האסירה: פרק רביעי

"ובכן, בהצלחה" שמעתי יהירות בקולו
וידעתי שמשהו לא בסדר.
יכולתי להרגיש כי התיבה שלי קרובה, אך לא
בדיוק איפה היא.
כאילו, היא בשום מקום ובכול מקום בו זמנית.
ידעתי שאני לא אצליח למצוא את התיבה בלי עזרתו.
"איפה היא?" שאלתי וחזרתי אל האולם.
"בואי לא נמהר" אמר וחיוך התפשט על פניו.
"שאלת מה אני יכול להציע לך, ובכן, אני יכול להציע לך את התיבה בחזרה"
החיילים נראו סקרנים, כאילו רוצים לבדוק,
האם באמת יש משהו שיגרום לי לשתף פעולה.
"ההצעה הזאת בלתי אפשרית ולא הוגנת" עניתי לו ונשענתי על הקיר.
"החיילים שלך הרבה יותר מידי מיואשים מכדי באמת לעשות משהו"
אמרתי באדישות והבטתי מחוץ לחלון.
"זאת העסקה היחידה על השולחן, ככה שאין לך דבר לעשות
חוץ מלקחת אותה" הוא ידע היטב מה הוא עושה,
הוא ידע כבר מההתחלה.
"בסדר, אבל איך שאני עושה את הדבר, זה לא העניין שלך,
מובן?" אמרתי לעברו והתחלתי לצעוד לכיוון הדלת.
"לא אכפת לי אם מישהו ימות, או יפצע" ראיתי
כיצד כול המבטים מופנים אליי.
"לא אכפת לי מה קורה איתם, הם חייבים לציית לי"
הסתובבתי רק לרגע, רק בשביל לנעוץ מבט שנאה אחרון במפקד.
"כול מה שיעזור לנו לנצח" נראה כי דבר לא עניין אותו מלבד כוח.
"ואוליב?" קולו נשמע רציני לפתע.
"מה?" אמרתי והסתובבתי, אך לא עזבתי את ידית החדר.
"את רואה, את האנשים הללו מצדדיך?" הוא אצר והצביע על החיילים.
"תחשבי עליהם כמשמר האישי שלך"הוא אמר, ולרגע אחד,
הייתי בטוחה שהחיילים התמרדו נגד הפקודה הזו,
אך הם לא אמרו או עשו דבר.
"אין לי ממש ברירה, מה?" אמרתי ופתחתי את הדלת.