יומנה של חשפנית בודדה חלק ס״ט

5.1.18

אימא פרשה מפה חגיגית ועוגת שוקולד מעוטרת סוכריות צבעוניות בשביל לי-אן. היום היא חוגגת 18, על אף העוגה הילדותית אחותי הקטנה הופכת לאישה גדולה. לי-אן פיזרה את שיערה הבלונדיני שהונח על כתפייה וזר לבן וצח מעטר את ראשה. היום לפני שהגעתי חיפשתי מה אפשר לקנות לבחורה בת 18, לי-אן כל כך שונה ממני, כשאני חגגתי 18 הייתי צריכה את המשפחה שלי על ידי ולא שום דבר אחר, אבל ביום הולדתי ה-18 מצאתי את עצמי מענטזת לגבר זר עד שהלכתי הביתה, שום דבר מיוחד לא קרה ביום הזה. בסופו של דבר קניתי לה עגילי זהב בצורת חישוק שישמשו אותה מדי פעם ושפע בלונים צבעוניים האושר שהאיר את פניה כשנכנסתי עם הבלונים היה שווה הכול. לראשונה, זכיתי אפילו לחיבוק מאחותי הקטנה. ישבנו סביב השולחן, שרים שירים. כשלי-אן פתחה את המתנות, היא שוב חיבקה אותי, מבקשת שאבקר יותר. "אני כבר לא כועסת," אמרה, "בואי נבלה יותר זמן יחד." חייכתי, יודעת שלפני גיוסה לצבא, יהיה לנו זמן.
אבא אמר שהיא מתגייסת לחיל הרפואה, היא הולכת להיות חובשת. כשחושבים על זה לי-אן כל חייה אהבה לעסוק בטיפול באחרים.
״מתי את מתגייסת?״ שאלתי אותה כשהיינו בחדר שלה, היא הרימה אליי את עיניה החומות ברוך ואמרה,
״בקיץ, כשחושבים על זה אני לא יודעת מה עשית בצבא.״ דיברה אליי.
״הייתי מש״קית חינוך.״
״ובמה את עובדת עכשיו?״ בחנה אותי עם שתי עיניה.
״אני מורה לפסנתר,״ עניתי כמעט בגאווה.
״אני לא יודעת מה ארצה לעשות אחרי הצבא, זאת אומרת אני יודעת שיש לי עוד זמן אבל זה מפחיד אותי.״ אמרה והתיישבה על ידי. לפחות לא ידעת מה מצפה לך כשתסיימי את הצבא, לי לא הייתה אפשרות אחרת. אחרי כל סוף שבוע בו הייתי חוזרת מהבסיס, חזרתי למועדון. הרווחתי הרבה כסף מה שאפשר לי לשרוד את כל השירות, הייתי קונה לעצמי אוכל כשלא רציתי לאכול יחד עם כולם, הייתי אדונית לעצמי. אבל היה לזה מחיר שאותו אני משלמת היום. כל השנים האלו הרגשתי כמעט כמו אסיר בבית סוהר.
״יש לך זמן, אל תחשבי על זה ותיהני מהשירות שלך. יש לך חבר?״ שאלתי בסקרנות, תהיתי לתומי.
״לא, אבא ואימא מאוד קשוחים איתי בעניין. הם לא הסכימו לי אפילו להכניס בנים הביתה.״ צחקקתי והאשמתי את עצמי. ״תגידי זה נכון שעבדת במועדון לילה?״ הסומק שהיה על לחיי, זהו הלך עליי, אני חייבת להיות ישירה איתה.
״כן לי-אן זה נכון.״ זהו אמרתי את זה, הרגשתי שאבן כבדה ירדה ממני.
״לא מצאת עבודה אחרת?״ שאלה בתמימות ולא בשיפוטיות.
״לא, היו לי חיים מאוד לא קלים, לי-אן. בלי אבא ואימא, בלי משפחה. 6 שנים חייתי לבד.״ התאפקתי לא לבכות.
״אני מצטערת,״ הושיטה ידיה לחיבוק ועטפה אותי.
רציתי להגיד שאני רגילה לבדידות, רגילה ללבד. שכל האהבה הזאת לא רגילה לי עכשיו לא ממנה, לא מההורים ובטח לא מלואי ומרגעי האהבה הקטנים שחלקנו לפני מספר ימים.
אולי דברים טובים מתחילים סוף סוף לקרות? יש בי מעט תקווה, קטנטנה.
ל׳