בין שני עולמות חלק פ״ב

30.4.18

נכנסתי לבית הקפה, הריח המוכר של פולי קפה קלויים לא הצליח להרגיע אותי הפעם. היא ישבה בפינה, בשולחן מרוחק. לבושה בחליפה שחורה מחויטת, נראית בדיוק כמו אימה, אותה הבעת עליונות, אותו מבט חודר.
"שבי," היא אמרה כשהתקרבתי. הנחתי את התיק לידי, כאילו הוא מגן כלשהו.
"מה את רוצה?" שאלתי ישירות.
"קודם כל, אני רוצה להבין." היא הוציאה תיקייה והניחה על השולחן. "הנה כל ההעברות. כל חודש, בדיוק באותו תאריך, את מעבירה לחשבון הנוסף של לואי שפתחת, והוא כביכול מעביר להורים שלך. למה?"
"כי הם לא היו מקבלים את זה ממני."
"למה שתרצי בכלל לעזור להם? אחרי כל מה שקרה?" הבטתי בספל הקפה הריק שלה.
"כי הם המשפחה שלי. כי ראיתי אותם מתפרקים כשההורים שלך ניסו להפליל את אבא שלי. כי…" עצרתי לרגע, "כי אני לא כמוכם. אני לא הורסת משפחות בשביל כוח." היא שתקה לרגע ארוך.
ֿ"ולואי? למה הוא?"
"כי הוא היחיד מכם שיש לו לב. כי ידעתי שאם הם יחשבו שזה ממנו, הם יקבלו את זה. הם יראו בזה תיקון למה שהמשפחה שלך עשתה."
"את משתמשת בו," היא האשימה.
״לא,״ אמרתי בתקיפות. "אני מגנה עליו. אם הוא היה יודע מה המשפחה שלו עשתה למשפחה שלי… זה היה הורס אותו." ראיתי משהו משתנה בפניה.
״את… את באמת אוהבת אותו, נכון?״ הרגשתי דמעות צורבות בעיניי. "זה לא משנה עכשיו. מה את הולכת לעשות? לספר לו?"
היא אספה את התיקייה בחזרה לתיק שלה.
״לא,״ אמרה לבסוף. ״אבל אני רוצה שתדעי שאני יודעת. ושאני מבינה יותר ממה שאת חושבת.״ לא האמנתי לה, היה לי קשה לסמוך על משפחת מינסטר. קמה מהשולחן, אבל לפני שהלכה, הסתובבה אליי. ״את יודעת, הוא עדיין מדבר עלייך. כל הזמן.״ שביב של חיוך נמרח על הפנים שלה. נשארתי לשבת שם עוד זמן רב אחרי שהיא הלכה, חושבת על כל המשמעויות של השיחה הזאת. האם זה אומר שיש תקווה? או שזה רק יסבך את הכול יותר?
התחלתי לצעוד הביתה באיטיות, המילים שלה עדיין מהדהדות בראשי ״הוא עדיין מדבר עלייך.״ הבטן שלי התהפכה. בדרך עברתי על יד המועדון הישן, המקום שבו הכול התחיל. המקום שבו פגשתי אותו בפעם הראשונה, כשניסה "להציל" אותי.
הטלפון שלי רטט. הודעה מאחותי הקטנה:
״חזרתי מהטיול. את חייבת לשמוע מה קרה!״ חייכתי. לפחות היא מצליחה לחיות חיים נורמליים, רחוקה מכל הדרמה הזאת.
ל׳

המשך

30.4.18

לא יכולתי להתרכז בשום דבר אחר מלבד השיחה עם אחותו. העובדה שהיא יודעת הכול. על ההעברות, על המשפחה, על הרגשות שלי כלפי לואי גרמה לי להרגיש חשופה וכעת אני לא יודעת איך אוכל להסתכל לו בעיניים, במיוחד כשאחותו יודעת שאני מסתירה ממנו את האמת.
החלטתי להיפגש עם לי-אן. אולי קצת תמימות ילדותית זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.
"את לא תאמיני," היא התיישבה מולי בבית הקפה השכונתי כשהגיעה באוטובוס, עיניה בורקות מהתרגשות.
"פגשתי מישהו בטיול."
"באמת?" חייכתי, מנסה להתרכז בסיפור שלה למרות המחשבות הסוערות.
"כן! הוא כזה חמוד. קוראים לו דניאל והוא…" היא המשיכה לדבר בהתלהבות, ואני הנהנתי, מרגישה הקלה מסוימת לראות אותה כל כך שמחה ותמימה.
ואז היא אמרה משהו שגרם לי לקפוא "הוא אמר שאחיו הגדול מכיר את לואי. הוא עובד איתו בעמותה." הרגשתי את הדם שלי בוער מבפנים.
"מה?" התפלאתי.
"כן! הוא סיפר שלואי מדבר עלייך המון. שהוא… רגע, את בסדר? את נראית חיוורת."
"אני בסדר," שיקרתי. "פשוט… מפתיע אותי שהוא מדבר עליי."
היא הביטה בי במבט חודר שהזכיר לי יותר מדי את אמא.
"את עדיין אוהבת אותו, נכון?"
לא עניתי. איך אפשר להסביר לאחות קטנה שלפעמים אהבה מסתתרת בדברים שאנחנו לא מספרים? בסודות שאנחנו שומרים כדי להגן על אלה שאנחנו אוהבים?
״כשחושבים על זה אני לא יודעת מי היה האהבה הראשונה שלך.״ הסתכלה עליי, לואי. הוא האהבה הראשונה שלי, כל השאר היו רק גברים שניצלו אותי.
״זה לואי,״ עניתי.
״באמת? לא אהבת אף אחד לפניו?״
״אף פעם לא הייתי צריכה, גברים תמיד באו אליי, רצו את הגוף שלי, לא אותי.״ מבטה התעצב כשאמרתי את זה.
״אני מצטערת.״
״את לא אשמה, ההורים יודעים על דניאל?״ הנידה בראשה.
״את צריכה לספר להם.״
״השתגעת! הם לא יתנו לי לצאת מהבית!״
״אל תהיי אני, אל תשקרי להם. ממך הם לא מצפים לשקרים.״ רק ממני, אך את זה לא אמרתי.
מה אעשה?״ הניחה ידיה על לחייה בייאוש כשנשענה על השולחן.
״תספרי להם, תהיי עדינה, תביאי את דניאל לבית שלכם שאבא ואימא יראו שהוא בחור טוב. אני גם אשמח להכיר אותו.״
״את באמת חושבת שהם יסכימו לי להיפגש איתו?״
״כן, תני להם זמן. את הילדה הקטנה והתמימה שלהם, תחשבי מה זה יגרום להם אם תמרדי, תשקרי, תעשי תסתירי מהם. הם עברו הרבה בחיים איתי ובלעדיי.״ הדמעות עמדו לצאת, אך הייתי מאופקת, אני לא יודעת אם השיחה הזאת ריגשה אותי או העובדה שהמחשבה שלואי מדבר עליי גורמת לי להיות רגשנית כזו.
ל׳