גלגולה של אשמה

פרק א'

במענה לשיחה שמגיעה ממספר לא מזוהה אזני זכרוני קולטות קול נשי מזדקן חרוך מניקוטין במבטא שהגוון האוסטרי לא הצליח להימחות ממנו למרות השהות הממושכת בְּאֶרֶץ שבה השמש גורמת לכל דבר לדהות.
"שלום שושנה, אני רוזה, אחות של הֶלְגָה, דודה שלך מאמריקה. אני מקווה שאת עוד זוכרת אותה. היא נפטרה לפני שבוע, הייתה בת תשעים ושלוש. כן, סבלה בשנים האחרונות מסרטן. אתמול חזרתי לארץ אחרי שהשבעה נגמרה. הסיבה שאני מתקשרת אליך היא שרָמִי ממש התחנן שאאתר אותך, אמסור לך את מספר הטלפון שלו ואבקש ממך להתקשר אליו."
הלב שלי, שגם כך כבר לא מצליח לשמור על קצב סדיר, מחסיר שתי פעימות ואז מתפרץ בלי להביע מילות תנחומים, כמתבקש,
"מה, הוא חי?!"
"סליחה, בטח לא הבנת אותי, זאת אימא שלו שנפטרה."
חברתי מיקי, שתהיה לי בריאה, עם הצורך הכפייתי שלה לעוט על כל פיסת fake news, העיקר – להיות הסנונית הראשונה, במיוחד כשמדובר בבשורות-איוב. זאת היא שסכרה את זרם האספקה שפרנס את הגעגועים שכרסמו לי עמוק בבטן בהבטחה שיום אחד זה יקרה למרות עשרות השנים שכבר חלפו מבלי שזה קרה, הותירה אותי בתחושה שאני עומדת על סף קבר שאפסה התקווה לשפוך לתוכו עפר.
***
אנחנו בסטודבייקר הירוקה. אני במושב של אימא ורמי מאחור. המכונית מדברת את השתיקה של אבא שלי בקפיצות לא צפויות – קלאץ'-ברייקס-גז.
הפרידה שלו ממני התחילה מאותו רגע שנכנס לבית שלנו והפך להיות אח שלי למשך חצי-שנה, מסרב בכל תוקף לגלות לי את הסוד שלו.
רמקולים משדרים הודעות בעברית ובאנגלית בלי הפסקה, האנשים באולם הגדול, המואר, מזכירים לי נמלים – חלקן מתנהלות בטורים, כל אחת סוחבת את משאה, אחרות מתרוצצות באי-סדר מגששות את דרכן בשדה. מבטו מסרב לי בעקשנות. אני מתפללת לפייה הטובה שלי שתבוא ותלחש ישר ללב שלו את הצורך הנואש שלי לדעת במה אָשַמְתִּי, לפני שהוא עוזב אותי לתמיד. אני יודעת שעכשיו כבר מאוחר מדי אבל סימן השאלה חותך לי בבשר ואם הוא יעלה למטוס בלי לתת לי מענה, הקֶרֶס יישאר תקוע שם לתמיד.
הצעדים של אבא מובילים אותנו למודיעין. הוא מדבר עם הפקיד. כעבור כמה דקות מגיעה אישה לבושה חצאית צרה וז'קט תואם בצבע כחול כהה, חולצה לבנה מעומלנת, עניבה מפוספסת בגוונים שונים של כחול, כומתה לבנה עם מגן-דוד כחול, נעלים עם עקבים גבוהים, מחודדים. היא ניגשת אליו בחיוך ומושיטה לו יד:
"שלום רמי, אני רינה, הדיילת שתלווה אותך במהלך הטיסה עד שתיפגש עם אימא שלך בניו-יורק. אני אשב לידך במטוס. אתה מוזמן לפנות אלי בכל מה שתצטרך".
"איפה הדרכון וכרטיס הטיסה שלו?" היא פונה אל אבא.
"בוא, תיפרד מהם וניגש להפקיד את המזוודה שלך אצל הדיילת ולקבל ממנה כרטיס עליה למטוס."
אני רואה את גופו המתקשח בתוך החיבוק של אבא ששומר על הדמעות שלא תימלטנה. גבו מתרחק, ידו אחוזה בכף ידה של רינה.
***
התמונות ששלח לי במייל – יושב בסלון ביתו על ספה בהירה מעוטרת דוגמת פרחים כחולים, זרועו מונחת על כתפה של אישה הנראית צעירה ממנו בהרבה, עיניה החומות משדרות חמימות. מאחוריו תמונות שמן – פורטרטים נשיים, כולן פרי מכחולו, כך הוא מציין במכתבו הנלווה. הוא גם מלמד ציור. גם דפנה, בת-זוגי מציירת. הוא מתלהב מהעובדה שיש לי בת-זוג, משתף שבדיוק לפני שבוע הם השתתפו בטקס חתונה – בת של חברים נישאה לאהובתה. עוד הוא מעדכן שהיה מרצה לפילוסופיה עד לפרישתו, גם אני לימדתי-פילוסופיה-של-המדע עד שנסעתי למזרח וזנחתי את האקדמיה לטובת תרגול רוחני. מתברר שגם תרז, בת-זוגו, מקדישה את חייה למדיטציה ויוגה. אני מחפשת את עקבות אביו בַּפנים שהשנים טשטשו, תוהה אם דודי היה נראה כך לו היה זוכה להגיע לגילו. הוא מתפעל מדמותי, טוען שאני מזכירה לו את אבי.
כך אנחנו מנסים להיאחז בקצות חוטי ה-ד.נ.א., מאמינים שיציבותם תספיק כדי לטוות מחדש את האריג הפרום שפעם עטף אותנו כמו רחם.
***
נענית לבקשתו לשלוח לו תמונת משפחה מאז אני מוציאה מהמחסן את קופסת הבונבוניירה המוזהבת ומפשפשת בערמת תמונות עתיקות של חברים ובני משפחה, חלקם הגדול בלתי מזוהים. מתוכם אני שולפת צילום בשחור-לבן על רקע מצהיב ושוליים גליים – אבי, אמי ודוד יהושע ישובים בפינת האוכל של הדירה שפעם הייתה הבית שלי סביב שולחן מכוסה מפה לבנה, בקבוק-יין ועוגת יום-הולדת שבמרכזה מתנוסס המספר 42 מעוצב בקרם שוקולד. העצב שנשקף משלושת זוגות העיניים מספר משהו שנעלם מהם.

אני מניחה אותה על השולחן, מצלמת ולפני שאני משגרת אותה לסיאטל במגע אצבע, מוסיפה כיתוב:
" Last birthday party”.
אם אכתוב לו בשפה שלנו הוא לא יבין.
בתכתובת שאנחנו מנהלים במרווחי זמן הולכים וגדלים אני נאלצת לנחש את פשר דבריו לפי ההקשר כי הוא משתמש במלים שהן סינית עבור ה-google translate. בלית ברירה אני עונה לו באנגלית בסיסית ולמרות שהוא מפרגן, טוען שיחסית למישהי שזאת שפה-זרה עבורה האנגלית שלי מצוינת, אני מתביישת. הוא לא מתאר לעצמו שבאותן שנים שבהן חקרתי את ההיסטוריה של אנגליה בעת-החדשה קראתי אלפי עמודים בלשון תקופתו של שייקספיר. אני לא מצליחה להבין איך הכול נמחק לי מהמוח אל מול נוכחותו האמריקנית. אני מעדיפה לכתוב לו מאשר לנהל שיחה בעל-פה כי הפה שלי הולך לאיבוד במבוכי השכחה מול נימת המרצה שלו השופעת יידע שלא ניתן לערער עליו בכל דבר ועניין, ואני הופכת עילגת מרוב מאמץ. כשאני כותבת, הצג לא מסגיר את רווחי הזמן המוקדשים לחיפוש המילים הראויות.
'יש לך כאן הזדמנות לקורס חינמי לשיפור המִשְׁלָב הלשוני', אני מנחמת את עצמי על תועפות הזמן והמאמץ שכל מכתב כזה תובע ממני.
***
עידן הקורונה. אחרי שתיקה מאד ארוכה מגיע ממנו אות. הוא ומשפחתו עדיין בחיים. הוא מתעניין לדעת אם גם אנחנו, מבקש לברר איך אני נשמרת לנפשי, שולח תחזית שמבוססת על פירוט סטטיסטי עדכני ביחס למצב התחלואה בארצות הברית בכלל ובאזור שלהם בפרט, מספר על המאמצים המושקעים שם בפיתוח חיסונים, על מדיניות הלוחמה בנגיף, שואל אם הקשבתי לנאומי הנשיא שלו בנידון.
מה לי ולאמריקה. יש לנו כאן די צרות פוליטיות משלנו שאני מנסה להתגונן מפניהן בהימנעות מחשיפת יתר. אני מגלה לו שנדבקתי בנגיף אבל לא הופיעו סימפטומים, מתפייטת על הטיולים היומיים שלנו ביער שליד הבית, שולחת סרטונים ירוקים של שקט מצוייץ בשלל גווני הקשת.
אחרי כל מכתב אני תוהה מחדש האם יש טעם לנסות ולבצע החייאה לסוס הגוסס שלא נותרה בו חיות אלא הסירוב להודות בכישלון אך כמו בן-דודי, לא מוותרת על התקווה להציף מחדש את הנקודה הארכימדית שצללה אל מתחת לאבנים הכבדות שהטביעו את זיכרונות ילדותנו.
"אתה זוכר שלא הסכמת לגלות לי איפה התחבאת אז, כשאימא שלך טסה לאמריקה ואתה החלטת להישאר בארץ? אתה יודע שאתה עדיין חייב לי את הסוד הזה שלקחת איתך כשטסת לשם!", אני מנסה להציע איזה קצה של חוט.
"אין לי מושג על מה את מדברת אבל משהו מוזר קורה לי מאז שחידשנו את הקשר- אני מוצא את עצמי עורך חפירות ארכאולוגיות במחסן. אל תשאלי איזה אוצר גיליתי שם – מחברת עתיקה כתובה בעברית. אני חושב שזה יומן שכתבתי בתקופה שגרתי אצלכם. ניסיתי לפענח אבל לדאבוני איבדתי את הקשר עם שפת-אמי. אולי את תוכלי לתרגם לי ואז גם תימצא לך התשובה לשאלתך?"
"צחוק הגורל! אני נזכרת במחברת הזאת. איך היית יושב אל שולחן הכתיבה וכותב עוד ועוד ולא מניח לי להציץ. כל-כך רציתי לדעת על-מה אתה כותב אבל הזהרת אותי שלא אעז. הייתה לך קופסת מתכת עם מנעול תלוי שבה היית מטמין את המחברת ומקפיד לנעול. לא היה בי אומץ אפילו לנסות לפרוץ אותה והנה, עכשיו המחברת הזאת על כל מה שכתבת בה חתומה בפניך ואני היא זו שהטלת עליה להיות המפתח בעבורך."
"מה את אומרת! כל-כך מוזר לי שאני לא זוכר כלום ממה שאת מספרת לי אבל את צודקת, את תשמשי לנו גשר.
בכל מקרה, זמן קצר לאחר שהגעתי לארה"ב עזבתי את הבית של אימא שלי לתמיד בהחלטה נחושה לנתק איתה את הקשר. זה מדהים אבל עמדתי בהחלטה בעקשנות בלתי נתפסת. לפני שנפטרה היא התחננה שאבוא להיפרד, ביקשה שאתן לה הזדמנות להסביר ולהתנצל. סירבתי. אפילו להלוויה שלה לא הלכתי". שובל הכעס שְׂבַע ימים לא נעלם מאזניי.
הלב שלי כמו לימון סחוט. איך ההחלטה למחוק כל מה שהיה קיבעה בו את הטינה כמו עוגן שתקוע עמוק במחשכי השכחה. לאילו חומות של ניכור נזקק הלב כדי להגן על עצמו מהכאב ואיך הזמן שאמור לרפא הכול מעמיס עליהן עוד ועוד שכבות של חול מעצם המרחק הגדל והולך. ערבוביה של שאלות שמתחרות ביניהן על זכות הבכורה משבשת עלי את דעתי:
• האם באמת הצליח לעמוד בהחלטה שלו למחוק את העבר?
• מדוע היה כל-כך חשוב לו ליצור אתי קשר?
• מה מת במוות של אימא שלו, שעשה את זה, פתאום, לאפשרי?
• האם קבורה עשויה לרפא?
"עכשיו, אחרי שכבר מתה, אתה מתחרט?"
"האמת היא שאין לי מושג על מה. אולי אגלה אחרי שתסיימי לתרגם לי את היומן. את יודעת, היא גרה אז בברונקס. עד היום הרובע הזה המאוכלס בעיקר באפרו-אמריקנים ידוע כמרכז פשיעה. השלטונות לא הצליחו, ואני מניח גם שלא התאמצו במיוחד, לרפא את הפצעים האנושים שגרמו פשעי ההיסטוריה, כי כדי לרפא צריך ראשית-לכול להודות בהם. מכל מקום, כמה שבועות אחרי שהגעתי לשם ברחתי מהבית. ברחוב למדתי אנגלית מהר מאד. בלי זה לא היה לי סיכוי לשרוד. למדתי שם עוד הרבה דברים שהייתי חייב לשכוח. נוכחתי אז לדעת שישנן דרכים יצירתיות לפתח את הכישרונות שלי בבית-הספר של החיים. לא כולן ראויות להיכלל ברֶזוּמֶה שאימא יהודייה טובה מאחלת לילד שלה. רשויות הרווחה שלפו אותי מהרחוב ושִׁכְּנוּ אותי בפנימייה של נוער בסיכון. במין חוש הישרדותי שכנראה ניחנתי בו הבנתי שהתגלגל לידי כרטיס לוטו זוכה שאסור לי לבזבז. למדתי לְבַדֵּל את עצמי מהאספסוף. היה שם מורה שזיהה בי את הכישרון והמוטיבציה והחליט להציל אותי. הוא היה בעבורי האבא שלא היה לי אף פעם, מילא את המשבצת הריקה של האבא שאיבדתי במקום שאותו מחקתי. בזכותו סיימתי את לימודי התיכוניים בהצטיינות מרובה".
המכתבים שהייתי כותבת לו על נייר דק במיוחד ושולחת במעטפות כחולות של דאר אוויר ששוליהן מפוספסים באלכסונים כחולים ואדומים לסירוגין צצים לי בזיכרון. כולם חזרו אלי עם חותמת 'הנמען אינו ידוע'. אמי ספרה לי שהוא השתגע שם באמריקה והכניסו אותו למוסד סגור ובגלל-זה המכתבים שלי לא מגיעים אליו. איכשהו, הסיפור שהוא מספר לי עכשיו נשמע לי הרבה יותר סביר. הוא מתיישב עם אותו 'שֵייגֶץ' שאת רוב השיעורים היה מבלה מחוץ לכיתה, זה שכולם נבאו שלא ייצא ממנו כלום. אני נזכרת בשתי הידיים המגובסות שלו אחרי שקפץ מעץ שטיפס עליו כדי להתחמק מהאימונים על הפסנתר ועולה בי הסיפור של אמי ששם, באמריקה הרחוקה והפלאית, הוא התגלה כנגן מחונן בחליל צד.
תמונות הסימנים הכחולים שהותירו על גבו הצלפות החגורה של אביו והטביעות האדומות של כפות הידיים של אימו על לחייו שבות וצפות בי. במקום להציל אותו, הם רק דחפו אותו עמוק יותר אל נתיב המרד. אני ידעתי על בשרי שהדרך היחידה להימנע מהן היא להיות ילדה טובה שעושה כל מה שאומרים לה ולא מעזה לעבור על שום איסור, ובכל זאת הייתי מוכנה לשתף אתו פעולה, לכתוב בכתב ידי את מכתב הנאצה שניסח ולשלוח לדודה רגינה שההורים שלי היו איתה ברוגז. הוא שיבץ בו את מיטב הקללות שהיכרנו, החל מ'חזירה מסריחה' וכלה ב'זונה' ו'נאצית'. השנים מסרבות לסלוח לו על מכוות מכות-הרצח שחטפתי במקומו ועל תחושת ההשפלה והבושה לנוכח השלולית הצהובה שהרטיבה את כפות רגליי כשנדרשתי לחשוף את אחורי לעיני כול. במיוחד מסרב הזיכרון למחול לו על ההתכחשות לחלקו בתעלול. אני יודעת שאין סיכוי שהוא זוכר משהו מכל זה.
באוקיינוס הזיכרונות הטבועים של ילדותי צפים להם פה ושם איים, מיעוטם ירוקים, רובם מכוסים שכבות של חול. שעות אחרי הצהריים בשבתות בחדר שלו היו איים של חסד. בסלון התנהלו משחקי הפוקר של חבורת המבוגרים שהסתתרה בתוך ערפל מצחין מניקוטין. אנחנו היינו משחקים במונופול מאחורי הדלת הסגורה. הוא היה מראה לי את הבולים השווים שהחליף ומספר לי בדיחות גסות ואחר כך היינו נעמדים בחלון, מפצחים גרעינים, קולעים את הקליפות שלהם ישר על ראשי האנשים שעברו מתחת ומסתתרים להתחמק מהקללות. הוא היה היחיד בעולם עוין שראה בי אדם שווה-ערך. משום כך, בזכות התעוזה החצופה שהזמין אותי להתחבר אליה, יכולתי לחוות מה שהאימה הקפיאה בתוכי.