ביו הפשיט לסדן

בין הפטיש לסדן
פרק 1
הייתי רק בת 10 שאבי סיפר לי שבזמן שיצאתי לקניות ברחוב אחרי שהשארתי את הצלי שבישלתי עם אמי לארוחת הערב בתנור הוא יצא מכלל שליטה ושרף את הבית בעוד אימי ואחי הצעיר ישנו. אבי לא היה בבית,המשטרה הניחה שאמי ישבה לנוח ונרדמה קרוב למטבח כי עד שחילצו אותה שם היא הייתה. ואחי, הוא ישן בקומה העליונה ונראה כי העשן חנק את שניהם,לקחו אותם אל בית החולים הקרוב אבל כבר היה מאוחר מדי.
היום שאני בת 17,אני עדין מצטערת שלא הייתי שם כדי למנוע את השריפה. אני מרגישה אשמה ואבי יודע את זה.
אבי, לוציוס, עדין חי הוא בן 46 כעת.אך הוא אינו כפי שהיה לפני 7 שנים. עורו התקמט ושיערו הזהוב הפך לענן על ראשו. בניגוד אליו אני עוד לא בשיא פריחתי,שיערי השחור בוהק ,חלק וארוך ועורי נקי מפצעים ומתוח.
"אנג'ל!" קרא לי מרחוק.
"אני באה אבא" עניתי כדרכי. הוא לא קורא לי אנג'לינה אלא כשהוא זקוק לי בדחיפות.
"אני צריך שתלכי להביא כמה מסמכים מג'ייקוב." אמר שראה אותי בפתח החנות הקטנה שלנו.
ג'ייקוב הוא איש שגילו מחצית מגילו של אבי. ממש כמונו,גם הוא בעל מאפייה,רק ששלו גדולה יותר. אביו נפטר לפני כמה שנים והוריש לו אותה.
"בסדר." אמרתי. מוכנה לצאת לדרך.
"חכי רגע אנג'ל. "קרא מאחוריי.
"את מתכוונת לצאת ככה?"
אמדתי את עצמי מכף רגל עד ראש." כן,מה לא בסדר?"
"קר בחוץ. שימי עלייך שכמייה, ברדס. משהו."
"כן אבא." אמרתי בצייתנות. מתוך הרגל ישן שנותר מלפני 7 שנים.בעבר כשעוד אמי ואחי היו בחיים לא הייתי מדברת עם אבא בכלל. וכיום….אני כל מה שיש לו. אין לי ברירה אלא לציית לו.
עליתי לחדרי שבקומה העליונה ולבשתי על גבי שכמייה כחולה שתאמה את עייני ועל זה ברדס,רק למקרה שירד גשם.
"זהו. אני יוצאת." הכרזתי ושוב הייתי ביציאה.
"עוד דבר אנג'ל." קרא שוב.
"כן?"
"אני יודע שאת זוכרת שהיום זה היום…",הוא עצר בלע את רוקו,אני יודעת כמה קשה לו לומר לי את זה כל שנה,"היום בו אימך ואחיך נספו…אני יודע שאת מתגעגעת אבל אני רוצה שתזכרי שאיננו יכולים לעשות דבר פרט מלתת לנשמותיהם לנוח בשלווה.ואני מזכיר ואומר לך שאת לא אשמה ולא צריכה להרגיש ככה"
השפלתי את ראשי ולבשתי את כובע הברדס על הראש.
"לא כדאי שניתן לג'ייקוב לחכות." אמרתי ומיהרתי לצאת אל הגשם שדמעותיי חלק ממנו.