף ודוחק בי להמשיך הלאה , ״קדימה מריה אנחנו חייבים להמשיך״ הוא אומר בקול גבוה ולחוץ כול גופו רועד מן הלחץ המטורף והוא לא ניראה נינוח כלל .
לא ידעתי מה לעשות , הבטתי עדיין אל עבר הכיוון אליו פנה ורץ לוק , ומתפצל כמה שיותר רחוק מאיתנו .
רק לפני 40 שעות פשוטות פחות או יותר היינו במחנה שעל החוף מספרים לכולם על המושבה שמצאנו במרכז האי המיסתורי הזה.
״קדימה מריה הם ישיגו אותנו״ אומר לי כשהוא דוחק בי להמשיך במעלה הנהר הארוך שזרם בשצף תחת הגשם הסוער היורד מן השמים הכהים לחלוטין. כהים כמו ליבי .
המשכתי לזוז , בקושי מצליחה לנשום כראוי בלי שגניחות ואנקות כאב יפלטו מבעד לשפתיי כשידיי החשופות נשרטות מענפי עצים חדים .
רגליי שוקעות בבוץ כשאני וקמרון ממשיכים לנוע מהר כמה שביכולתנו בבריחה מ׳הם׳ .
החתך המדמם על פניי שמעל הגבה שלי מעקצץ ושורף וזה חלק נכבד ממה שמעסיק את מחשבותיי עם כול אנקת כאב היוצאת מפי , חלק מהכאב של לוק .
מה אם יקרה לו משהו , מה אם הוא יפצע? , גרוע יותר , מה אם ׳הם׳ יהרגו אותו .
ניסיתי להדביק את הקצב המהיר של קמרון כשהוא מטפס במעלה הנהר כדי לרדת את הגבעה הגבוה אל עבר המושבה , איפה שהשאר נמצאים.
״קדימה מריה״ הוא ממשיך לצעוק בשמי כשהוא כבר כמה מטרים משמעותיים מלפני .
רעש של ענפים נשברים תחת מעטה הגשם האכזרי הניתז על גבי בלי רחמים, רעש ההתפצחות של הענפים מושך את תשומת לבי , הרעש כול כך קרוב לקמרון.
״קמרון , לא , תתרחק משם!״ אני נעצרת ומתחילה לצעוק בכול גרוני לעברו , הוא לא מבין מה אני רוצה ממנו , הוא בקושי שומע אותי ורק נעצר , מביט עלי בתהייה במרחק של כמה מטרים גדולים ומשמעותיים .
״קמרון , ׳הם׳ שמה !״ אני צועקת אליו ורעש הענפים לא יוצא מראשי , מהדהד באוזניי כמו שריטת ציפורנים על לוח גיר.
לא עברה שניה בודדה והכול מאותו הרגע עבר בהילוך איטי להחריד . תחת הגשם היורד בפראות נשמעה שריקה אחת בודדה ויחידה מחרישת אוזניים המפלחת את האוויר הקר ואת הגשם הזולג , קמרון מסובב לאט את ראשו אל עבר היורה שמאחורי העצים , הקליע פוגע בדיוק במרכז הבטן של קמרון והוא נהדף אחורה לאט עם הירייה החדה , הוא נופל על ברכיו , פניו מביטות אל עבר החור המדמם שנפער בזאת השנייה בבטנו .
פניו עולות כשמבטו מצתלב עם מבטי , עיניו הירוקות מבריקות פעורות לרווחה והוא נופל על הבוץ הרך והטרי .
׳למה לעזאזל כולם מתים?׳ הדמעות פרצו לבד מעניי כשהתחלתי לברוח במהירות אל העבר השני , במורד הנהר, כשאני בורחת ממי ש׳הם׳ לא היו .