בין שני עולמות חלק פ״א

חלק פ״א
30.4.18

פתחתי את העיניים לבוקר אפור נוסף. כבר שבוע חלף מאז הביקור בבית הוריי, ומאז הפגישה עם אימו של לואי, והמילים עדיין מהדהדות בראשי. מעניין אם היא סיפרה לו על הביקור שלה, אם הוא יודע שהיא ניסתה לקנות אותי. הטלפון שלי נשאר דומם ללא הודעות או שיחות.
קמתי והלכתי למטבח, מכינה קפה בתנועות אוטומטיות. דרך החלון ראיתי את העיר מתעוררת לחיים. חשבתי על אמא שלי, על איך היא מדברת על לואי כמו על מלאך מושיע, בלי לדעת שאני זו שעומדת מאחורי הכול. לפעמים אני תוהה אם עשיתי נכון כששמרתי את זה בסוד.
התיישבתי על הספה, אותה ספה שעליה ישבה אימו של לואי לפני שבוע, מנסה לקנות את שתיקתי. חייכתי לעצמי חיוך מריר. היא לא הבינה שאין צורך לקנות משהו שכבר קיים. מעולם לא התכוונתי לפגוע בלואי או במשפחתו, למרות כל מה שהם עשו למשפחה שלי.
הטלפון שלי צלצל, מספר לא מזוהה. הלב שלי החסיר פעימה. האם זה לואי? אמו? או אולי… הוריי?
\"הלו?\" עניתי, קולי יציב יותר ממה שהרגשתי.
רק רחש סטטי ענה לי מהצד השני. סגרתי את השיחה, מרגישה את הדופק שלי מואץ. זה מצחיק איך שיחת טלפון אחת יכולה לערער את כל מה שבניתי. איך כל צלצול יכול להיות האות שיהרוס את כל מגדל הקלפים העדין הזה.
ניגשתי לארון, הוצאתי את הקופסה שבה שמרתי את כל ההעברות הבנקאיות, ההוכחות לכך שאני זו שדאגתי להוריי כל הזמן הזה. דפדפתי בניירת, תוהה אם יבוא יום שבו אוכל להראות להם. להגיד להם: \"תראו, הייתי כאן כל הזמן. לא עזבתי באמת.\"
אבל בינתיים, אני ממשיכה בשגרה שלי. ממשיכה לשלוח את הכסף דרך חשבון בדוי על שם לואי, ממשיכה לחיות בצל של האמת. כי לפעמים, השקט הוא המתנה הטובה ביותר שאנחנו יכולים לתת לאלה שאנחנו אוהבים. כשהתחלתי לארגן את הניירת בחזרה לקופסה, הטלפון שוב צלצל. אותו מספר לא מזוהה. הפעם, כשעניתי, שמעתי נשימות מהצד השני.
\"מי זה?\" שאלתי, מרגישה את הדופק שלי מאיץ.
\"חשבת שלא אגלה?\" קול נשי, מוכר. אחותו הנוספת של לואי. \"חשבת שאמא שלי לא תספר לי? שלא אבדוק מי את באמת?\" אחותו, תמיד קראתי לה יורשת העצר, שיתפה פעולה עם משפחתה. ידעתי שזו היא, זיהיתי את הקול שלה.
קפאתי במקום. היא המשיכה: \"בדקתי את ההעברות הבנקאיות של אחי. מעניין איך בדיוק אותם סכומים שהוא כביכול מעביר להורים שלך, יוצאים קודם מהחשבון שלך. את חכמה מאוד להשתמש בשם שלו.\"
\"מה את רוצה?\" שאלתי, קולי יציב למרות הפחד שזחל בי.
\"אני רוצה שתספרי לי את האמת. למה את עושה את זה? למה את מגנה על המשפחה שלך בשקט כשהם אפילו לא יודעים? ולמה… למה את משתמשת באחי?\"
התיישבתי על הספה, מרגישה את הרצפה מתנדנדת תחתיי.
\"לואי יודע?\" שאלתי בשקט.
\"עוד לא. אבל הוא יידע, אלא אם כן…\"
\"אלא אם כן, מה?\"
\"תפגשי איתי. עכשיו. בבית הקפה ליד הפארק המרכזי. יש לנו הרבה על מה לדבר.\" השיחה נותקה, משאירה אותי עם בטן מתהפכת. חשבתי שהצלחתי להסתיר את העקבות שלי כל כך טוב, אבל הנה העבר תמיד מוצא דרך לצוף מחדש.
לקחתי את המעיל שלי והתיק. בדרך לבית הקפה, חשבתי על כל התרחישים האפשריים. האם היא תנסה לסחוט אותי? לאיים עליי? או אולי… אולי היא פשוט רוצה להבין?
הידיעה שמישהו גילה את הסוד שלי, את המערכת המורכבת שבניתי כדי לעזור להוריי בלי שידעו, גרמה לי להרגיש חשופה. אבל אולי זה הזמן. אולי הגיע הרגע להפסיק להתחבא. להפסיק לחיות בצללים של האמת.
ל׳