בכל מקום באף מקום – פרק 5

אני מניח את הכסף על השולחן, וטיפ די נדיב למלצרית שמשרתת אותי בדרך קבע.
יצאתי מבית-הקפה, רוחות מזרחיות נשבו באוויר וגרמו לשפתיי להיסדק.
הרוחות האלה, משהו בהן.. מזכיר לי אותה.
שאפילו סופת הרוחות הכי חזקה, לא מנעה ממנה להגיע אלי.
לחבק אותי בקור, ללחוש לי עד כמה היא אוהבת אותי.
אבל איפה היא עכשיו?
איפה היא נמצאת כשסופות הרוח שוב חוזרות להכות ביובש בעיר.
היא לא כאן, היא לא פה לחמם את גופי, ללחוש לי מילים יפות.
אני לבד, אני והרוח המזרחית הקפואה.
אני אובד בין כל אלפי האנשים שמציפים את הרחובות המרכזיים בניו-יורק.
הכל מלא כאן, התנועה בלתי פוסקת, האנשים מציפים את הכיכר הגדול מאלפי כיוונים שונים.
אלפי מונית צהובות חולפות לצידי על הכבישים.
אני צועד בראש מורכן, סופר עלי שלכת שבורים על הרצפה האפורה.
הרוחות מצליפות מכל עבר, מעיפות את שערי שטיפה ארך מאז.
זכרונות מציפים את ראשי, לרקע צפירות המכוניות המהדהדות בחזי.

אני נכנס אל הדירה הישנה שלי, סוגר את דלת העץ המעט סדוקה.
לא יזיקו לדירה כמה שיפוצים קטנים, שפכטל בפינות, אולי להחליף גם וילונות.
אני זורק את צרור המפתחות הכסוף על השידה בכניסה ונכנס פנימה.
צעדים מוכרים אל המקרר, צעדים ספורים אל בקבוק האלכוהול החצי ריק, שישכר אותי.
כמעט כמו כל ערב, כמעט כמו כל הזמן.
כמעט כמו כל רגע בשנתיים האחרונות.
מאז היא, מאז שהיא איננה… מאז שהיא הלכה לה.
אני לא טורח לקחת כוס, או למזוג קוביות קרח כדי להשביח את טעם הוויסקי.
אני שותה ישר מהפיה, המשקה שורף במורד הגרון ומחמם את בטני.
מחמם את חזי בזמן שרוחות וסופות שורקות בטריסים השחורים שבחלוני.
האלכוהול מתחיל למלא את הבור בחזי, בור תמידי…
בור שלא מתמלא לגמרי, בור שלא נעלם, בור פעור מאז שהיא עזבה.
בור המזכיר לי כל פעם מחדש, שהיא איננה.
שלוק ועוד שלוק, והקצת שנשאר בבקבוק האלכוהול נגמר.
השעה קרובה לשבע בערב, מחכה לי עוד לילה ארוך.. איך האעביר אותו ללא אלכוהול?
האלכוהול זה שעוזר לי לעבור את הימים, ולבסוף את השנים.
אני לא יכול להפסיק עכשיו.
אני קם מהספה שכבר קיבלה את צורת גופי השבורה, והולך אל עבר דלת הכניסה.
זורק על עצמי את המעיל, בודק שהארנק בכיסי ויוצא מהדירה.
חייב הסחה.