חלק מסיפור שהתחלתי. אשמח לתגובות :)

טיפות גשם קטנות זלגו על החלון שממנו השקפתי על הרחוב. טיפות גשם שקופות שניקו את הלכלוך והאבק מהויטרינה. ליבי פעם בחוסר מנוחה עם כל טיפה. כל פעם יותר טיפות הצטרפו לרדת על הכביש הריק מאנשים. הפעימות של הלב שלי התחזקו. כביש ריק ורק גשם היה האורח שעבר בו. גשם יפייפה ששטף את העצים שהקיפו את הכביש וקיבלו אותו בברכה. עצים ירוקים וגבוהים שנראה היה שהם חזקים ולא תלויים בשום דבר אבל ברגע שהגשם התחיל הם הראו את חולשתם. הצמא שלהם עלה לפני השטח וכאילו גרם להם להיות נואשים לקבל את הטיפות שנפלו עליהם ומשום מה גרמו להם להיראות יותר עצובים, למרות שהם היו נזקקים להם כדי לשרוד. כאילו העצים בכו. בכו שהם הראו את חולשתם לכולם. גשם יפייפה. גשם ארור. שנאתי כל רעש שהטיפות גרמו. רעש של נקישות מעצבנות. הוא רמאי, חשבתי לעצמי. הגשם הוא רמאי. הוא רק נראה יפה, אבל ברגע שיוצאים אליו אתה נהיה חסר אונים. הקור שלו עוטף אותך והמים שוטפים אותך באכזריות. אם אתה לא בתוך בית אין מכסה. הקור רודף אותך בכל מקום בחוץ. המים משיגים לפחות חלק ממך מתחת לכל עץ או גג שמתחתיו אתה מסתתר כדי להגן על גופך. הוא משאיר לך תופעת לוואי של מחלה וחום כאילו כדי להזכיר לך שהוא יותר חזק ממך וגם אם בסופו של דבר הוא נגמר אתה תרגיש רע לאחר מכן. הושטתי יד לחלון ועקבתי אחרי טיפה שזלגה עליו בדרך עקומה למטה ושם נעצרה והתפוגגה לשלולית קטנה על אדן החלון. הסתכלתי למשך שנייה על השלולית ואז נשמע ברק שגרם לי לפלוט צרחה ולהתרחק מהחלון כאילו הברק ישיג אותי.
"לעזאזל," אמרתי והבטתי בחרדה על השמיים. גשם וברק היו מפלצות שרדפו אותי במשך המון זמן. למה אני לא נורמלית כמו כולם? למה אני לא יכולה לפחד מרוחות רפאים או מרוצחים? תהיתי בתסכול. תמיד אהבתי את הגשם או לפחות כך היה נדמה לי. אני זוכרת שכשהייתי קטנה הייתי יוצאת לקפוץ על השלוליות ולתפוס בידיי טיפות. אבל כנראה מה שאתה אוהב לא נשאר אהוב לנצח. לפעמים יש סכנה שדווקא הדבר האהוב הזה יהפוך לפחד ברגע אחד. רגע שבו תראה את המשמעות האמיתית של אותו הדבר. פעם אהבתי את הגשם. אבל עכשיו…
הגשם הוא האויב שלי.